יום רביעי, 3 באוקטובר 2012

געגועים לשג"ר(ה) / יותם לייכטר




1.      המלך עדיין בשדה ואנו יוצאים אליו לבנות בית ארעי בחג הסוכות אחריי הזיכוך של הימים הנוראים.
2.      הבית מגביל אותי כמו בכתיבה חייב להיות קשר בין המשפטים.
3.      בסוכה אני פורץ את הגבולות  שנשארים עומדים בג' הטפחים של הרוח המצויה.
4.      לעשן הקטורת יש נקודת התחלה ברורה המפזרת את חלקיקי העשן בכל העולם, וזהו אישה ריח הניחוח שעולה ל-ה'.
5.      האם הסוכה היא השוב לאחר הימים הנוראים?
6.      או שמא רצוא חדש?
7.      וכבר לימדנו הרב שג"ר שבבית מחכה הזמנה חדשה למשפט ואין לאן לברוח. וכבר אמר רב נחמן שתכף שחולף לו ראש השנה הוא מטה את אוזנו לכותל ושומע אם מכין לעורר לסליחות לשנה הבאה. (כי אין שום זמן כלל).
8.      וכשהלכתי לקנות ארבעת המינים ראיתי אתרוג יפה מחמד לעיניים מזן קלבריה שעל אבי אבותיו בירך הרבה מליובאוויטש, אך כשמצאתי בו פגם (נקודה שחורה קטנה בתחתית), שפטתי אותו לכף חובה ועברתי לאתרוג הבא.
9.      אני השופט של עצמי.
10.  ואולי הייתי צריך לקנות דווקא אותו ולברך דווקא עליו?  
11.  ביום כיפור רציתי לברוח מהמרוץ האקטיבי בבית הכנסת של בקשת המחילה, למצוא זמן להתבודדות וחשבון נפש פשוט. "כי ביום הזה יכפר עליכם, לטהר אתכם מכל חטאתיכם " – היש סביל מכך. אך ביהדות כמו ביהדות אי אפשר לשכוח את ההמשך האקטיבי  "לפני ה' תטהרו".
12.  אז רצתי לבית כנסת ושבתי אל עצמי (או שמא שבתי לבית הכנסת ורצתי אל עצמי) וחוזר חלילה.
13.  רק הוויתור המוחלט על התפילה יכול לעורר לתפילה. להוביל אל הנקודה האותנטית המרגישה ולא מחקה.
14.  ועכשיו אני יושב בסוכה, ומרגיש כמו באומן אצל רב נחמן מוקף באלפי יהודים הבאים לסדנה רוחנית (שהזמניות היא היוצרת את הייחודיות ). כך ששטיפת הכלים, שיחות החברים, וסתם פת של שחרית מוארים באור שונה ונוגה, המסתתר בשאר השנה.
15.  וכיצד לוקחים את האורות האלה לבית הקבע לדרשה לכל השנה?  (ואולי כאן שורש הטעות כי אי אפשר לקחת  צריך לקבל במתנה)