יום רביעי, 15 בפברואר 2012

דיבור על מחשבה ומעשה / יואב שפיז


בס"ד

כאשר שאלו אותי מה ארצה להיות כשיהיה גדול זרקתי שטויות ברצף, כל פעם שטות אחרת, עד ששאל אותי דוד יעקב, וכידוע דוד יעקב ידע לשאול כי דוד יעקב ידע להקשיב, ולכן, באמת חשבתי על התשובה שאני אתן לו כאשר הוא שאל אותי שאלה כלשהי. שדוד יעקב שאל אותי מה ארצה לעשות כשיהיה גדול עניתי לו שאני רוצה לנסוע לאי בודד, סיפרתי לו מה אני אקח איתי, אני מאמין שאלה היו דברים פרקטים של הישרדות, אבל רציתי להיות לבד.

שהייתי קטן נראה היה לי שאנשים לא באמת חושבים אלא עושים, אמרתי, אם הם עושים ככה אני לא רוצה להיות בחברתם, ולכן אני רוצה להיות לבד.

אחר כך כאשר גיליתי שהם חושבים, אז באמת שרציתי לברוח, כי מי חושב וככה עושה?

בכיתי בלילות כי הייתי לבד, אני הייתי מאלה שעושים ולא חושבים ועשיתי דברים נוראים, כאלה לא רק שלא הביאו נחת לסובבים אותי אלה אף הביאו חוסר נחת, והם הרי מהחושבים והעושים, אז מה הם יעשו לי? חשבתי.

יותר מאוחר חשבתי לעצמי אולי כבר שכחנו לחשוב, אולי אלה הם מחשבות של אחרים, אולי פעם אחת נזרקה מחשבה באיזה שהוא מקום באיזשהו זמן והיא התגלגלה כמו פתית שלג ונהייתה ככדור והכדור גדל וגדל ודרס אנשים והחריב הרים וערים וצבע באספלט את האדמה וזיגג את השמים ושכחנו שזה פתית שלג.

ועכשיו שאני מתאמץ לחשוב, מאמץ שגורם להקריח - כמו שמעיין אמרה לי בעבר, אני תועה לעצמי איך לא עצרנו את המחשבה ההיא, הגדולה ההיא ושאלנו אותה לאן? את מי את מחפשת? אולי בכלל שכחנו לעשות וצריכים היינו לעצור אותה ולקלף אט-אט ויכול והיינו מגלים מחשבה אחת שמישהו זרק ,אולי אני, באיזשהו מקום באיזשהו זמן, מבלי לחשוב, ורק רצה אולי שמישהו יקשיב.

יום שלישי, 14 בפברואר 2012

בצלם - נגטיב לתרופה / דנה קופל

שקיעה בנמל

יום שני, 13 בפברואר 2012

'חומר טוב' - פינת האבדות והמציאות ברשת


לפני ימים ספורים נרשמתי כצופה לסרטים החדשים שאיש העונה לכינוי Jazzart1 מעלה ליו טיוב, ולשמחתי כי רבה, צפיתי מדי פעם בפעם בסרטוני וידאו נעים ונחמדים לאוזן ולמראה, של נגני ג'אז עתיקים. כך לתומי נתקלתי בנגן פסנתר שלא זכרתי בקיומו עד עתה, אך נגינתו התבלטה לה בריקוד התווים העדין מעל גלי היו-טיוב.
על כן, חרגתי ממנהגי, אזרתי אומץ ולא התעצלתי, גלגלתי על שמו של הנגן, ג'ימי רוולס, והקשבתי וקראתי אודותיו. נראה, שכבונוס על התנערותי מעפר עצלותי, סייע לי הקדוש ברוך הוא, לשים לב לעובדה שנגינתו של רוולס ליוותה בשנות השישים המאוחרות סרטי אנימציה קצרים על דב נמלים ונמלה. מלא אנרגיה, לאור ההצלחה המסחררת, פניתי חזרה ליו-טיוב וחפשתי את הסרטון, והרי לה פינת ההמלצה השבועית.

לנגד עיני נגלו להם סרטוני אנימציה חביבים עד מאד, שאני מניח יהיו היום אחר הצהריים הצלחה מסחררת בקרב ילדיי. מדובר בסרטונים על דב נמלים שמנמן ומשעשע, המדבר במבטא ניו יורקי יהודי שכזה, שאינו מוצלח במיוחד בכשוריו כדב נמלים, אך לפחות בעל חוש הומור מספיק מפותח בשביל לשעשע גם את המבוגרים הצופים בסרטון. עלילת הסרטונים אינה חורגת מהז'אנר המקובל בקרב מעריצי הפנתר הורוד או דונאלד דאק, והאנימציה חביבה ביותר אך לעין שאינה מיומנת (כמו שלי) לא תפיל איש על הרצפה מתדהמה. אולם, השילוב המוצלח מאד של הפס קול לאנימציה, חוש ההומור של דב הנמלים והאווירה המשעשעת והחמודה שהסרטון מקרין שווים כל רגע למבוגרים ולטף כאחד.

בקיצור,

מומלץ.
מאד.



יום ראשון, 12 בפברואר 2012

איך להיות מלך

פעם הסיפורים כולם היו על מלכים ונסיכות, אבירים ומפלצות, ארמונות מלחמות, אגדות. המצבים היו קיצוניים והאנשים היו חדים כמו החרבות שלהם. גברים היו גברים, חזקים ואמיצים, והנשים היו נשים, יפות וזקוקות לעזרה. היום, אם פותחים את ספרי הילדים, הטלוויזיה או כל מדיה אחרת, אפשר לראות שדברים זזו. לצד האגדות אפשר למצוא את הסיפורים של האנשים הקטנים, המצבים הקטנים, ועל התפקודים הקטנים של האנשים הקטנים במצבים הקטנים. לפעמים נדמה שכבר אין שחור ולבן, שום דבר לא ברור, מי צודק ומי טועה מי רשע ומי יציל את המצב.
איפה המלכים של פעם, מתי יקום האביר על הסוס הלבן, שינהיג את כולם לעבר השקיעה, אל האושר והעושר עד סוף הימים?
ר"נ מגלה לנו שכל אחד הוא מלך, ולכל אחד יש ממלכה. יש אנשים שהם מלכים על מדינות, ויש אנשים שמולכים על העיר שלהם, יש אנשים שמולכים על המשפחה שלהם, ויש אנשים שמולכים על עצמם.
לפעמים המלכות של בנאדם היא גלויה וכולם יודעים שהוא המלך, לפעמים המלכות של בנאדם היא סמויה, ואף אחד לא יודע שהוא זה שקובע מה קורה.
חוץ מזה שזה מאוד נחמד לשמוע על זה שאני מלך ושיש לי ממלכה, יש בהבנה הזו של המלכות האישית, הפרטית הזו, שינוי של כל התפיסה על מלכות. אין מי שיציל אותי מהבעיות שלי, אין מלך גיבור שפתאום יבוא ויסלק את הרעים. אני הוא זה שצריך להציל את עצמי.
מצד שני, גם הבעיות של היום השתנו. בעיות שיש לילד עם חברים בגן, בעיות בין בני זוג, בעיות מול הבוס, מול המורה בבית הספר, מול הקופאית בחנות, מול האוטו שלא מתניע, מול הרוח והשמש, כל אלו הן בעיות מסוג חדש, כאלה שלא דיברו עליהם באגדות, בעיות קטנות, אישיות, פרטיות.
חרבות שלופות וקסמים של מכשפים לא עוזרים במיוחד כשהמחשב לא מגיב, את הפתרון צריך למצוא בעצמי. כאן אני נהיה מלך. אני צריך להפעיל את מי שמבין בדברים הללו. טכנאי למחשב, מוסכניק לאוטו, מעיל נגד הרוח ומשקפי שמש נגד השמש.
הבעיות הקשות יותר הן הבעיות שלכאורה נראה שאין שם בעיה אמיתית. רבתי עם החבר. מה הסיפור? מישהו מת? נפצע? לא, אז מה הבעיה? כל אחד ילך לדרכו ויאללה. דון קישוט לא היה מבזבז על זה את זמנו, וגם לא אבירי השולחן העגול. אבל נראה שבכל זאת, הדרמות האנושיות הן הדבר שמלווה אותנו חלק ניכר מהזמן, ומעסיק חלק ניכר מכוחות הנפש שלנו.
המריבה עם החבר היא המלחמה של פעם. הגוף הנלחם במלחמה הזו הוא הנפש, והיא יכולה להיפצע ולדמם בלי סוף. כמו המלחמות הגדולות של פעם, שלא הפסיקו גם היום, יש מלחמות לכל אחד. כל אחד והממלכה שלו נמצאים ביחסים עם העולם, יש יחסי שלום ויש יחסי מלחמה, יחסים חמים וקרים, וגם דיפלומטיה עדינה. כולם מסתכלים על הממלכה של בנאדם, הניסיון שלו להיות מלך, והוא עומד למבחן כל הזמן, בכל הגיזרות של הממלכה שלו. אתה חושב שאתה חכם גדול? מלך על החכמה? תוכיח. האוטו הזה שלך? אתה לא נראה כמו אחד שיכול לקנות כזה אוטו.
המקובלים דיברו הרבה על תיקון המלכות. איך לסדר נכון, לקשט יפה, את הכלה הקוסמית עם החתן הקוסמי. מצד שני, הם מדברים גם על המבקרים שיש על המלכות, שבשפת הקבלה נקראים 'חיצונים', ועל האופן שבו יש להתמודד עם הביקורת ו'מציצת הדם' של אותם גופים דמוניים.
התנועה החסידית בכלל, ור"נ בפרט, לקחו את הנושא של המלכות אל כל אדם בפני עצמו.
השאלה ופרויקט החיים של כל אחד הם איך לסדר נכון את המלכות שלי? איך לטפל בנפש שלי, הממלכה הפרטית שלי? איך להתנהל נכון במציאות? ואיך לא לתת יותר מידי תשומת לב למבקרים.
ר"נ מפרש את היחסים שבין האדם והמלכות שלו, העולם האישי שלו, לכיוון של אחריות: חייב האדם לומר בשבילי נברא העולם, ולכן על האדם לטפל בעולם לבדוק מה חסר לו ולתקן אותו.
המלך אצל ר"נ הוא במצב הפוך ממה שאנחנו רגילים לחשוב. לא כולם עושים מה שהמלך רוצה, אלא המלך עושה מה שכולם רוצים. הפירמידה התהפכה. המלך נמצא מתחת לכולם ולא מעל כולם.
ההתהפכות הזו מזכירה קצת את המצב של המדינות כיום. במדינה דמוקרטית, המנהיג נבחר על ידי הציבור, והוא צריך להיות זה שהציבור רוצה. ראש הממשלה נמצא בתפקיד שלו לא בגלל שושלת משפחתית, מעמד אצולה, או כיבוש של ארמון ונסיכה, אלא בגלל שהוא שכנע את הציבור או לפחות את רובו שהוא האיש המתאים לתפקיד.
העסק נהיה קצת מורכב, מי בעצם המלך? ראש הממשלה – העבד של כולם? או המדינה בעצמה?
היחסים המורכבים האלה נמצאים גם במלכות הפרטית של כל אחד. הקבלה מדברת על אשתו של האדם כמלכות שלו, היא הנפש שלו. היא מי שמעמידה אותו על הרגליים, היא החומה שלו, היא הרגישות שלו, וממש כמו אצל הזוג הראשון אדם וחוה, היא העצם שלו.
יש פתגם שאומר שמאחורי כל איש מצליח עומדת אישה. אבל לפי הקבלה, האישה עומדת מלפניו, מאחריו ובתוכו. היא החזית, היא הבגד שלו, והיא זו שמעצבת אותו.
ר"נ אומר שכל מה שבנאדם משיג הוא צריך להביא לאשתו. לא מדובר כאן על הדאגה לאישה, זה כבר נקבע בהסכם הנישואין שלהם, הכתובה. מדובר כאן על זה שבנאדם חייב לקשר את מה שעובר לו בראש אל המציאות שלו, בת הזוג שלו. אם היא מסכימה איתו, אז יש לבנאדם קיום במציאות, ואם לא...