יום שבת, 24 במרץ 2012

שכונה יש בעירי / יואב שפיז


בס"ד

שכונה יש בעירי בעבר הייתה מרכזה של עיר ומשעברו הימים והתפתחו האמצעים, התפתחה העיר, ונהפכה  מרכזה של עיר לשכונה צדדית בה. אך הרגליה וצורתה של שכונה זו לא נסו ממנה עם המודרניזציה. וכשאתה מגיע לשכונה זו, כאילו עיר היא בפני עצמה ויש לה מרכזה של עיר משלה.

ובאותה שכונה אני גר כבר דור שלישי והריני נחשב בה כצבר וכך כל תושבי השכונה, פרט לאחינו שבאו מן הגולה, אבל הם ספגו מן האווירה ועל-כן גם הם קרואים צברים, וכן כלמודם של צברים. הכל כאן סיפור ואגדה ולא יכולים דברים להיעשות מבלי ",שישו ושימחו" מסביב ולעבור ברוגע ובהצנע חוץ ממה שאני עומד לספר לכם.  המקרה היה ידוע בפי כל, אבל משום מה לא דשו בו, או שבאמת לא נודע המקרה לכל, אבל אנו לא  נדרוש בהבלם של הלשונות.

ובכן, אני הייתי גר ברחוב ההדסה , שהיה מקביל לרחוב המינים, על שם שבימים עברו, שהייתה שכונה זו מרכזה של עיר, היו בה שווקים של מינים וארבעה מינים כפי שהיה נהוג לעשות בימים שלאחר הימים הנוראים ועד שניתקנו רגלנו מבית לבית. וכאמור מכאן שמם של שאר הרחובות הסובבים הקרואים על שמם של המינים וארבעת המינים.

חלון חדרי, פנה אחורה אל רחוב המינים וניצב היה בין צילם של שני דבשות בתים, של רחוב המינים וכך קרה שנכנסתי לביתי מרחוב ההדסה ונוף חיי היה אל רחוב המינים.
ובין צל הבתים, היה ניצב ביתו של שבתאי זכריה צימרמן, שעבר לו בירושה מהוריו. בתור ילדים לא ידענו מה עלה בגורלם של מר וגברת צימרמן, הסיפורים בין הילדים והנערים על מר גורלם של מר וגברת צימרמן עלו על גדות הדמיון ולכן כל פעם שנתקלנו בו נסנו לצד השני.

"אדם משוגע הוא שבתאי זכריה צימרמן זה", אמר סבי, תמיד אמר הכל לטובה, לא מחה דמעה ולא פצע חיוך. אוסיף ואספר, בכדי שתיראו שגעונו של חלם זה. קרה לא אחת, שבאו כמה "קיפודים" (ככה היה נהוג לקראו לפרחחים באותו הזמן עקב זאת שנהגו למרוח שמנים בשערם ולהגביהם כקיפוד המתגונן מן האויב) ולקחו את אופניו והוא נהג להגיד בינו לבינו: "לבטח מיהרו לעשות את מצוות אמם והיו צריכים בהם יותר ממני", ולחייו נמתחו לאחור, כאילו חייך, בשביעות רצון על שיכל לעזור.
שאלתי את סבי: " איך זה ששמו ארוך כל כך וכאילו יצא שמו מספרים אלו שמלמדים אותנו בבית הספר?". סבי סיפר, שכך היה: כאשר רוברט זכריה צימרמן נולד לזוג צימרמן עליהם השלום ,חשבו איך לקרוא לו. אימו אמרה :" נקרא לו זכריה , על כך שיש לנו זכר לדור הבא וגם על כך שזכר הבורא תפילותינו של כל הימים ונענה להם". על כך רצתה אימו לקרוא לו זכריה . ואביו שלא היה מכת המאמינים, אמר: "נקרא לו רוברט זכריה, זכריה כבקשתך, שרה רעיתי ורוברט נוסיף לפניו ,לכבודו של אמן זה שבעקבות שירתו הכרנו וכן ששם משפחתנו כשם משפחתו של אמן זה וכך נוקיר לו תודה ולכן נקרא שמו שבתאי זכריה צימרמן. וכך קראו שמו זה לזכר זה וזה לזכר זה  והעיקר שיצאו ללא מריבה, כי בן יחיד הוא ואין באופק אח שיהיה לשבתאי זכריה, ואכן לא יכלו עוד הזוג צימרמן לעשות שמות.
עד כאן מאורעות שמו ומכאן ממאורעות חייו, אוסיף ולא אגרע ואשתדל גם לא ליתר.

הוריו הם בעולם שכולו לא ידוע וכל נכסיהם עברו אל בנם, הלוא הוא, שבתאי זכריה צימרמן. שבתאי זכריה היה שאר בשר וקרוב יחיד להם וכל נכסיהם הסתכם בבית חד קומה, שנבנה בידיו של מר צימרמן, טיפין טיפין כפי היכולת וכפי הצרכים שהתעוררו בכל זמן וזמן .

כאן אסטה ואספר את שאירע למר צימרמן, בעת שבנה את החלק האחרון של ביתם. הכאת הפטיש הייתה עמל קשה למר צימרמן מבניית שאר חלקי הבית, כאילו דבר רע עורב ולא נותן לסיים את המלאכה, וכך קרה שעשה ביום וכאשר קם למחרת לראות את שאירע למרצפות שהניח על המרתף ,בכדי שיהיה למרת צימרמן גזוזטרא לתלות מלבושם לעבודת מאור היום, ראה שכל המרצפות נעשו גלים גלים כגלי הים והחל לתקנם כהלכה, וכך קרה וחזר הדבר חלילה, ימים מספר והוא מר צימרמן  מתוסכל ועייף מהעבודה ולא הספיק שנעשה לו דבר זה, אלא על זאת הוסיפה מרת צימרמן ולקתה בו, על שמפקפק בבורא, לכן עושה לו הבורא מעשה פיתום ורעמסס ונהיה עייף עוד יותר מדבריה, כך עבר עמל הימים לשווא ומקרה פיתום ורעמסס לא פסק.

ישב לו רוברט זכריה כמשנתו צופה על העוברים והשבים, על חומת ביתו, ליד פח הזבל ואך הפעם קשר מקל לחוט והניחו בין דלת למשקוף ביתו של פח האשפה והמתין עד שבאה סימונה האפרפרה ופלשה כגששית לפשפש ביותרת מעשינו ואז משך רוברט זכריה את חכתו וצד את צידו והעלה את פח האשפה באש ונימלט למיטתו שוכב כחולה שכל אבריו הבריאים נפולים כטלה רך. כך שכב עד אשמורה ראשונה של בוקר, לזמן שאביו יצא לראות את מעשה פיתום ורעמסס, שבבוקר זה לא חזר ונשנה, וכאשר ראה זאת מר צימרמן הזדרז להשכים את רעייתו שרה, להראות לה שהבורא מחל  להם ומעשה פיתום ורעמסס פסק. אך ליבו היה מלא תוכחות שאין בו ולא כלום ומרת צימרמן  הייתה שמחה כאילו יצאה היא ממצרים.

כיום הבית עומד על תילו ומעלליו של שבתאי זכריה כבר נשכחו מן הלב, אך הבית נותר בחזקתו ואין בבית אלא כלים פשוטים, כלי עץ ישנים וכל כלי שנשאר, עמד איתן כל השנים והפגין שאין הוא מיותר חלילה. בשערי הבית הייתה גם כן  גזוזטרא ובה שולחן רעוע וירוק שבין ירוק לירוק נגלה מראה העץ וסמוך עליו ישב כסא עליו תמיד ישבה אימו גברת שרה צימרמן וסחה עם השבים ועוברים בהנהון ראש. משעברה מעולמו, נהג הוא שבתאי זכריה לישב במקומה לאחר ששב מעבודתו. לפני שהתיישב נהג לטאטא את רחבת הכורכר שבחצר ואז כאדם המסופק מעמלו, התיישב על הכסא בגזוזטרא, כפי שלמד לנהוג כך מאימו ומהחצרות סביב.

סדר יומו היה קבוע. היה נוהג לקום באשמורת ראשונה של בוקר והלך לבית הכסא, שמחוסר כבוד של ימים עברו, היה גם חדר המרחץ. כך קרה שעשה כל תיקוני הבוקר של גופו בחדר אחד מבלי לעבור מדלת לדלת. אחר שסיים, לקח את אופניו החזיקם לצידו והלך אל מחוץ לכותלי השכונה, אל פאתי העיר החדשה, לעבודתו כאשר הוא נוהג לנענע ראשו לכל מכריו ועוברי אורח אשר ניכרו בדרכו, עד אשר הגיע לירקניה של התאומים.

התאומים היו שכניו של שבתאי זכריה וידעו שהוא יושב חסר כל מעש  ולמרות שגם ידעו שהוא מסודר כל צורכו עד סוף ימיו אספו אותו אל חיקם. הדבר אירע באחד מימי חמישי, שנהג שבתאי שזכריה כמשנתו לקנות מאוצרות הארץ. באותו היום המדובר הגיעו האוצרות מן השדה בדיוק באותו הזמן ומשראה שהם פורקים ומסדרים מרכולתם הפשיל שרוולים ועזר לפרוק ולהעמיד כל דבר במקומו משראו שכוחו בידיו ולא בראשו וזמנו פנוי, חשבו שלא יזיקו להם זוג ידיים כשלו עובדות ונקיות. גם משום שמאז שנתרחבה גבולה של עיר, גדלה עימה הקליינטורה וקרה שלפעמים הוצרכו התאומים להיפרד, כאשר אחד הלך לשגר הזמנה והשני נותר כבעל מום כאילו נלקחה אחת מידיו יחד עם שותפו, אותה נהג להשלים שבתאי זכריה. כשהגיע באשמורת ראשונה של בוקר בירכו אותו "בבוקר טוב צדיק" והחזיר להם: "בבוקר אור" וכשהלך לו באשמורת ראשונה של ערב אמרו לו "עירבא שמשא ואדכיי יומא"(שקעה השמש ונטהר היום) והוא השיב שתיקה  וחזר לביתו כשאופניו לצידו, כאשר הוא מנענע ראשו לכל מכריו ואורחי דרכו.

כאשר הגיע לביתו הניח אופניו במקומם התיר חולצתו והניח על הכסא נטל את המטאטא והחל מטאטא את רחבת הכורכר שבחצר וכשהיה נראה לו שסיים החזיר את המטאטא למקומו והתיישב בגזוזטרא עד אשר קיבתו קראה לו וניגש אל המטבח לקח לו פת ערב ופרש למיטתו. היו פעמים מספר שקיבתו שכחה לקרוא לו ונשאר יושב בגזוזטרא עד אשר מיטתו קראה לו ,והיא לא פסקה מקריאתה ולו ליום אחד. אך היו פעמים שהתעלם מקריאתה ראשו היה מתנדנד מעלה ומטה , וכשהביט מטה היה נראה כסומא ואך פתאום בתנועה מבהילה זכה הוא למאור עיניו וזקף ראשו מעלה, וכך היו עוברים עליו הימים והלילות.

באחד הלילות , היה זה ליל צאת שבת , לא קיבתו ולא מיטתו מיהרו לקרוא לו עקב הנשמה היתירה הרבה שנותרה מן השבת. ראשו היה נפול נפילת שעמום, כשהוא מיושב על הכס הירוק בגזוזטרא, שלוות עצבים אפפה אותו ובפתאומיות ראשו קפץ ממקומו והיה נראה לרגע שראשו ניתק מצווארו, עיניו נפקחו חשש וסקרנות למשמע קול נערה  "לא ולא" בטון נהמות אונס.

קם שבתאי זכריה בזריזות ממקומו ויצא אל רשות הרבים ואל מול עיניו נראה מחזה אל מול בית אחד השכנים, נערה נמשכת בידי אביה מתוך חצר ביתם אל תוך רכב, כאשר רגליה עיקשות ונוקשות יותר ויתר כנגד כל משיכה של אביה.
רץ אל עבר המאורע, תפס בידו של מר וניסה להפריד בין מר לביתו. קולות נהמה ניגרות מפיו, כאילו היה ילד שלא למד עדין את תורת התווים. אותו מר היה מר גנזל, שכנו של שבתאי זכריה. מהר מאוד איבד מר גנזל את כל סבלנותו והחל צועק ומגדף את שמו ושמות אבותיו וכן את כל מומיו של שבתאי זכריה משראה מר גנזל שלא נמנע שבתאי זכריה ממעשיו, החל מכה אותו והוא נתקפל לקופסא על  הארץ ומר גנזל עשה ברגליו את מה שידיו היו עסוקות בהן, עד אשר ביתו אדר גנזל החלה מכה את אביה ולאחר שראתה שהדבר לא נושא כל פרי קפצה על גבו מנסה לגונן על שבתאי זכריה מפני אביה, וכאשר גם זה היה ללא הועיל תלויה על צוואר אביה מתלתלת מצד אל צד על צווארו בוכה וצועקת בקול נכנע שתבוא עימו ללא כל עיקוב וללא שום תירוץ ולא תצטרך עוד שכנועים נוספים בכדי לבוא עימו לאן שירצה.

פסק מר גנזל ממעשיו לאחר ששמע את כניעת ביתו ופרש והלך לרכבו, נותרה אדר עומדת חפויה מעל שבתאי זכריה כופפה ברכיה וכרעה אליו הניחה יד אשמה על ראשו ושאלה האם הכל בסדר וכל כלי וכלי נשאר במקומו, וביקשה מחילה. הנהן שבתאי זכריה בעיניו, שאין היא אשמה ומוחל על מה שיש למחול. התרוממה ממקומה בהתנצלות והלכה גם היא אל הרכב, שם ישב מר גנזל והמתין לה כשידיו כופתות את המושכות וראשו מונח הבל בין ידיו. כנסה אדר כל אבריה רצעה רצועות ושתקה. יצא מר גנזל מן הרכב ניגש לשבתאי זכריה ואדר הביטה לאחור בחשש גדול, מוכנה לצאת שוב כנגד אביה,  הרים מר גנזל  את שבתאי זכריה מן המדרכה ומתח את מחלפותיו התנצל על שאירע ואמר שלא טוב שאדון יהיה עסוק במעשיהם של אחרים ונשאר עומד שקט כאשר יד אחת בכיס הבלייזר שלו. עמד עוד רגע בוהה בין הרצפה ובין שבתאי זכריה הסניף את אגודלו המגבילה ונס בבושת אל הממונע ונע.   

שבתאי זכריה נשאר במקומו. לרגע נוכח מה שאירע אותו דקותיים קודם לכן, ניער את אבריו, שנס מותניים, מתח 
מחלפותיו לפנים, הפיח חיים בחזהו, כמנצח שהולך בחלקת אויב ופרש למיטתו הקוראת אותו כהרגלה.
אף אדם לא יצא אל המאורע שאירע תחת אפם, משום  שכמו ששכונה זו ישנה, כך דעותיה ישנות, תמיד חשבו שיש בשבתאי זכריה שיגעון והלילה כאילו עלה וצף אל מול ענייהם כל אשר חששו ממנו. ופחדו שמה יבואו להתערב במאורע ייטור להם שבתאי זכריה טינה ויפגע בהם לפעם אחרת, משום ששיגעונו של אדם טוב  כל עוד חבוי, אבל מרגע שנתגלה, יכול הוא לכל. אומנם על אדם אפשר לגבור אבל לא על שיגעונו. ומאותו המאורע החלו הבריות מתרחקים מאיתו.
כבר בבוקר למחרת שהלך לעבודתו אצל התאומים ונענע שלום לכל מכריו ואורחי דרכו, חצו כל הנקרים בדרכו אל העבר השני, ממש כמו שאנו הילדים נסנו לעבר השני, מביתו, עוד קודם האירוע, בגלל חששם משיגעונו של שבתאי זכריה הפסיקו הלקוחות להגיע כמסורתם לקנות את התאומים משום שחשו לשלומם, ולתאומים לא נותרה כל בררה ואולצו לבקש משבתאי זכריה לא להופיע יותר בירקניה. שני צדיקים הם היו, אבל לא נותרה עוד ברירה בידם. הם ידעו שהן כל זה אגדה ובדיה, על שיש שיגעון בשבתאי זכריה, אבל צריכים הם בפרנסתם. ניחם אותם שבתאי זכריה שאין ירגישו רע בכך והלך לו לביתו מנענע ראשו לשלום לכל מכריו ולכל אורחי דרכו מסרבי הפנים.     

ומה באדר ובמר גנזל ? אדר בת יחידה לאביה האלמן ועל כן היא יתומה מאם. אמה, עליה השלום, נפטרה בהיותה ילדה. זיכרונות רבים מאמה לא היו לה, שכן כל ימיה אימה הייתה חולה ושכבה במיטתה רוטנת בנהמות שקטות על סבלה. לכן גדלה בידי אומנת ששכרו הוריה במיוחד לחינוכה, שיהיה בה מגע חינוך אישה. אביה שכר אומנת זו משום שיהודיה מבוגרת היא ותביא לה חינוך על פי דרכם. אביה שמח שמצא אומנת זו ונתן את מבטחה בה וליבו היה שקט שביתו נמצאת בידיים קמוטות יהדות ואת כל הזמן שלו הפנה לטיפול במרת גנזל.

אדר שלא חוותה אפילו יניקה משד אמה לא הרגישה צורך לשבת ליד אמה כלל והלכה אחר אסתר האומנת כסומא, בכל אשר תלך ובכל אשר תגיד ומר גנזל היה שמח שמצאה אסתר האומנת חן בעניי ביתו.

מה שלא ידע מר גנזל, שאומנת זו אומנם יהודיה שנולדה בדורות קודמים כהוריו, אך נפשה הייתה צעירה ומרדנית. בילדותה הייתה ילדה חולמנית ובחולמנות זאת נטשה תורת הוריה ואצה אחר גבר חלומותיה במבטי חן בכדי לכבושו, והרי הוא כפי שנאמר בפי הוריה" מכת המשכילים ולכן עזבה את בית אביה, עקב צוו ליבה וזכתה לראות דברים שלא נראו ולא נשמעו במחוזות בית אביה ועל מראות אלו גידלה את אדר. גידלה אותה כאילו הייתה ביתה שלה ויצאה מרחמה שלה. חשוכת ילדים הייתה אסתר ומכאן נבעה אהבה יתירה לאדר שכן ליבה חיכה לה. לימדה היא את אדר לא לפחד לחלום ולהגשים, לפול ולקום לבכות ולחייך ובעיקר ללכת אחר צוו ליבה.

אדר הייתה תאווה לעולם. עיניה היו גדולות ועגולות ונראה היה שכל דבר שהביטה בו ראתה לראשונה צבעם היה חום בוהק שאמר כמה מוצא חן בעיניה מה שרואה היא. סבי נהג להגיד שעיניה נעשו כך עקב סיפורי האלף לילה ולילה שאסתר נהגה לספר לה ולכן נהייתה גם היא נערה רודפת תאוות ודורשת לטעום כל פרי שקטפו עיניה. דבר שיצר אצלה עקשנות רבה. סבי הוסיף ואמר שאין טוב בזה שנערה תתוודא להרבה דברים בגיל שצעיר שהרי מרבה דעה מרבה מכאוב.
הימים עברו ועשו את שעשו ואסתר הזדקנה והייתה צריכה לאומנת בפני עצמה, וישבה בבית הזקנים של יוצאי דזיאלושיץ שבקצה העיר החדשה.

אדר הגיעה לפרקה ונעשתה נערה יפה שבנערות העיר, הן הישנה והן החדשה. בחורה חכמה , מרדנית וחולמנית,  חלמה חלומות שאפשר היה לעורר בהם חלומות רבים שנזנחו. אהבה היא הכל: חיות רכיבה, הים, ההר והליכת בטלים. שהגיעה לחטיבה העליונה לא הרפה אביה את מבטו ממנה, בכדי שלא תוציא לעצמה שם רע ויוכל למצוא לה חתן טוב ועמיד, שבא מבית שלם, שיש בו אב ואם, כדיי שיוכל להשלים את החסר לה בחינוך ילדיהם.

אביה , מר גנזל, קבלן היה. החל בגיל העשרה לעבוד ולא מחוסר אמצעים בבית אלא שקוצים היו לו בחלק הדרומי של עמוד השדרה ולא יכל עוד לישב וללמוד. עוד בתקופת בית הספר החל כמפנה פסולת באתרי בנייה ומשם עלה בתפקידיו, ראה אחרים עובדים ולמד ממה שראה וכך עלה עד אשר נעשה בעל ממון והיה הוא יושב-ראש של החברה. גופו היה כבד וחסון מעבודה זו וכן כיסיו היו כבדים וחסונים ומכאן גם זמן לביתו לא היה לו, אלא רק בכדיי לדעת שביתו לא סוררת.

יום שלישי, 20 במרץ 2012

הפינה של מנחם / רא"ש לאריות

יום ראשון, 18 במרץ 2012

|פורים בבני ברק. תשע"ב. / אביטל גרא

א.


ב.


ג.


ד.


ה.