יום חמישי, 19 באפריל 2012

* / יואב שפיז

בס"ד

היא עוד רגע תצא את הדלת ואני
אוכל לשטוח את נפשי על הדף הלבן.

אבקתי את מדפי הנפש אבקתי שמות
כמו אהוד ושלמה.

רענן ליטפתי ספרים בני מאות בשנים
שעדין נותנים לי מזור.

לפתע נשמטה מסגרת הזמן וכל הימים עלו על גדותיהם.

יש זמנים שאנו מהללים והוא משתחצן בפני מלאכיו
ויש שהוא מהלל ולוקח פרי הילולים אל חיקו.
ומבוהלים נשארים הם ומהללים, מדוע??

כמו כדור הקניידלך
הפסח בא שוב
כמו שהוא כפות בין שני ידיים בזמן עשייתו
אבי קמל ופורח מייאוש ורצון גדול.

עברו יומיים היא עוד רגע תשוב אני מייחל
כבר שלושה ימים שלא היינו לבד
ונפשי מתגעגעת.

הבית הספיק להתלכלך בסיפורים חדשים
ויש על מה לשפוך דיו.

ועל-כן כבר דקות רבות אני מחפש ישבן
להתקרב אל ליבי

עוד ימיים אחדים
משהו כמו שבוע
הקניידלך
יביא את הקיץ.


יום שני, 16 באפריל 2012

לבכות את הפיתרון

משפחת לוי התכוננה לצאת לדרך. על מנת להעמיס את כלל הציוד הנדרש נזקק האב הנחמד להניח את עגלת התינוק במרווח שבין מושב הנהג לשורת המושבים שמאחוריו באופן כזה שגורע מהנוחות של שני מושבים מתוך השלושה.

המצב הנתון הוא שהמושב האחרון בשורת המושבים, זה שליד החלון מהצד המרוחק מהנהג, משמש כמקום מושבו של הצעיר במשפחה, היושב על כסא מותאם המגביה אותו מעל שטח המושב, מה גם שרגליו הקצרות, מטבע הדברים, אינן מסתיימות הרחק ממקום מושבו. במרווח שבין המושב שליד הנהג לבין זה שמאחוריו אין מניחים את העגלה הואיל וגברת לוי מעדיפה למשוך את מושבה אחורה כמה שאפשר, על מנת לתת מרחב לשלל העזרים שמונחים למרגלותיה, עזרים חיוניים ללא ספק. יוצא שהמרווח בין המושב שליד הנהג לבין זה שמאחוריו אינו מאפשר להניח שם את העגלה אך אינו גורע מהנוחות של היושב מאחורי המושב שליד הנהג. את שני המושבים שמאחורי הנהג, אלו שאמורים להיות מוגבלים מחמת עגלת העולל החביב, אמורים היו לאכלס שני הבנים הבוגרים של משפחת לוי.

במהלך ההתארגנות ליציאה וההתרגשות שליוותה אותה, התגלעו חילוקי דעות עמוקים בין הבנים. עת התיישבו במקומותיהם, קבל האחד כי העגלה מפריעה לו קשות ואין אפשרות לקיים נסיעה שכזו, פרץ בבכי מר כשופר ולא פסק.

מר לוי, איש הגון לרוב הדעות, שאל את בנו המייבב כיצד הוא חושב לפתור את הבעיה, הלה המשיך לייבב. מר לוי, יש יגידו איש נבון, חשב על פתרון של העברת כסא התינוק אל אמצע שורת המושבים, כך העגלה לא תפריע לתינוק, והמתלונן יישב במקום בו העגלה אינה מפריעה (לאח השני אין בעיה עם העגלה וחוסר הנוחות, לפחות עד שלב מאוחר של הנסיעה).

מר לוי, אב אחראי כך זה נראה, בחר להחשות מהפתרון ולזרוק את הכפפה לבנו המייבב. הוא טען באוזניו כי הבכי לא יעזור לו לשפר את מצבו וכי עליו לחתור לפתרון במקום לקונן על רוע מזלו. הבן נותר בשלו, בוכה ומתייסר על חוסר האפשרות לקיים נסיעה שכזו.

מר לוי הניח לו וחזר לטפל בעניינים אחרונים של היציאה לדרך (עם הגיעם למחוז חפצם התברר כי מר לוי השאיר בבית את הארנק ואת החפצים שהניח תחתיו על מנת שלא ישכחם). לאחר כמה דקות, בהן נשמעו הדי צעקותיו של הבן המיילל הקורא לאביו בתחינה מתוך האוטו, הגיע הבן אל מר לוי ממרר בבכי וטוען שהוא פשוט אינו יכול לשבת ליד אחיו החלוק עליו בכמה סוגיות כבדות משקל (עד היכן מגיעה רשותו של אדם והאם מותר לגעת בו בעוצמות משתנות וכיו"ב) ויש חיוב להעתיק את מושב התינוק כך שיחצוץ בין האחים במהלך הנסיעה.

הסיפור הזה לימד אותי כמה דברים. לעיתים הבעיה שמזוהה מיידית בסיטואציה מסוימת איננה הבעיה שעימה אכן מתמודדים. בסיפור הזה, הבעיה העיקרית של הבן הבוכה לא הייתה חוסר הנוחות מהעגלה אלא מהישיבה עם אחיו החולק עליו. בעיה זו לא צפה מייד והתכסתה במה שנרה כבעיה מיידית יותר, פיזיקאלית ואובייקטיבית באופייה. ההתרכזות במסכה של הבעיה מנעה מהבן את הפתרון, שהרי הוא חיפש פתרון לבעיה שלו ולא לבעיה האובייקטיבית, והבעיה שלו אפילו עוד לא נחשפה לעיני רוחו. אינסטינקט בריא של הילד, לא אפשר לו להעלים עין מהסטייה הקטנה ולהסתפק בפתרון האובייקטיבי, הוא היה צריך לרדת לשורש הבעיה שלו בסיטואציה. הוא בכה ובכה והתכנס בתוך המצב שלו, עד שהבין מהו מוקד הבעיה שעימה הוא מתמודד.

לכאורה, הפתרון של מר לוי, לבעיה האובייקטיבית, והפתרון של הבן לבעייתו האישית, הם אחד, אך נראה כי הדרך להגיע ליישוב הדעת הפרטי, שבו הדעת שלי מיושבת עם עצמה, ערה לנוחות האישית שלה ואינה נדרסת תחת מכבש הכלליות, שעל ידי כך היא מסוגלת להפיק את התוצר שרק היא מסוגלת להפיק, דורשת את ההתעמקות בבעיות האישיות המסמנות למעשה את המבנה האישי של האדם.

רבי נחמן, בביקורתו על חכמת הרפואה, טוען כי גם כשהרופאים מצליחים בפעולתם הרי זה בבחינת טלאי על הבגד. הטלאי מכסה על החור שנפער בבגד, אך אין זה הבגד ביופיו האישי והמקורי. פונקציונאלית הבגד מתפקד כיאות, אין חור, הקור לא חודר, הגוף מוצנע, אך אין זו רפואה שלימה.

בתורה ה' תנינא ר"נ מדבר על התפילה בחינת אמונה המבוצעת על ידי פריסת הידיים. מלחמה בידיים פרוסות בתפילה, בניסיון להתעמק בשורש הבעיה שמתמודדים מולה. לא להסתפק בהבנה שכלית של הבעיה, אלא למשש אותה, להבין אותה בבשר, לפשפש בה עד שנרגיש אותה בעצמה ולא את המסכות שלה. כך מגיעים אל העצה שאכן מיישבת את הדעת.

יום ראשון, 15 באפריל 2012

תהום לתהום קורא - ביקורת ספרים



אליעזר חדד, התורה והטבע בכתבי הרמב"ם, הוצאת ספרים ע"ש מאגנס - האוניברסיטה העברית (מחקר ועיון – יהדות), תשע"א 2011



ראשית אני חייב להודות שהתחלתי את הספר בציפייה למשהו אחר לגמרי. בגלל הכותרת – אבל לא פחות בגלל מה שציפיתי מראש למצוא בה – הנחתי מראש שמדובר בעיון המתמקד בתפיסת הטבע של הרמב"ם, במיקום שלה במערך המטאפיזי והדתי, או משהו דומה על זו הדרך שישתלב בהיסטוריה של הרעיונות – עם דגש על הצד המדעי (ואמנם יש התיחסות לצד זה באחרית הדבר של הספר). לכן התגובה הראשונית עם קריאת ההקדמה היתה אכזבה. שוב אספקלריה מדינית לעילא של הרמב"ם? שוב התמודדות בעקיפין ובמישרין עם קריאה שטראוסיאנית[1] וצפינת המשמעויות הבלתי נדלית שבו? לא שאלו דברים לא מעניינים וחשובים, זו היתה רק תחושת פספוס סובייקטיבית לגמרי. וגם מוטעית. כי האתגר שמציב הרמב"ם לא נפתר עם המודלים השונים שמציעים לקריאתו – פוסק, פילוסוף, רופא, רציונליסט ואיש סוד; מפוצל על התהום הפעורה בין אתונה וירושלים או אחד הגשרים החשובים ביותר ביניהם. יש סוג של עייפות מצטברת שמכניסה את היחס לרמב"ם אל תבניות מוכרות – אקדמי, רבני, פילוסופי, אמוני. אך לא ראוי ללימוד הרמב"ם להסתפק בגישות מוכתבות מראש. הספר הזה נוגע בלב סוגיות התפר שבין התורה ותמונת העולם בכתבי הרמב"ם, בשמירה על המורכבות ומבלי לקרוס לאחד מן הצדדים.
משהו בהקדמה גרם לי להמשיך – הביוגרפיה של העיון, העוברת דרך ספסלי ישיבת הר עציון (הכח המדמה מחזיר אותי אל הרמפה) ומאוחר יותר דרך האקדמיה והמסגרות השונות בהם עסק המחבר ברמב"ם כלומד ומלמד. ההבטחה של סוג כזה של עיון, הנושא בחובו גם את האנרגיה והמסורת של הלימוד בישיבה וגם את הטכניקה והאנליטיות האקדמית רמזה על משהו עם צליל מוכר ונדיר (במעגלים אחרים של מחשבה ואמונה היו מזכירים יין הונגרי). העיון לאורך הספר מציע הסתכלות על הרמב"ם במונחיו שלו אך במקביל באמצעות פרשניו; רצינות האופיינית לפרשנות הקלאסית אך גם ריגורוזיות שאפשר לצפות ממחקר אקדמי – כל אחד והמערך העיוני אליו מייחל הלומד המכיר את שתי המסגרות והיה רוצה לראותן משתפות פעולה בהבנת סוגיה. הספר הזה הוא דוגמא מצויינת לפוטנציאל הזה, בסקירת האופן בו מקביל הרמב"ם בין התנהלות המסגרת הטבעית וזו הא-לוהית, הקבלה הצופנת לקחים רבים עבור לומד המורה במסגרת תורנית או אקדמית.
ארבעת ההקבלות הראשיות אותן עושה הרמב"ם במורה הנבוכים ובהן עוסק הספר, הינן התכליתיות, הערמה, ההליכה על פי הרוב, והחכמה הא-לוהית – כפי שאלה מתבטאות במבנה ותוכן של העולם הטבעי והתורה. כמו כן יש את עצם ההשוואה שאותה עושה הרמב"ם גופא בסידור המצוות (הן בכתבים ההלכתיים והן בפילוסופיים).
מערך ההקבלות של הספר משמש לציור תמונה מורכבת ומסועפת של יחסי האדם והא-ל, הטבע והתורה. ההקבלה מאפשרת הבנה של מושגי היסוד של חסד, צדקה ומשפט – בתבנית העולם והתורה[2]; העולם בחסד ייבנה – בהפסד והבניין הבלתי פוסק של מתן צורה והפסדה; הצדקה והמשפט מבטאים את התכלית הבסיסית של החסד – בעולם הגשמי בו יש לתקן את המידות (צדקה) והמעשים (משפט).
כמו כן משתלבת חלוקת המצוות בכתבי הרמב"ם – המושכלות (והמקובלות) והמפורסמות, החלוקה במורה והחלוקה ביד החזקה, המצוות הריאליסטיות ואלה הנומינליסטיות וכן הלאה. חלוקת המצוות היא סוגיה סבוכה ומאתגרת בקרב חוקרי הרמב"ם וחדד מציע פיתרון מעניין ובעל משמעות הן בנקיטת עמדה אקדמית רלוונטית, והן עבור לומדי הרמב"ם בבית המדרש -- שימצאו בקשר שבין התוכן והמבנה של המצוות ביד החזקה (חלק בלתי נפרד מהעיון ההלכתי בו) ובמורה עניין רב.
לאורך הפריסה של ההקבלות והתשתית הפילוסופית והתיאולוגית שלהן, נדמה לעיתים[3] שמדובר ביישום עכשווי של תפיסות בנות זמנו של הרמב"ם (או של פרשנות מאוחרת שלהן). זה עלול להישמע כביקורתי ונוקדני בליווי צקצוקי לשון, אבל לא זו כוונתי. אפילו אם זה מה שהיה קורה כאן – וכמובן שהמחבר זהיר דיו לא לערב מפורשות בין התחומים – לעיתים עדיף לחטוא באנכרוניזם פילוסופי מאשר בלעסוק בנושא המבודד בארכיאולוגיה של הידע, בשכבה קבורה ונטולת השפעה. הרי כשלומדים את המורה בישיבה (וזה כבר ממסגר את טיפוס הישיבות המדובר), אין מידור בין תפיסת עולמו לבין עולמנו אנו. יתר על כן, יש כאן – בדיוק ברמב"ם במונחים של תפיסתו הפילוסופית והתיאולוגית גופא - אופציה מלהיבה (בפראפרזה לרב שג"ר). בדיון בתכלית ובערמה, ואף גם בנושא הרוב – מבליח שוב ושוב ההתמד, השימור של משהו ייחודי ויקר באנושי (מסר הומניסטי לעילא – בספר או אצל הרמב"ם גופא) הנמצא בתווך שבין הדומם והא-לוהי. ההתמד של האדם מצריך תמיכה בטבע ובתורה - לעיתים יש להדריכו בערמה, ולעיתים אף להעמידו לכאורה כתכלית ביניים. האופנה הנוכחית (מסחרית, אקולוגית וניו-אייג'ית) של קיימות (sustainability) מקבלת כאן הד עמוק ורציני שראוי לתת עליו את הדעת.
קשה לכוון כל כך רחב בכתיבה על הרמב"ם: תוך כדי העיון מקבל הקורא תמונה נרחבת של השימוש שעושה הרמב"ם במינוחים האריסטוטליים, ביחס שלו אל דעת ההמון ודעת החכמים, באיזון העדין שבין תורה וחכמה. פיצול האישיות הקלאסי של הרמב"ם הפילוסוף והפוסק מתואר כאן בצורה מעניינת יותר מאשר חלוקה או עירוב מלאים.
בהחלט יש כאן קריאה שתשרת את לומד הרמב"ם שרוצה להרחיב מעבר למה שלמד בקורס המבוא למחשבת ימי הביניים, אולחילופין בשיעור הישיבתי במחשבת הרמב"ם; חלק אורגאני מאוגדת נושאי כליו. בסוף הספר מובאת הסוגיה של יחסי הטבע והתורה באספקלריה של המדע המודרני, עם הצגת הפרשנויות השונות לרמב"ם (כגון העמדה הליבוביצ'יאנית). המחבר גם מוסיף את עמדתו שלו, באמצעותה גישת הרמב"ם מובנת כמציעה עמדה הרלוונטית למדע המתפתח המודרני ולא רק למדע ולמטפיזיקה האריסטוטליים. גם אם לא כולם יסכימו (ויש לי את הסתייגויותי מהניתוח המוצע) – דרך הדיון מבטיחה למי שימשיך בה שיחה מרתקת על הרמב"ם ולא משהו שנגמר כמו מחקר אקדמי המועיל רק לעצמו.


[1] בפועל, הטמעת הקריאה המרובדת של הרמב"ם כצופן כוונות נוספות לקורא הראוי, נוטה לכיוון היותר שמרני, או היותר ידידותי לקורא: הכוונה הראשונה והכוונה השניה של הערמה הא-לוהית יכולות לשמש משל לכך (עמ' 122 בנושא קרבנות, עמ' 244 בנושא מצוות התלויות בזמן ובמקום). באופן זה ההקבלה בין הטבע והתורה מקבלת עוד השתקפות.
[2] עמ' 281-280
[3] כמו למשל בשאלה הפותחת את הספר, אם הרמב"ם לא לקח בחשבון את הכל נטורליסטי בין is ל ought – כאשר מלכתחילה – כפי שמודגם בספר שוב ושוב – עמדה טליאולוגית כמו זו של הרמב"ם (היונקת הן מיפיפותו של יפת והן אהלי שם) אינה יכולה שלא ליחס משמעות לעובדות. כמו כן, הקישור הקנטיאני של "מהפכה קופרניקית" נוספת – הפעם בשיטתו הפילוסופית של הרמב"ם.