יום שלישי, 24 ביולי 2012

Boomdiada

ובנימה אופטימית זו

צדיק של אינטליגנציה מלאכותית



השנה חוגגים בעולם מדעי המיחשוב, הAI  והלוגיקה (גם בישראל) את שנת המאה להולדתו של אלן מת'יסון טיורינג. האדם שפיצח את האניגמה, התווכח על יסודות המתמטיקה עם ויטגנשטיין, המציא את המכונה הוירטואלית ששינתה את פני הלוגיקה המתמטית (יחד עם גדל) ובנה את עולם המיחשוב (ביחד עם קלוד שנון, איתו דיבר על רגשות של מכונות חושבות בעיצומה של מלחמת העולם השניה כשלא יכלו לדבר בקול על מה שעשו בפועל בשביל בעלות הברית). אין כוונתי להשתמש בצורה לא נאותה בפוסט של ידידי א' אברמוביץ לעיל (=למטה..) על הצדיק-של-גיטרה, אלא דווקא להמחיש מה רואה מדען כשהוא מסתכל על דמותו של טיורינג. אדם שכל מה שנגע בו פשוט צמח ונהיה מופלא יותר. פונקציית השגיאה של גאוס, בעיית העצירה של הילברט, מכונות המיחשוב הפולניות שלחמו בעוז נגד הנאצים, בלצ'לי פארק, מורפוגנזה בבעלי חיים, ואידך זיל גמור. וכל זאת לא כגיבור, אלא כמשהו אחר שהתרבות המערבית טרם הפנימה. כח הפועל בנפעל בפועל ממש. צריך להיות בטווח מסויים של מדעי המחשב על מנת להעריך את ההבדל בין גאון לבין צדיק. כמו שנאמר לגבי הגיטרה, מדובר ביותר מאשר יכולת - המצויה בתחום של המוחין וברובד האסתטי. זה כבר הצד אל מעבר, בחלוקה בה קירקגור השתמש והביא לפרסום, מן האסתטי אל האתי ובעצם אל הדתי. לא במובן העבש של דת ממוסדת או מומחים לאתיקה, אלא נקודת המבט שויטגנשטיין לא יכל להימנע ממנה. אך מה שניתן לביטוי בכנס האקדמי מוגבל אל הכלים הניתנים לביטוי במוחין דקטנות, של יכולת ומידה של אצילות נפש. 
כל המי ומי של עולם המיחשוב והתחומים המשיקים אליו בעידן האינפורמציה (קרי - בערך הכל) שותפים לחגיגות האקדמיות האלה. בכל אוניברסיטה מתקיים לפחות כנס אחד, באנגליה – כנסים גב לגב לגב בחודשי הקיץ (יום ההולדת היה בסופ"ש הסגרירי של midsummer’s day). השתתפתי בחלק מהחגיגות. הצגתי ושמעתי מחקרים על הקשר בין מיחשוב ובין העולם, בין מחשבה לחישוב וחוזר חלילה. רגע שיא: פגשתי את רוג'ר פנרוז ודיברנו שעתיים על עולם המוזר (כמעט) מעבר לכל דמיון; גרי קספרוב התנצל שאין לו מספיק זמן לענות תשובה מלאה בנושא מבחן טיורינג בdeep blue. היה נפלא. אולי בפעם אחרת אכנס לזה.
כמעט שלא נסעתי. ואיתן שכבר לא דיבר כל כך בקלות נתן לי את המבט הזה, אז אנגליה. וגשם. יאוש נוח וכל זה (כפי שידעו הפינק פלויד עוד לפני חוה אלברשטיין). ואומה שמתגאה בעבר שלה – גם כשמדובר באירוח\כליאה\רציחה של אורחים ממלכתיים בכלא בתוך כלא שהיה פעם ארמון שבו שומרים גם על כתר המלכות ויהלומי המלכה. וקהילה יהודית גדולה שאוהבת את את ה"מלכות של חסד" (בעגה הגלותית - שחוזרת לאופנה ובענק) בה לא צריך לחשוב על שטויות כמו שירות ממלכתי כי ממילא אין להם כל עניין להיות אזרחים מן השורה הראשונה. האנטישמיות של צעקות מרכבים חולפים חביבה ומוכרת, וממילא הפקיסטנים הם המהגרים התורנים.
בין מושבי כנסים והליכות אינסופיות בלונדון, מנצ'סטר ובירמינגהם, קניתי (יש דברים שיקרים מדי באנגליה – אבל לא ספרים. וד"ר פפר.) את the emperor of all maladies והתחלתי לשקוע אל העולם הממאיר של סרטן. אבל זה היה כמתוך אספקלריה הרטובה מטפטוף אנגלי, רחוק, כמו משהו שאפשר לשלוט עליו במלכות פה.
קצת הציק לי שאף אחד לא הזכיר את מה שסבל טיורינג מידי המדינה עליה הגן. סירוס כימי זה לא סיפור נחמד, אבל מישהו צריך לספר אותו. אפילו קיבלתי שטיפה מחבר באחד הכנסים (על צלחת של פירות וסנדביצ'ים אנגליים קטנים) איך שוכנעתי כל כך בקלות שמישהו כמו טיורינג התאבד - "הרי ברור שתפרו שם פינה..". ועדיין הכנסים היו טובים ואיתן היה רחוק בבית חולים בירושלים וכבר לא עוקץ אותי במייל כל יומיים על זה שאין לי מושג איך לעשות קשרים כמו שצריך עם אנשים. השקט גובר.
ביום האחרון היה לי חלון של הרבה שעות מסוף המושב על ההיסטוריה של המיחשוב (הרבה יותר מעניין ממה שזה נשמע) עד לטיסה. הלכתי למוזיאון המדע, לסגור את הביקור בתצוגת  טיורינג בה יש מכונות אניגמה של ממש (!).


 אבל אז זה התפרק. בסוף – ואיכשהו, רטרואקטיבית, הכל. בחלון תצוגה מואר וגדול, צנצנת הזכוכית הקטנה חצי מלאה בכמוסות ההורמון שבצו בית משפט תרבותי הוכרח טיורינג לקחת (למי שקרא את חולית - עיניו נצבעו בכחול...), ודו"ח הניתוח לאחר המוות שקבע את התאבדותו עם ציאניד ותפוח. מיתי, רומנטי, מורבידי, מחניק, אנגלי מאד.
פתאום הכל התאים. חברה היררכית עם שורשים של אצילות וזוהמה, אליטיזם וצהובונים ברכבת התחתית; ידע מעמיק ומרקיע שחקים, וקולוניאליזם שעד היום מותיר צלקות בעולם. ארץ אוכלת גיבוריה ואציליה. ובטח שצדיקים. אני יודע שהממשלה התנצלה, שרוצים לשים אותו על שטר של 10 פאונד. זה משתלב לאותה תמונה, אותו סיפור. באותו רגע הכל נהיה לי מר ורצתי לרכבת להית'רו. התיישבתי מול הדלפק של אל על שעות לפני הפתיחה, ועם הסרטן ביד חיכיתי.