יום שלישי, 17 ביולי 2012

נו, באמת...



לא מזמן היה היארצייט של הרב שג"ר. חמש שנים. אתמול. היום קברנו את איתן. ברוך דיין האמת. וטוב שכך – כי מישהו צריך לדון אותה, היא מענה אותנו כה.

אחד התיאורים שחוזרים על עצמם – והיום במיוחד – ביחס לאיתן (ובזמנו ביחס לרב שג"ר אבל באופן אחר מאד), הוא חוסר ההתפשרות על האמת, הגובלת בפתולוגיה. זה הזכיר לי את הגרסאות השונות של הסיפור על היין ההונגרי (טוקאי בלע"ז) בהן נתקלתי - למן המשל העמוק והעוקץ של ר' נחמן, דרך החסידות-של-אי-נוחות מבית מדרשו של הרב שג"ר, ועד לגנוסטיות הנונשלנטית של איתן.

הסיפור המקובל:
"משל לסוחר גדול שהיה נוסע בדרך ובאמתחתו חביות מלאות ביין הונגרי. פעם במהלך הדרך ביקש ממנו משרתו שיטעימו מעט מן היין המשובח, כי הלוא 'אנו נוסעים בדרך הזה עם היין הזה ואנו סובלים הצער כל כך' ונתן לו הסוחר מן היין הטוב.
לאחר כמה ימים, נתגלגל אותו משרת לפונדק בצומת דרכים, ובאותה עת ישבו שם כמה אנשים ולגמו יין. הם שיבחו אותו מאוד ואמרו עליו שהוא יין הונגרי. ביקש מהם אותו משרת לטעום וכבר כשטפטפה לפיו הטיפה הראשונה חש שזהו לא יין הונגרי ואמר זאת לבני החבורה, אך הם צעקו ודחפוהו בבוז באומרם: מה הינך מבין ביין הונגרי? אך המשרת נשאר בשלו, שכן הוא כבר טעם וידע יין אמיתי מהו, ולכן אותו אף אחד כבר לא יוכל לרמות..."

גרסת הרב שג"ר:
המשרת מבקש לטעום מן היין ההונגרי. כשנשאל למה לו, הרי הוא ממילא לא יוכל להרשות לעצמו בהמשך כזה דבר משובח, הוא עונה – 'כדי שלא יוכלו לרמות אותי בעתיד עם הכרזות על יין הונגרי'

גרסת איתן מלכיאור:
המשרת מקבל טעימה מן היין של הסוחר ומייד אומר 'נו באמת, נראה לך שזה יין הונגרי?...'