יום שני, 14 באפריל 2014

מה [עבודה] זאת עושה?

הָרִימוּ קוֹל שִׁירִיםשִׂמְחוּ בְּלֵיל שִׁמּוּרִים
עַל מַצּוֹת וּמְרוֹרִים
אִכְלוּ וּשְׁתוּ יֵינָי
כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִםמְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם
הֶם יָצְאוּ מִמִּצְרַיִםכָּל צִבְאוֹת ה'

בליל הסדר זוכרים בהווה את העבר – הכינשהו בין זיכרון אפיזודי לסמנטי. לא זיכרון של דברים שאינם אלא האיגוד של התרחשויות (פנימיות, חיצוניות, ממשיות, מדומינות) שהופכות לחלק מהזהות בעודם קורים. בימים ההם. בזמן הזה. עבר המוטמע ועתיד המוטרם בהווה, שהלא כבר איננו בזמן. זאת למדנו מהרב שג"ר.

וכעת, לאחר דאבדין ולא משתכחין, למדתי מחביבה פדיה ב"אור המאיר" את כשל השאלה הלא נכונה – שגם לה יש מקום בליל הסדר – השאלה ששוברת בין העבר לעתיד. "מה העבודה הזאת לכם" עבור ר' זאב וולף מז'יטומיר איננו כמקובל הפירוד-מן-הכלל בלבד. בשורשו, הבן חסר המנוחה דורש פקיחת עיניים להווה שאיננו "מחוץ לזמן", להבחין במגוחך - במה שנתשתנה - ככזה ולא כסימן. הוא שובר בין גאולת העבר והעתיד ומותיר הווה גלמוד, לשיטתו הווה אחראי לעצמו ולא חי באשליות.

ואם כבר פדיה, אז כשנשיר לשנה הבאה בירושלים הבנויה, כל אחד עם הצביטה שלו – בבטן או בלב. דרישה משיחית, העפלה בהר, משהו זר אבל קרוב? במרחב בו אנו חיים – א-לה-לאקאן – ממשי סימבולי ומדומיין, אין מוצא מתחושת פספוס. כל אחד מאשים את השני בהטיות: הסימבולי והטעון עבור האחד הוא הפנטזיה המדומיינת של השני. האחר כגיהנום כפשוטו. כך אנו יכולים להיות בשיבת ציון ולא בגאולה. וכולנו שואלים שאלת הרשע ומערערים על הקסם שבהווה האוגד את כל הזמנים ואינו מצוי בהם.

אך כאמור ליל הסדר, ההגדה, המצה – שפת האמונה שלן האדמוה"ז – אמורה להיות המסמן והמסומן יחדיו. הסיפור שמספר את עצמו. בהצהרת "המפה היא לא הטריטוריה" תמיד טמונה המפה שהיא אכן הטריטוריה, לפי בורחס, לפי קרול או לפי גיימן:
One describes a tale best by telling the tale. You see? The way one describes a story, to oneself or the world, is by telling the story. It is a balancing act and it is a dream. The more accurate the map, the more it resembles the territory. The most accurate map possible would be the territory, and thus would be perfectly accurate and perfectly useless. The tale is the map that is the territory.
(וזאת בשפה "בטוחה" שלכל היותר יונקת משורשים ששתל טולקין למפרע. אין בה את הסכנה - והסיכוי -  שעליה הצביע שלום)

התשובה לשאלת הבן הרשע היא אכזרית ואופטימית. אילו היה לא היה נגאל. אבל היא הנותנת. כעת הוא חלק בלתי נפרד מתהליך הגאולה שלא יכול להיפסק – ביטול המקיימו וחוזר חלילה. שיני בנים תקהינה, כרגיל. השאלה המערערת עצמה חייבת להישאל, בפרדוקס המכונן של שורש האמונה ושורש המרי.