ענין של פרספקטיבה - תרבות פופולרית בפרשנות מאוחרת למורשת ישראל

רולטה רוסית ומשחקי מוות 

רבי אלעזר הוה קאכיל תרומה, איתחזי ליה (מלאך המות - ד.ב) אמר ליה: תרומה קא אכילנא, ולאו קודש איקרי? חלפא ליה שעתה. רב ששת איתחזי ליה בשוקא, אמר ליה: בשוקא כבהמה? איתה לגבי ביתא. רב אשי איתחזי ליה בשוקא, אמר ליה: איתרח לי תלתין יומין, ואהדרי לתלמודאי. דאמריתו: אשרי מי שבא לכאן ותלמדו בידו. ביום תלתין אתא, אמר ליה: מאי כולי האי? - קא דחקא רגליה דבר נתן , ואין מלכות נוגעת בחבירתה אפילו כמלא נימא. רב חסדא לא הוה יכיל ליה דלא הוה שתיק פומיה מגירסא. סליק יתיב בארזא דבי רב, פקע ארזא ושתק ויכיל ליה. רבי חייא לא הוה מציא למיקרבא ליה. יומא חד אידמי ליה כעניא, אתא טריף אבבא, אמר ליה: אפיק לי ריפתא. אפיקו ליה. אמר ליה: ולאו קא מרחם מר אעניא? אההוא גברא אמאי לא קא מרחם מר? גלי ליה, אחוי ליה שוטא דנורא, אמציה ליה נפשיה.

ר' אלעזר היה אוכל בתרומה, נראה לו מלאך המוות, אמר לו למלאך המוות: תרומה אני אוכל, וכי אין היא קרויה קודש? ועברה לה שעה. רב ששת נראה לו מלאך המוות בשוק, אמר לו: בשוק כבהמה? בוא אל הבית. רב אשי, נראה לו מלאך המוות בשוק, אמר לו, המתן לי שלשים יום שאחזור על הלימוד, שאמרו למעלה, אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. ביום שלשים בא מלאך המוות, אמר לו: מה כל העניין?! ענה לו דוחקות לו רגליו של בר נתן (שרב אשי תופס לו את התקן) ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא הנימה. רב חסדא, לא היה יכול לו מלאך המוות, מפני שרב חסדא לא היה פוסק פיו מללמוד, הלך מלאך המוות וישב בארז שהחזיק את הבית של רב, נשבר הארז ושתק רב, שנבהל מהרעש, וכך יכל לו. ר' חייא לא היה יכול להתקרב אליו מלאך המוות, יום אחד התחפש מלאך המוות לעני בא ודפק לו בדלת, אמר לו: הוצא לי לחם, הוציא לו. אמר לו מלאך המוות לר' חייא, והרי אתה מרחם על העני, למה לו תרחם גם עלי? גילה לר' חייא, הראה לו את השוט של האש, והביא לו ר' חייא את נפשו.




The lady and the reaper from Hormoz Zamanpour Siahkal on Vimeo.



חזון הצמחונות והשלום של מו"ר הראי"ה קוק



אז יפנה לו האדם עם אוצר חכמתו לידיעותיו ונסיונותיו, אל אחיו הנמוכים, האלמים האומללים, בעה"ח הללו בכללם וימצא עצה ותושיה לרוב לשכללם ללמדם ולהשכילם לפי ערכם, מעלה אחר מעלה...



יש ענף עקרי אחד של התקדמות האנושיות היותר גבוה, שהוא עומד כעת, לפי מצב הקולתורא הנוכחית, רק 
במצב חלום נעים של איזה אידיאליסטים יותר קיצוניים, והיא שאיפה מוסרית טבעית לרגש היושר האנושי, "שימת 
עין למשפטם של בעלי חיים במלא המובן". הפילוספיות האכזריות, ביותר אותן שפקרו גבוהה גבוהה, ע"פ 
השקפתם על המוסר האנושי מנקודת הפילוסופיה הכללית, החליקו לאדם, כל אחד ע"פ דרכו, לחנק בקרבו 
לגמרי את רגש היושר בנוגע לבע"ח. אמנם לא הספיקו ולא יספיקו עם כל התחכמותם, לשנות את טבע הצדק 
הטבעי, אשר נטע יוצר האדם בקרבו. ואע"פ שביחש לבעה"ח הוא דומה ממש לזיק של גחלת כהה ועמומה 
הטמונה תחת גל אפר גדול מאד, מ"מ אי אפשר להם להכחיש את המוחש בכל לב רגש, כי חסרון מוסרי כללי 
הוא במין האנושי, במה שלא יקיים את הרגש הטוב והנעלה, לבלתי קחת חיי כל חי, בשביל צרכיו והנאותיו...

אבל מהו תבנית החיים אם ראוים יהיו לתכונות מוסריות כאלה, אם אידיאלים מלאי הוד הללו לא יהיו בתור קפיצה 
חוץ לשיטה ולא יכנסו בגבול "אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר?" (קהלת ז) מובן הוא שערכי מוסרים כאלה 
אינם ראוים לאדם, כי אם בהשתלמותו כבר בכל צדדיו עד מרום השלמתו שאביון יחדל מקרב הארץ "אפס כי לא 
יהיה בך אביון" (דברים טו) נקשה רעב לא ימצא "לא ירעבו ולא יצמאו ולא יכם שרב ושמש" (ישעיהו מט) חסר 
דעה לא יהיה במציאות, מפני שכולם יהיו לימודי ד', מלאים רוח חכמה השפוך על כל בשר. לימודי חכמה, מלאכת 
מחשבת וכל כשרון יקלו מאד כשיתפתחו הכשרונות האנושיים לכל רחבם, החיים הטבעיים היפים ונעימים ישובו 
להדרת טהרתם הטבעית, בשעה "שעתידין כל בעלי אומנות שיעמרו על הקרקע" (יבמות סג), ואיך לא יתפתחו 
יפה הכשרונות האנושיים ושאר רוחו של אדם איך לא יתרומם, אם תחת מלחמת עמים וקנאת לאומים, העוסקות 
להכביד את עול החיים על האנושות בכללה, יהיה שלום עולמים שורר "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם 
למזמרות?" (ישעיהו ב) באין תחרות ומריבה, יהיה כל עמל וכל כשרון מעשה פונה רק להתנשא אל על, להתאות 
בחשק נמרץ להוסיף פעלים בחסר בצדק ודעת אלהים. גלגל החיים ינוע לא בכחה של קנאת איש מרעהו כ"א 
בכח עז אהבת שם ד' ודרכיו. "אחרי ד' ילכו כאריה ישאג" (הושע יא) אז בצמאון פנימי יתור לו האדם חלקה 
לעשות בה צדקה, לשפוך עליה מרוח חסדו המלא - ולא ימצא, בהיות כבר בני אדם כולם מאושרים חיים חיי ענג 
נחת והצלחה, חומרית מוסרית ושכלית, אז יפנה לו האדם עם אוצר חכמתו לידיעותיו ונסיונותיו, אל אחיו 
הנמוכים, האלמים האומללים, בעה"ח הללו בכללם וימצא עצה ותושיה לרוב לשכללם ללמדם ולהשכילם 
לפי ערכם, מעלה אחר מעלה: אין ספק בדבר שיגדיל האדם מעשהו בזה, כאשר יבא המועד הנכון לו 
לפנות למקצוע זה, ונעלה מעל כל ספק שיגדיל האדם ויאדיר את תורת השכלת בעה"ח והתפתחותם 
החומרית, וביותר המוסרית והרוחנית במעלה נשאה כ"כ, עד שאי אפשר לנו כלל לצייר אותה במצב ההוה, 
המלא שפלות ועכירות דעת, עד שיקבלו כולם צורה חדשה ונשאה עולם חדש "אי בעו צדיקי ברו עלמא" 
(סנהדרין סר), וזהו הוד התמונה אשר ציירו לנו הנביאים במצב התרבותי של בעה"ח הדורסים "ופרה ודוב 
תרענה, יחדיו ירבצו ילדיהן ואריה כבקר יאכל תבן ושעשע יונק על חור פתן ועל מארת צפעוני גמול ידו 
הדה. לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים" (ישעיהו יא). ובערך 
רוממות ערכם במהלך ההתפתחות המסובב מהתעלות הרוח בכלל, שפועל גם על החושים וההרגשות לחדדם 
ולבררם, הנה הצביון הנכון בא בזה "והאלפים והעירים עובדי האדמה בליל חמיץ יאכלו, אשר זורה ברחת 
ובמזרה" (ישעיהו ל). כי לפי התרוממות נפשם, יתפתח גם חוש הטעם שלהם באופן מפונק מאד לפי ערכם, 
בערך שאר רוחם.





מעלת התפילה בציבור

ההבדל הבולט בין תפילת היחיד לתפילה בציבור הוא ההבדל בין תפילת לחש לתפילת שליח – הציבור בקול רם. טעם הדבר מבואר בספרי קבלה שבזמן תפילת הלחש "יש פחד ואחיזה לחיצונים והקליפות" אבל בחזרת הש"ץ כבר "אין פחד מן הקליפות ולכן אומרים אותה בקול רם", בלשון האר"י הקדוש.

מתוך סיכום דברים של הרב יצחק גינצבורג ע"י הרב יורם כהן אור










על אורתודוכסיה ומודרניות




הרב שג"ר על אורתודוכסיה:


לדעתי, היום, להיות דתי זה אוונגארד.



רבי נחמן מברסלב על אמונה ושפיות הדעת בעת הזו:


וְאָמַר: שֶׁהוֹלֵךְ אֶפִּיקוֹרְסוּת גָּדוֹל עַל הָעוֹלָם
וְכֵן סִפֵּר כַּמָּה פְּעָמִים שֶׁהוֹלֵךְ וְנִמְשָׁךְ אֶפִּיקוֹרְסוּת גָּדוֹל בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים בָּעוֹלָם
אַשְׁרֵי מִי שֶׁיַּחֲזִיק עַצְמוֹ בֶּאֱמוּנָה בְּאֵלּוּ הָעִתִּים
וְאָמַר: אַף עַל. פִּי שֶׁאֵינוֹ מוֹעִיל כְּלָל מַה שֶּׁהוּא מְסַפֵּר זאת
שֶׁיִּהְיֶה אֶפִּיקוֹרְסוּת בָּעוֹלָם וְשֶׁצְּרִיכִין לְהִתְחַזֵּק עַצְמוֹ בֶּאֱמוּנָה
כִּי אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אוֹמֵר זאת
אַף עַל פִּי כֵן מִתְגַּבֶּרֶת הָאֶפִּיקוֹרְסוּת וְהַבִּלְבּוּלִים...
...וּבְוַדַּאי יִהְיֶה לָהֶם מִלְחָמוֹת גְּדוֹלוֹת בְּדַעְתָּן.


ג'ימי הנדריקס ודיוויד קאוויט על אורתודכסיה ושפיות הדעת:












בני גודמן על תורה נב של ר"ן והפיוט כי הנה כחומר


רַבִּי חֲנִינָא בֶּן חֲכִינַאי אוֹמֵר 
.הַנֵּעוֹר בַּלַּיְלָה וְהַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי וּמְפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה, הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ 
כִּי יֵשׁ אֶפִּיקוֹרְסִים, שֶׁאוֹמְרִים שֶׁהָעוֹלָם הוּא מְחֻיַּב הַמְּצִיאוּת 
וּלְפִי דַּעְתָּם הָרָעָה הַמְשֻׁבֶּשֶׁת 
נִדְמֶה לָהֶם שֶׁיֵּשׁ עַל זֶה רְאָיוֹת וּמוֹפְתִים, חַס וְשָׁלוֹם, מִמִּנְהַג הָעוֹלָם 
אֲבָל בֶּאֱמֶת הֶבֶל יִפְצֶה פִּיהֶם, כִּי בֶּאֱמֶת הָעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ הוּא אֶפְשָׁרִי הַמְּצִיאוּת 
כִּי רַק הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְבַד הוּא מְחֻיַּב הַמְּצִיאוּת 
אֲבָל כָּל הָעוֹלָמוֹת עִם כָּל אֲשֶׁר בָּהֶם הֵם אֶפְשָׁרִי הַמְּצִיאוּת 
כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ בְּרָאָם יֵשׁ מֵאַיִן 
וּבִיכָלְתּוֹ וְכחוֹ וְאֶפְשָׁרוּתוֹ יִתְבָּרַךְ הָיָה לְבָרְאָם אוֹ שֶׁלּא לְבָרְאָם 
עַל כֵּן בְּוַדַּאי כָּל הָעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ הוּא אֶפְשָׁרִי הַמְציאות.





כִּי הִנֵּה כַּחֹמֶרבְּיַד הַיּוֹצֵר
בִּרְצוֹתוֹ מַרְחִיבוּבִרְצוֹתוֹ מְקַצֵּר
כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָחֶסֶד נוֹצֵר
לַבְּרִית הַבֵּטוְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר
כִּי הִנֵּה כָּאֶבֶןבְּיַד הַמְסַתֵּת
בִּרְצוֹתוֹ אוֹחֵזוּבִרְצוֹתוֹ מְכַתֵּת
כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָמְחַיֶּה וּמְמוֹתֵת
לַבְּרִית הַבֵּטוְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר
כִּי הִנֵּה כַּגַּרְזֶןבְּיַד הֶחָרָשׁ
בִּרְצוֹתוֹ דִּבֵּק לָאוּרוּבִרְצוֹתוֹ פֵּרַשׁ
כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָתּוֹמֵךְ עָנִי וָרָשׁ
לַבְּרִית הַבֵּטוְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר
כִּי הִנֵּה כַּהֶגֶהבְּיַד הַמַּלָּח
בִּרְצוֹתוֹ אוֹחֵזוּבִרְצוֹתוֹ שִׁלַּח
כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָאֵל טוֹב וְסַלָּח
לַבְּרִית הַבֵּטוְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר
כִּי הִנֵּה כִּזְכוּכִיתבְּיַד הַמְזַגֵּג
בִּרְצוֹתוֹ חוֹגֵגוּבִרְצוֹתוֹ מְמוֹגֵג
כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָמַעֲבִיר זָדוֹן וְשֶׁגֶג
לַבְּרִית הַבֵּטוְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר
כִּי הִנֵּה כַּיְרִיעָהבְּיַד הַרוֹקֵם
בִּרְצוֹתוֹ מְיַשֵּׁרוּבִרְצוֹתוֹ מְעַקֵּם
כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָאֵל קַנֹּא וְנוֹקֵם
לַבְּרִית הַבֵּטוְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר
כִּי הִנֵּה כַּכֶּסֶףבְּיַד הַצּוֹרֵף
בִּרְצוֹתוֹ מְסַגְסֵגוּבִרְצוֹתוֹ מְצָרֵף
כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָמַמְצִיא לְמָזוֹר תֶּרֶף
לַבְּרִית הַבֵּטוְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר






דוסיות וגיבורי על - החזות אינה חזות הכל (או על החלום ושברו) 

כשהביאו פעם לפני רבינו מקורב חדש, שהיה בעל הדרת פנים, בחשבם שיתפעל רבינו ממראה פניו, ענה ואמר אחר כך: מה הבאתם לפני "חבית מעים"? "א פעסל קישקעש".

(שיח שרפי קודש חלק ג, עמ' לה, עט:).







מתוך ליקוטי מוהר"ן - תורה פח' תנינא - סוד ענין ענין הפירות

צָרִיך לִזָּהֵר מְאד, שֶׁלּא לֶאֱכל פְּרִי, שֶׁלּא נִתְבַּשְּׁלָה כָּל צָרְכָּהּ
וּכְמוֹ 'שֶׁאָסוּר לָקץ אִילָן בְּלא זְמַנּוֹ', כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה
כֵּן אָסוּר לִתְלשׁ פְּרִי קדֶם. בִּשּׁוּלָהּ
וְכֵן אָסוּר לְאָכְלָהּ
וְהָאוֹכֵל פְּרִי קדֶם גְּמַר בִּשּׁוּלָהּ, יְכוֹלָה לְהַזִּיק לוֹ מְאד לְנִשְׁמָתוֹ
כִּי יוּכַל לְאַבֵּד נַפְשׁוֹ עַל יְדֵי זֶה כִּי הַפְּרִי
כָּל זְמַן שֶׁהִיא צְרִיכָה לְהִתְגַּדֵּל, יֵשׁ לָהּ כּחַ הַמּוֹשֵׁך
כִּי הִיא צְרִיכָה חִיּוּת לְהִתְגַּדֵּל
וְעַל כֵּן בְּוַדַּאי יֵשׁ לָהּ כּחַ הַמּוֹשֵׁך
שֶׁמּוֹשֶׁכֶת יְנִיקָתָהּ וְחִיּוּתָהּ
וּכְשֶׁתּוֹלְשִׁין אוֹתָהּ קדֶם זְמַנָּהּ, קדֶם שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה עֲדַיִן כָּל צָרְכָּהּ
עֲדַיִן יֵשׁ לָהּ כּחַ הַמּוֹשֵׁך
כִּי כְּשֶׁמִּתְבַּשֶּׁלֶת כָּל צָרְכָּהּ, שׁוּב פָּסַק מִמֶּנָּה כּחַ הַמּוֹשֵׁך
כִּי אֵינָהּ צְרִיכָה עוֹד לִמְשׁך חִיּוּת
אֲבָל כְּשֶׁצְּרִיכָה לְהִתְבַּשֵּׁל עוֹד, עֲדַיִן יֵשׁ לָהּ הַכּחַ הַמּוֹשֵׁך
וְעַל כֵּן זֶה הָאוֹכְלָהּ קדֶם גְּמַר בִּשּׁוּלָהּ
תּוּכַל הַפְּרִי לִמְשׁך לְעַצְמָהּ חִיּוּת הַנֶּפֶשׁ שֶׁל זֶה הָאָדָם
מֵאַחַר שֶׁעֲדַיִן יֵשׁ לְהַפְּרִי כּחַ הַמּוֹשֵׁך כַּנַּ"ל
עַל כֵּן תּוּכַל הַפְּרִי לְהַמְשִׁיך לְעַצְמָהּ חִיּוּת נַפְשׁוֹ
וְיוּכַל לְאַבֵּד נַפְשׁוֹ
וְעִם כָּל זֶה, אִם מְבָרֵך הַבְּרָכָה שֶׁל הַפְּרִי בְּכַוָּנָה וּבְיִרְאַת שָׁמַיִם
אֲזַי יוּכַל לְהִנָּצֵל מִזֶּה
וְגַם אִם הוּא חָזָק בְּיוֹתֵר בַּעֲבוֹדַת ה'
יוּכַל גַם כֵּן לְהוֹצִיא עוֹד חִיּוּת מֵהַפְּרִי וְלִמְצא שָׁם אֲבֵדוֹת
כִּי יֵשׁ דְּבָרִים אֲבוּדִים
וְיֵשׁ בָּזֶה דְּבָרִים נִפְלָאִים, סוֹדוֹת נִסְתָּרִים וְנוֹרָאִים מְאד רָזִין עִלָּאִין
וְהָעִקָּר, שֶׁהָאָדָם צָרִיך לִזָּהֵר מִזֶּה מְאד
הַיְנוּ שֶׁלּא לֶאֱכל פְּרִי,. קדֶם שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה כָּל צָרְכָּהּ
וְדַע, כִּי גַּם כֶּשֶׁמְּבַשְּׁלִין הַפֵּרוֹת בְּבֵיתוֹ אֵינוֹ מוֹעִיל לָזֶה
אֲבָל אִם הַפֵּרוֹת שֶׁלּא נִתְבַּשְּׁלוּ כָּל צָרְכָּן עַל הָאִילָן
הֵם מֻנָּחִים אֵיזֶה זְמַן, עַד שֶׁנַּעֲשִׂין מְבֻשָּׁלִין מֵאֲלֵיהֶן בְּתָלוּשׁ
זֶה מוֹעִיל
וּמֻתָּר לְאָכְלָן
וְזֶה דּוֹמֶה כְּמוֹ הָאָדָם שֶׁהוּא יָגֵע
וְהוּא מְרַחֵף רְחִיפוֹת הַרְבֵּה בְּפִיו [שֶׁקּוֹרִין התנשפות]
עַד אֲשֶׁר יָנוּחַ
כְּמוֹ כֵן אֵלּוּ הַפֵּרוֹת שֶׁנִּתְלְשׁוּ
קדֶם שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ כָּל צָרְכָּן
צָרִיך לְהַמְתִּין עַד שֶׁיָּנוּחוּ מֵרְחִיפָתָן
וְאָז יֵשׁ הֶתֵּר לְאָכְלָן
וְהַדְּבָרִים סְתוּמִים...


...וְאָמַר: שֶׁכָּל הַנַּ"ל, דְּהַיְנוּ עִנְיַן כַּוָּנַת אֱלוּל, שֶׁהֵם תִּקּוּן לִפְגַם הַבְּרִית
וְעִנְיַן הַפֵּרוֹת הַנַּ"ל, וְעִנְיָן זֶה שֶׁל הַמַּלְאָך וְכוּ' כַּנַּ"ל
הַכּל אֶחָד, וְיֵשׁ בָּזֶה רָזִין גְּדוֹלִים.









ולהבנת תיקון הברית וענין הפרות ראה הפרק בעיון, ודי"ל.



תוספות רא"ש מסבירים מדוע צריך לשכנע אדם לעשות קנין לפני הפשרה

מיהו בה"ג פירש בהלכות דינין פשרה היכי דמי כגון ממונא דאיתה ביני תרי והוו אישי ביניהו ובעו למיעבד להו פשרה ובעו ממאן דאית ליה ממונא גבי חבריה במטותא שבוק מן ממונא מידי אי נמי דשבקי כוליה וקני מיני דכך וכך ממונא אית ליה וקא שבקת מנה כך וכך ואי לא קנו מיניה מצי הדר ביה דקיימא לן פשרה צריכה קנין.



תרגום

בעל הלכות גדולות פירש בהלכות דינים, פשרה למה היא דומה? כמו שיש ממון בין שניים ובאו אנשים  ורצו לעשות ביניהם פשרה ובאו למי שיש לו יותר ממון מחברו, ואמרו לו, עזוב, עזוב את הממון...


ולפירוש של החמישיה,




אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה