יום ראשון, 15 בדצמבר 2013

מלאכים של קרח ואש



כיצד ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו אמר רבי יוחנן נטל הקדוש ברוך הוא שתי פקעיות, אחת של אש ואחת של שלג, ופתכן זה בזה ומהן נברא העולם
                                                                                                            בראשית רבה י

שמים מאי זה מקום נבראו מאור לבושו שהוא לבוש לקח ופרש כשמלה והיו מותחין והולכין עד שאמ' להן די ונקרא אל שדי מי שאומ' לעולם די שמאיר לבושו שנ' עוטה אור כשלמה הארץ מאי זה מקום נבראת משלג שתחת כסא כבודו לקח וזרק על המים ונקפאו המים ונעשו אפר ארץ שנ' כי לשלג אמר הוי ארץ
                                                                                                       פרקי דר' אליעזר, ג





מיתולוגיות רבות רואות בקיצונים – בשלג ובאש – את סופם של דברים, או  כחלק מהחרבתם של עולמות ביני וביני. מלאכי הקרח והאש מתפרדים סוף סוף לרכיביהם כשמפסיקים להכריחם לחיות בשלום, והאמת הבלתי מתפשרת של קפיאה מוחלטת והתפזרות גועשת מוצאת את מקומה.
אנו החיים בתווך הכל כך עדין שבין חום לקור, רגילים לראות כך את פניהם של דברים: יותר מדי ואבדנו. אך המדרש מצביע על הכיוון ההפוך, בו האיזון הלא סביר הקרוי חיים משמר בתוכו את הקיצוניות, הטראומה הבלתי ניתנת לביטוי. זה הכל שם, ממש מתחת לפני השטח, בשאר תשעת הקבין של הקרחון והלבה. כשזה פוגע בנו מבחוץ בכוויות קור וחום -- תהום קורא אל תהום -- ואנו התלויים על חוט השערה מרגישים את הכאב אבל הוא לא שלנו. הוא גדול מאיתנו.

יום ראשון, 1 בדצמבר 2013

מעבר להשתלשלות מאורי אור ומאורי אש

 ובענין המאיר והשורף, איתא בזוהר הקדש כי בימי המעשה יש מאור האש, ובשבת מאורי אור, ולכן מבדילין במוצאי שבת בורא מאורי האש, לדבק מאור האש במאורי אור של שבת. ולבאר הענין נראה דיש אור הבא בכח שריפת הפסולת, הרי כל נר שלנו מאיר רק כפי מה שיש לו לכלות ולשרוף, וזה תכלית כל המלאכות בימי המעשה, לברר ולהסיר הפסולת, ובכח זה הבירור זוכין לאור. אבל אור המאיר הוא עצם האור שאינו שורף רק מאיר, והוא מאור שנברא בראשון, שהיה מאיר מסוף העולם ועד סופו, ובשבת יש הארה מאור הגנוז, וכמו שכתוב מתנה טובה יש לי וכו' ולכן נקרא מתנה, שאין זה בכח מעשה האדם. ואיתא דאחר שבת הראשון שנגנז האור הזמין הקב"ה לאדם למצא אור על ידי אבן, וזהו בחינת מאורי אש ואש השורף, שכפי מה שיברר כך ימצא הארה, וזה שכתב ויהיה ערב ויהי בוקר, פירוש שכפי בירור התערובות ושריפת הפסולת ימצא בוקר. ולכן בשבת קודש לא כתיב ויהי ערב כי שולט בו מאורי אור כנ"ל. ולכן מפורש בתורה לא תבערו אש ביום השבת, וכל המלאכות אין מפורשין בתורה, ואיתא בגמרא דהבערה יצאה ללמד על הכלל כולו, ונראה הרמז כנ"ל שכל המלאכות הם בכלל הבערה, כי הם בחינת אש השורף כנ"ל, ולכן אסור בשבת...      (שפת אמת חנוכה תרנ"ד)                                                                                                 


אני רגיל לחשוב על תורה ס"ז תנינא ביחס לאש ואור וחושך וחוץ וחורבן.[1]
 מן העבר השני של השנה (הדברים נכתבים מוצש"ק חנוכה תשע"ד) מפציע אור חורך שהוא חושך, ממנו אני לא יכול להתנער, מאורי אש של תקופת תמוז ואב. ר' נחמן מחדד את חוויית מאורי אש כאור המגביר את החושך, שורף בעיניים, מחשיך סביב המדורה ומאכל חורבה מחורבות ירושלים שוב בכל שנה.
בקוטב המשלים של השנה – בו אני נמצא אך אולי רק בהשתקפות חשוכה - בחושך הגובר של העולם, כשהגלגל הגדול חוזר בעולם והסביבון כבר רומז על רדל"א פורים ורצון עליון מחויך, מפציע האור שאינו מסדר השתלשלות (כמובא בדא"ח חב"ד). שמונה נסיכי אדם. אור שיכול גם להיות זכר והמשך לאור המנורה ממש, אך גם להיות אחרת, בחן ובלי לחץ (המשמעות המקורית של "מהדרין מן המהדרין" – כפי שלימדני הרב דניאל כהן). אור שאינו יכול להיות מעורב כנר הבדלה אך גם לא מכוון אל תוך הבית כנר השבת. וזה קורה בזמן מוזר שאינו גלות ואינו ממש גאולה, על ידי כהנים – מעין הפסקה זמנית למתח התמידי בין יוסף ויהודה.
דווקא בשבת חנוכה זה נהיה לי ברור: זהו אור המצליח להיות שותף גם למאורי אור של נרות שבת (המעלים בקודש) וגם למאורי אש של ההבדלה (בין קודש לחול). משימה בלתי אפשרית - וזאת מבלי להתאמץ, בקלילות של נרות אותן כל ילד יכול להדליק.
זה עד כדי כך קל.



[1] [חִבּוּר הַתְחָלַת הַתּוֹרָה בְּסוֹפָהּ] "בְּרֵאשִׁית לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל" כִּי יֵשׁ עֲנָנִין דִּמְכַסְיָן עַל עֵינָא, שֶׁהֵם רוֹמִי רַבָּתִי וְרוֹמִי זְעִירָתָא כַּמּוּבָא (בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא, פִּינְחָס דַף רנב קהֶלֶת י"ב) : "וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגָּשֶׁם" זֶה מְאוֹר עֵינַיִם, שֶׁהוֹלֵך אַחַר הַבְּכִיָּה כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שַׁבָּת קנא:), שֶׁעַל יְדֵי הַבְּכִי הוֹלֵך וּמִסְתַּלֵּק מְאוֹר עֵינַיִם וְזֶה בְּחִינַת שְׁקִיעַת הָאוֹר בְּמַעֲרָב כִּי בְּמִזְרָח חַמָּה זוֹרַחַת וּבְמַעֲרָב שׁוֹקַעַת נִמְצָא שֶׁמַּעֲרָב הוּא שְׁקִיעַת הָאוֹר וְכָל זֶה עַל יְדֵי בְּחִינַת הַבְּכִי, שֶׁעַל יָדוֹ מִסְתַּלֵּק מְאוֹר הָעֵינַיִם כַּנַּ"ל שֶׁזֶּה בְּחִינַת שְׁקִיעַת הָאוֹר כַּנַּ"ל כִּי מַעֲרָב רָאשֵׁי תֵבוֹת: "רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ" (יִרְמְיָה ל"א), (כַּמּוּבָא בְּכִתְבֵי הָאֲרִיזַ"ל) כִּי שְׁכִינָה בְּמַעֲרָב (בָּבָא בַּתְרָא כה) וְהַשְּׁכִינָה בּוֹכָה וּמְיַלֶּלֶת, כִּבְיָכוֹל עַל יִשְׂרָאֵל בְּחִינַת (יִרְמְיָה ל"א) : "רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ, מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ" שֶׁהִיא בּוֹכָה עַל צָרַת יִשְׂרָאֵל, הַמְפֻזָּרִים בַּגּוֹיִים וְאֵינָם עַל מְקוֹמָם וְעַל כֵּן שְׁקִיעַת הָאוֹר בְּמַעֲרָב כִּי עַל יְדֵי הַבְּכִיָּה מִסְתַּלֵּק מְאוֹר עֵינַיִם שֶׁזֶּה בְּחִינַת שְׁקִיעַת הָאוֹר כַּנַּ"ל וְזֶה בְּחִינַת כּתֵל הַמַּעֲרָבִי שֶׁשָּׁם הַשְּׁכִינָה בּוֹכָה וּמְיַלֶּלֶת עַל חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ כִּי בְּ"מַעֲרָב" שָׁם רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ, כַּנַּ"ל וְיֵשׁ מְאוֹרֵי אוֹר וּמְאוֹרֵי אֵשׁ (עין זוהר בראשית כ:) וְהֵם זֶה לְעֻמַּת זֶה שֶׁכְּשֶׁיֵּשׁ כּחַ לִמְאוֹרֵי אוֹר, אֲזַי נִכְנָעִין מְאוֹרֵי אֵשׁ וְכֵן לְהֵפֶך, חַס וְשָׁלוֹם שֶׁכְּשֶׁנִּכְנָעִין וְנִסְתַּלְּקִין מְאוֹרֵי אוֹר, חַס וְשָׁלוֹם אֲזַי מִתְגַּבְּרִין מְאוֹרֵי אֵשׁ וְזֶה בְּחִינַת חֻרְבַּן בֵּית הַמִקְדָּשׁ, בְּחִינַת (אֵיכָה א) : "מִמָּרוֹם שָׁלַח אֵשׁ בָּעַצְמתַי" כִּי נִתְגַּבְּרוּ מְאוֹרֵי אֵשׁ עַל יְדֵי שֶׁנִּסְתַּלְּקוּ מְאוֹרֵי אוֹר בִּבְחִינַת "רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ" כִּי הַבְּכִיָּה הוּא בְּחִינַת הִסְתַּלְּקוּת מְאוֹרֵי אוֹר כַּנַּ"ל וַאֲזַי מִתְגַּבְּרִין, חַס וְשָׁלוֹם, מְאוֹרֵי אֵשׁ בְּחִינַת: "מִמָּרוֹם שָׁלַח אֵשׁ" וְכוּ כַּנַּ"ל

יום רביעי, 13 בנובמבר 2013

Bring it On

משהו שעלה לי בשיעור של חביבה פדיה. שיעור בפיוט לדורותיו במבנה שפעם היה שייך לתיכון ועדיין עושה תחושת מרד נעורים סטייל "עניין של זמן" (שומעים את פס הקול? טוב).
שירה אצל דוד המלך - מצילה מן הכאוס המעלה את המים מן התהום ומורידה אותם מעלה אחר מעלה. וזה אותו מקום ממנו יוצאים המים בגאולה האחרונה. כמים לים מכסים זה פחות נחמד ממה שחושבים. גם נינו חזקיה היה צריך ללמוד שישועה איננה גאולה מבלי ששרים אותה.
קצת מביך, אבל אני לא יודע לשיר. מחפש דרכים לומר הלל - שמכיל את שני הצדדים אך משום מה מפרסמים רק צד אחד שלו בדרך כלל. יחד עם המכניות היבשה של הרים המפזזים ככבשים חשמליות החולמות על חידוש ימים כקדם.
כל האסימון הזה היה אמור ליפול לי לפני כמה שבועות, אבל קרה רק עכשיו. אפשר לעסוק במוחין בתפקיד השירה עד מחרתיים, אבל אין תחליף לקפיצה השבורה של מי שאין לו ניגון ולרגע אחד מקבל אותו (בזמן שהוא מנסה לעשות משהו אחר לגמרי) במתנה אכזרית. תודות לניק קייב וזרעיו הרעים. Bring it oOn


יום חמישי, 7 בנובמבר 2013

הלב והמעשן

אתמול בבוקר התחלתי לשמוע מוזיקה קלאסית מהמחשב דרך מערכת הסטריאו, המוזיקה הייתה כה נפלאה וכל כך נהניתי לשמוע אותה. אך לפתע שמתי לב שאני שומע רק את צד ימין, וצד שמאל שקט. בירור קצר העלה שהבעיה הייתה בחיבור מנותק. תהליך התיקון של החיבור התברר כממושך משחשבתי (היה צריך לנתק את כל הכבלים בפינה ולחברם מחדש). מאוד נהניתי מהתהליך מה גם שמוזיקה נפלאה התנגנה ברקע. לפתע הגעתי לשלב בו הייתי חייב לנתק את המערכת למעט זמן על מנת לחברה מחדש באופן טוב יותר. אך ידעתי שברגע שאני אנתק את המערכת אני יותר לא אוכל לשמוע את הצללים הנפלאים והרי הם מקור חיותי ואיך אני אסתדר ברגע שאנתק אותם? אז התחלתי להקשיב להם יותר ויותר וממש התחלתי לרקוד מרוב שדבקתי את עצמי בצלילים כדיי שאזכור להתגעגע אליהם ולא אשכח אותם בזמן שהמערכת תהיה מנותקת. וכך עבר לו הזמן בגעגועים נפלאים.

עכשיו רק נשאר לעשות באלאנס בין הצדדים.


יום חמישי, 10 באוקטובר 2013

Jewish Fight Club



יהל שלח לי את זה. ציטוט וכותרת. מספיקה נקודת הסתכלות טיפה אחרת כדי להכנס לסבסוב מטורף.

"
כבר ביארנו שכל מקום שנזכר ראיית מלאך או דיבורו, שאין זה אלא במראה הנבואה או בחלום. בין שפורש הדבר, ובין שלא פורש, כמו שקדם. דע זה והבינהו מאוד מאד. ואין הבדל בין אם יאמר הכתוב בהתחלה שהוא ראה המלאך, או שהיה פשט הדברים בהתחלה שהוא חשב אותו אחד מבני אדם, ורק בסוף העניין נתברר לו שהוא מלאך, כיון שמצאת בתכלית הדברים שאותו אשר נראה ודיבר היה מלאך, תדע ברור, כי מתחילת העניין היה מראה הנבואה או חלום של נבואה... וכך אני אומר גם בפרשת יעקב באומרו ויאבק איש עמו, שזה בצורת החזון כיון שנתבאר בסוף שהוא מלאך... וכל ההיאבקות והשיחה הללו במראה הנבואה."

מורה הנבוכים (תרגום הרב קאפח, חלק שני - פרק מב)



כלל ראשון. לא מדברים על זה. גם כלל שני. פשוט לא. ואם לא מדברים, זה אמיתי. תמיד היתה לי תחושה שהסרט הזה הוא חסידות דס"א. אבל העיקר שיהיה חסידות.

יום שלישי, 3 בספטמבר 2013

הדרך לאומן

הדרך לאומן רצופה בכוונות (טובות?), אך מה היא אותה נסיעה שמוציאה אותי מהבית מהחום האינטימי שאני נמצא בו ושולחת אותי לשדות זרים. איך זכה רב נחמן שכל כך הרבה אנשים יעזבו את ביתם וייסעו איליו לראש השנה. ללא ספק היה בו משהו מיוחד, "חידוש כמוני לא נראה מעולם". אך רב נחמן מלמד אותנו גם שכל אדם יכול להגיע למדרגתו, אך כיצד תלמיד הופך לרב.

האם הפנים שלנו יכולות להיות מאירות, להקרין הארת פנים (אמיתית ולא מתחסדת) אל הסובב אותנו. בתור שהתארך לצ'ק אין קראתי מאמר של הרב שג"ר מהספר על כפות המנעול שעסק בנושא. ולפתע חשבתי כיצד אני יכול להאיר פנים לסובב אותי. כיצד אני יכול להביט על העוברים (והעברות) בנמל במבט שאינו חומד במבט מאיר פנים? ואולי זה הדרך בא תלמיד הופך לרב? מאיר פנים ללא צל של שיפוטיות ובכך מעביר את ההשראה?

קשה להיות חסיד, זה דורש ממך לשנות ולשבור את כל ההרגלים שלך. לנשום עמוק כשאתה רוצה לכעוס, לאכול לאט כשאתה רוצה לבלוס, ולנסות ליישב את הדעת כשהיא רוצה להתפזר לוותר על כל מה שאתה רוצה לקבל.

השנה האחרונה לא הייתה פשוטה, היו נפילות כואבות אחריי עליות גדולות, והיו חזרות למקומות שחשבתי שעזבתי לבלי שוב. ע"פ רב צדוק (כפי שפירש רבנו הרב שג"ר) עיקר התשובה היא לקבל את החטא כחלק מהתכנית האלוהית הכוללת והלא מובנת. וכבר אמר רבי נחמן שכשיודע האדם שכל מה שקרה אתו כל מה שעבר עליו הכול לטובה, זאת התחושה הנה מעין עולם הבא. (ואני יכול להעיד על כך ממקור ראשון).


היכולת להסתכל על השנה האחרונה במבט אוהב ולא כועס, מבט איתן המסתכל על המציאות בעניים ודן אותה לכף זכות. זו העבודה שלנו בראש השנה. ובכך אני ממליך את ריבונו של עולם.  

יום חמישי, 18 באפריל 2013



כתיב (תהילים קמ"ז ד'): "מונה מספר לכוכבים", וכתיב (ישעיה מ' כ"ו): "המוציא במספר צבאם", מה צריך למיניין? מי יגנוב אותם אם לא ימנה אותם? 
(ספר גימטריאות לר' יהודה ב"ר שמואל החסיד משפירא, סימן רסה )



לך תדע..

יום ראשון, 10 בפברואר 2013

חדש אסור מן התורה





I stood on a hill and I saw the Old approaching, but it came as the New.
It hobbled up on new crutches which no one had ever seen before and stank of new smells of decay which no one had ever smelt before.

Bertolt Brecht[1]
 
 
 
ההתחלה היא ערימה של טעויות
רוויות בושה וחיות
למי שזוכר.
 
בסוף הכל מתחיל מהתחלה
זה כואב כשמתנגדים 
וגם כשלא
 
 
 
 
 
וכל מה שיועד אמר.
והאמור לא רק על הבניה בדגן. אבל מהכביש הדברים נראים..
 


[1] (1939) ‘Parade of the Old New’, Bertolt Brecht: Poems 1913–1956, John Willett and Ralph Manheim (eds) (London: Methuen, 1987), p. 323





יום חמישי, 7 בפברואר 2013

ממשיך לנסוע / יועד קדרי


חוסר ההקשר הוא שמאפשר את כל ההקשרים. צפת של המאה העשרים ואחת, מבוך בורחסיאני, טירונות לחישול חזק ונתחזק בעד עמינו וערי אלוקינו, מערת רשב"י האפלטונית, ארץ בראשית, כף הקלע, הגהינם וגן העדן, משחק מציאות מדומה בתיאוריית מיתרים בלתי פתירה, מעלית ברצוא ושוב, בית, הגבעה, אוסף אינדיבידואליסטים, מקבץ נשמות בניסוי אלוהי בליברליות רדיקלית רוחנית. הכל מצולם. לא בסטילס, בוידאו. 24 שעות ביממה,  שבעה ימים בשבוע. שבתות חגים, יום כיפור. לא, זו לא הזיה פרנואית על אל רואה כל, זו מצלמת האבטחה המתקדמת בראש האנטנה של המקום שאינו מקום. האי המכונה גבעת הדגן. 
ברגע שהמסומן עומד כשלעצמו כל המסמנים אפשריים. כל בחירה היא אופציה פרשנית. אבל מה בדגן שחרר את הצימוד בין המסמן למסומן? מה פער את תהום ויצר את החלל הפנוי? ניצוצות משיח דה סוסיירי דה קונסטרוק-ציוני מבית הרב שגר. היא תשובה אפשרית ומוחלטת כאחת. גבעת הדגן שהיית כי חלמתי חלום.

יום שלישי, 1 בינואר 2013

(אל) תהלך בלילה


"כי יש אפיקורסים שאומרים, שהעולם מחויב המציאות, ולפי דעתם הרעה המשבשת נדמה להם, שיש על זה ראיות ומופתים ... כי באמת העולם ומלואו הוא אפשרי המציאות, כי רק השם יתברך לבד הוא מחויב המציאות..."
(ליקוטי מוהר"ן קמא נ"ב)

האם משהו מחויב יכול להיות אפשרי?
אם הוא נמצא תמיד אזי אין אפשרות שהוא לא יהיה. אך המצוות הם אפשרי המציאות (אחרת איך נחדש אותם כל יום, וכיצד לעתיד לבוא כל המצוות יתבטלו (ואין אפשרות לבטל חיוב קיומי?)). וגם תפיסתנו במוח של הקב"ה אינה שלמה (ואינה יכול להיות) ותמיד היא נשארת אפשרית המציאות – אלוהים איננו דוגמה (לפחות לא בעולמנו המצומצם).

האם זו באמת אפשרות ממשית עבורי לא להתפלל הערב ערבית?
הרי אני כבר מרגיש לכוד בכוח ההרגל, כמו מלמול חפוז של לחש. עם זאת בעצם העלאת המחשבה אני מצליח לדמיין מציאות ללא תפילת ערבית ובנקודה זו תפילת ערבית יכולה לחזור להיות אפשרית המציאות. ונפתחת בפניי אפשרות חדשה לעבוד את השם.
רבי נחמן דורש לעזוב בכל יום (עזוב אותך מיום בכל רגע) את כל מה שאתה יודע ואת כל חושב שאתה יודע. להרגיש שטעית כל הדרך עד עכשיו, להגיד לעצמך "היי,אני כל כך לא בכיוון. תתחיל מהתחלה." חושב שהבנת? שוב לאחור! תפסיק להתייחס למחשבות שלך לתפיסת העולם שלך כמחויבת המציאות תחזיר לה את המקום בו היא אפשרית. 

וביקום הלא עקבי שלנו גם זו יכולה להיות אופציה דתית מלהיבה.