יום ראשון, 15 בדצמבר 2013

מלאכים של קרח ואש



כיצד ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו אמר רבי יוחנן נטל הקדוש ברוך הוא שתי פקעיות, אחת של אש ואחת של שלג, ופתכן זה בזה ומהן נברא העולם
                                                                                                            בראשית רבה י

שמים מאי זה מקום נבראו מאור לבושו שהוא לבוש לקח ופרש כשמלה והיו מותחין והולכין עד שאמ' להן די ונקרא אל שדי מי שאומ' לעולם די שמאיר לבושו שנ' עוטה אור כשלמה הארץ מאי זה מקום נבראת משלג שתחת כסא כבודו לקח וזרק על המים ונקפאו המים ונעשו אפר ארץ שנ' כי לשלג אמר הוי ארץ
                                                                                                       פרקי דר' אליעזר, ג





מיתולוגיות רבות רואות בקיצונים – בשלג ובאש – את סופם של דברים, או  כחלק מהחרבתם של עולמות ביני וביני. מלאכי הקרח והאש מתפרדים סוף סוף לרכיביהם כשמפסיקים להכריחם לחיות בשלום, והאמת הבלתי מתפשרת של קפיאה מוחלטת והתפזרות גועשת מוצאת את מקומה.
אנו החיים בתווך הכל כך עדין שבין חום לקור, רגילים לראות כך את פניהם של דברים: יותר מדי ואבדנו. אך המדרש מצביע על הכיוון ההפוך, בו האיזון הלא סביר הקרוי חיים משמר בתוכו את הקיצוניות, הטראומה הבלתי ניתנת לביטוי. זה הכל שם, ממש מתחת לפני השטח, בשאר תשעת הקבין של הקרחון והלבה. כשזה פוגע בנו מבחוץ בכוויות קור וחום -- תהום קורא אל תהום -- ואנו התלויים על חוט השערה מרגישים את הכאב אבל הוא לא שלנו. הוא גדול מאיתנו.