יום שני, 26 במרץ 2012

שיחות הר"ש / דיבור אינטימי, הרב שג"ר בשעור בליקוטי מוהר"ן של רבי נחמן מברסלב

איך אתה פונה לקב"ה? מה זה 'לדבר בינו לבין קונו'? מה הנקודה כאן?... אני חושב שיש כאן פרקטיקה, סוג של דיבור בינו לבין קונו. איזה גוף הוא מדבר, בגוף שני?... מהו המען שאליו הוא פונה?... למה לא דיבור אל?...  למה מנוסח כדיבור לבין, ולא דיאלוג במובן הפשוט?... יש כאן משהו בדיבור שהוא לא דיבור אל, הוא לא דיבור בגוף שני אל, הוא לא דיבור רגיל... ולמה הוא מעורר את הנקודה הפנימית...

יש כאן סוג אחר גם של הפונה וגם של זה שאני פונה אליו... בעצם, אני לא פונה אליך אני משתף את עצמי בפניה אליך... אני אנסה להמחיש דיבור ביני לבין עצמי, שמעון מה אתה באמת חושב, זה באמת ככה, אתה באמת מאמין בזה? או בפני יונתן, בינינו, מה אתה אומר, הרי שנינו יודעים מה קורה כאן, זה לא דיבור אליו, זה דיבור, ככה אני מבין את זה, ששייך לרובד הקיומי, לרובד האקסיסטנציאלי. הוא נמצא אפילו בתחביר אחר, הוא לא נמצא ברובד של הדיאלוג שבו אני פונה אליו, אני בגוף ראשון פונה, מדבר אליו. לכן, הביטוי הזה 'ביני לבין', מה שקורה פה הוא דיבור שבינינו ובדיבור שביננו הוא איזה צורה שגם שאני פונה לעצמי אני משתף את עצמי עם עצמי, יש כאן הכפלה, אני לא יודע באמת את המונחים איך לתאר את הדבר הזה – 'לעצמי' שמופיע כאן ב'ביני לביני'. והנקודה הזאת, הסוג הזה של הדיבור הוא בעצם פניה אל הנקודה של הלב, לכן הוא מגדיר אותו, הלב הוא נמצא במצב של חרפה. כפי שאמר כאן משום שהכלים בשבירה נפלו עכשיו לעולם של הבינה, כלי החסד, ועכשיו ננסה להביא לתוכו את החסד של היסוד שהיא נקודת אהבה, נקודה פנימית, הנקודה שאליה וממנה הוא מנסה לפנות, וככה גם ביחס לקב"ה, מה שרוני הציע, - הקב"ה, ריבונו של עוילם, אתה יודע בדיוק מה אני חושב...

יש כאן איזו פניה לתודעה, הייתי מנסח את זה כמו שפעם דיברנו, שאלקים בידיעת עצמו יודע את זולתו, ובצד מסויים גם הדיבור הזה, אם אני מדבר אליו, זה בצד שבידיעת עצמו הוא יודע את זולתו., כלומר הזולת כאן הוא חלק מידיעת עצמו לכן הוא יקבל את הנקודה של ידיעת עצמו, שהיא בעצם הנקודה של הפנימיות, שבהקשר הזה היא שייכת ללב. ובנקודה הזאת היא יכולה בחזרה לעורר את הנקודה, הערכאה שאליה וממנה הוא מדבר היא הערכאה של הכנות, של הפנימיות של הקיומיות עצמה, ככה אני מבין את הדיבור של בינו לבין עצמו. דיבור של אינטימיות, ומדבר מתוכה. הוא מדבר מתוך הבינו לבינו, מתוך השותפות שבין שניהם. וכאן היכולת גם המצב של החרפה, של הבזיון, גם במצב שאני ככה מבואס, כעוס, חסר משמעות, אני מסוגל להתקשר לאיזו נקודה פנימית שהיא תחייה אותי.

הנקודה היפה הוא גם אומר את זה ביחס לחברו, כך שלא רק שיש את הצדיק שכל אחד הוא צדיק ביחס לשני. כל אחד אתה יכול לדבר איתו בצורה הזו שאתה מדבר איתו בצורה הזו, בכך הוא הופך להיות הצדיק שלך, הוא למעשה נותך לך, מביא אותך לנקודה ששייכת ללבך, כל אחד אתה יכול למצוא לו את הנקודה שלו, כל אחד יש לו את הייחוד שלו, יקבלו דין מן דין, כרגע הייחוד הזה לא תלוי בקב"ה, אלא לאחר מתן תורה הכל כבר נמסר בידי ישראל, ביני לבין עצמי, ביני לבין חברי וביני לבין הצדיק... הנקודה של המשמעות כרגע, בסיטואציה לאחר מתן תורה עוברת לאדם לכנות של האדם, זה מה שאני מבין כאן, אני מניח שיש כאן דברים יותר עמוקים.