יום שישי, 10 בפברואר 2012

קרמה / יואב שפיז


בס"ד
להתבונן על הנוף בכרס מלאה אהבה
להוציא אנחה מהאף
ולהעלות בזיכרוני מאורעות
בהם
רקדתי איתך
מבושם מאינטימיות
תשוקה מלאה קטיפה
ליטפה את שפתינו
וירדה בגרון 
ובבוקר נשארת
וקרמה קצרה 
תחת צל עצים
אמרה לי שתהיי
גם
מחר.







יום חמישי, 9 בפברואר 2012

הפינה של מנחם - אבא צברה


יום רביעי, 8 בפברואר 2012

יום הולדת שמח רבי נתן !!





לפני מספר שנים ציטט רוני בר לב את אביו שליט"א שהתפילות שלנו מגיעות עד לספרת התפארת, עד ליעקב אבינו, ומשם עוברת לספירות העליונות. מחשבה קצרה אודות הדברים מעידה עד כמה מגניבה ומסייעת עשויה להיות השפה הקבלית והחסידית לתיאור ארועים נפשיים פנימיים. עד כמה שהבנתי משגת, נדמה כי התפילה שאנו עומדים בה שלוש פעמים ביום הינה בעצם תאור מציאות חיינו כלפי ד' יתברך, ניתן גם להודות עליה, אפשרי לבקש לשינוי בה, יש מי שמבין כי אנו עומדים למשפט (לפי דברים אלו תפילה היא בחינה של פלילים והעמידה היא עמידה למשפט), אך מכל צד שלא נהפוך את הדברים, בסופו של דבר אנו עומדים אל מול מציאות חיינו. כאן נכנס המשפט הקצר והפשוט שרוני הביא, ואומר, הדיבורים שלנו על מציאות חיינו מגיעים רק עד יעקב אבינו.

במילים אחרות, כפי שרבים אחרים ובעמים אחרים גם טענו, האדם מכיר את המציאות דרך הוריו; בתחילה, עוד טרם הכרתו בעצמו, אם התינוק היא חלונו אל העולם, ובחלוף השנים גם האב מסייע בהנגשת אירועי היומיום אל הילד. עם גדילתו הולך הילד אחרי הוריו, מסתתר / מחבק את רגליהם (במיוחד כאשר נוכחות זרה נכנסת לתמונה), ובעזרת אביו ואמו מגלה ומתגונן מהעולם. חיינו מורכבים מאין ספור פרטים וארועים החולפים לנגדנו מדי דקה ודקה, אנו מסננים ובוחרים להתבונן בארועים שעליהם ההורים שלנו הסתכלו, ראיית עולמנו, אם כהתנגדות ומרד להורנו ואם כהסכמה, הם ברובם, תוצאה של הדברים שעליהם הורנו בחרו להתבונן. בדומה לכך, יעקב אבינו הוא הדרך שלנו להגיע ולתקשר אל מחוצה לנו, אל הספירות והעולמות העליונים.

אנו יכולים לעמוד אל מול מציאות חיינו ולהעבירה הלאה רק דרך יעקב. יעקב הוא האב, ההתחלה, המקור של 'הצלביזציה היהודית' של התרבות והלאום היהודיים. מיום היותו לאבי האומה, ההתקשרות של יהודי אל אלהיו עוברת דרכו, מתווכת בעולמו. ההיכרות של היהודים עם האל היא במסגרת הדברים שעליהם יעקב הסתכל, דרך ראיית עולמו וקורות חייו.

במובנים רבים, הכרותנו עם רבי נחמן מברסלב מזכירה מעט מהמגבלות איתה מתמודד הילד עם גישתו אל העולם, כפי שמבטו מתווך על ידי הוריו, כך תורתו של רבי נחמן מתווכת עבורנו על ידי מפעל חייו של תלמידו, רבי נתן מנימרוב. רבי נתן נבחר, גם בזכות יופיה וייחודה הנדיר של כתיבתו בשפה העברית, כמי שיוציא לאור ויפיץ את תורתו של רבי נחמן.

מעט הכתבים של רבי נחמן המוכרים לנו, שלא עברו תחת ידו של רבי נתן. במובנים רבים, רבי נתן המשיך ובעצם ייסד את חסידות ברסלב לאחר הסתלקותו של האדמו"ר, והוביל אותה בימיה הקשים של רדיפות ולחצים (מסופר כי לאחר פטירתו של רבו, רק חמישה אנשים הסכימו להראות בציבור בחברתו בשל הרדיפות הקשות לה החסידות זכתה). אם כן, רבי נתן עיצב את חסידות ברסלב, כפי שהיא מוכרת לנו היום הן מבחינה פרקטית והן מבחינת הכתבים של ר"ן המוכרים לנו ברובם מפרי עיטו.

כתיבתו של רבי נתן זכתה למעט מההכרה לה היא ראויה גם בקרב חוקרים בעיקר בשל סגנונו הנעים והקולח, אך גם בשל תרומתו לחדשנות בכתיבתו של ר"ן. יתכן, כי חלק מדבריו החדים של ר"ן לא היו מגיעים אלינו כלל ככאלה, אלמלא אופן כתיבתו של רבי נתן, שמצליח להבהיר חלק מרעיונותיו הייחודיים של רבו בצורה קולחת ויפיפייה. בנוסף אין לשכוח את תרומתו להבנת הדברים של ר"ן וקיצוניותם על ידי כתביו ובהם פרושו לשלחן ערוך, ליקוטי הלכות.

לאור דברים אלו, ולאור דברים רבים אחרים, אנו רוצים לנצל במה קטנה זו לאחל לו ולכל עם ישראל,

יום הולדת שמח,

רבנו נתן







יום שלישי, 7 בפברואר 2012

רמזילך - המלצה לראש שנה לאילנות וליום הולדתו של מו"ר רבי נתן מנימרוב / דרור בר-יוסף

אחת הרשומות הראשונות שפתחו את הבלוג אי שם בחומו של הקיץ, היתה המלצה על אחת הלהקות היותר מוצלחות בעולמנו היום, הקולקטיב. אני חייב להודות שבאופן אישי להקה זו היא אחת היצירות היותר נפלאות שזכיתי לשמוע. אולם לפי מסורת אבותנו, שמעלין בקודש ואין מורידים, אנו נשמח להמליץ היום לכבוד ראש השנה לאילנות ולכבוד יום הולדתו של מו"ר רבי נתן מנימרוב, על אחותה, אשת החיל, רמזילך.

רמזילך היא להקת כלייזמר - רוק, שמקפיצה את השמחה היהודית למחוזות שטרם נודעו לבני אדם. השילוב המושלם של מקצב מחייה מתים, ניגוני גיטרה נפלאים, יידיש, וייב רוקיסטי מושלם, קלרינט מטריף ולווי של שירה ביידיש יחזירו שמחה לכל יהודי שנשמה באפו. בהרבה מובנים רמזילך מזכירים בתכונותיהם את כל הדברים הטובים של הקולקטיב רק בטאצ' יהודי, שמוסיף כמו שרק האין סוף מוסיף. לצערי קשה לומר שהמבטא היידי בשירה החזיר אותי לשירה של בית סבא, אך אין בכך משהו שימעיט מהשמחה הנפלאה שהלהקה מצליחה להנחיל בלב כל אדם.






לאתר של רמזילך - לחץ כאן

לרמזילך על מייספייס - לחץ כאן

יום ראשון, 5 בפברואר 2012

הפשקוויל / ארנון חורי יפין ודוד יפין

ברל הביט בחדווה במה שכתב. אה, אמר לעצמו כמו שהיה אומר אביו המנוח כשהיה מרוצה. אה. היה אומר ומיד מושתק על ידי אמא עליה השלום, מפני שהיה אומר אה על שמחה לאיד. בנפול אויבך אל תשמח. אבל עתה היה אומר אה על יצירתו, מעשה ידיו להתפאר. ברל ידע שכל ההפגנות לא יועילו, ולבו הרגיש שגם זאבל'ה בנו כמוהו. ועל כן החליט לכתוב לעיתון.

לכתוב לעיתון -דבר נפלא. אין שם מגבלות, בעולם האינטרנט. אכתוב בעילום שם, אמר לעצמו. אכתוב דברים היוצאים מין הלב ופוצעים את הלב (ואם כן יש כאן מעין שמחה לאיד), ואיש לא ישתיק אותי, כמו השוטרים או הצדקנים מהצד שלנו בהפגנה. ואם ינסו להשתיק –לא אותי ינסו להשתיק, אלא את שמי הבדוי. את שמרל, או צירל, או פרדיננד קובלבסקי או איך שלא אתעטה.

ברל התישב מול המחשב, כתב משפט ראשון, וכבר התחיל לחוש איך ה"אה" עולה בחזהו. חש את כנפי האידאולוגיה וחזון התנועה, חשוב מאד שיקראו! מי שיבין את המאמר הזה, כבר ישתנה לטובה.

כתב משפט ראשון, ושכח מה רצה להמשיך לכתוב. אמנם, האיש הזה חשב כבר שבועיים ברציפות מה יכתוב, והמהלך הלוגי כבר היה סדור על לבו ובקצות אצבעותיו. כולם בהפגנה צועקים, והוא הוגה. אלא שעכשיו כל המילים שאסף התחילו לברוח מכלובן, להתפזר, וברל הצליח לתפוס רק אחת או שתיים בכל נסיון.

אך לבסוף הגיע הזמן להיות מרוצה, כי המאמר ניצב איתן. אה.

לא שברל סיים לכתוב, אלא שלקח את המאמר שכתב ב-83', שינה את התאריכים והגישו מחדש. דור הולך ודור בא, והמחלוקות והטיעונים דומים. יושבי הקומזיץ הגדול של אש המחלוקת האידאולוגית לא מתים. הם רק מתחלפים, וגם זה לא תמיד.



עתה חכך ידיים, והתיישב לקרוא טוקבקים. אחד אמר מאמר נפלא, אחד קילל. דרכו של עולם – אדם קורא את מעשה ידיו, והמחשב פתאום נתקע. כל הזמן דברים נתקעים, בעולם האינטרנט.  נו, צריך לכבות ולהדליק מחדש, זה דבר שהמכונות לימדו את האנשים. אם נתקעים, פשוט לכבות ולהתחיל מחדש. לא צריך יותר מדי לחשוב על מה תקע, איך מתקנים, מה לא עשיתי נכון. קח  למשל  את סבו של ברל – ההוגה הציוני החשוב בעיירתו חיים פויגלמאכר. ואיך נתקעו יחסיו עם אשתו, ואיך התחילה בתם שפרה (אמו של ברל האהובה ז"ל) הכל מחדש. את הסיפור הזה שמע ברל מפי השכנים, ויש כמה גירסאות. סבא חיים ואשתו שרה היו אוהבים ומכבדים זה את זה כל הימים. עד שיום אחד שמע סבא חיים את אשתו שרה משיחה עם זר ואומרת שהסוציאליזם הוא כלי להגשמת הציונות, אמנם כלי שאי אפשר בלעדיו, אבל בסך הכל כלי. סבא חיים דווקא סבר כי הסוציאליזם הוא איבר בלתי נפרד מהציונות, אמנם איבר שאפשר להסתדר בלעדיו ושאינו עיקר, כגון התוספתן, אך בכל זאת הסוציאליזם הוא אחד מאברי הציונות. שלושה ימים ושלושה לילות התווכחו חיים ואשתו שרה בחנות, ציטטו את ויצמן והרב קוק ואת בן גוריון ואת מרקס, ציטטו רופאים המומחים לתוספתן ונגרים המומחים לכלים, ולא זזו משם עד שכל העיירה באה לצפות בוויכוח. לא היו ימים טובים מימי הוויכוח לחנות שכיוון שנכנס אדם לחנות אינו יוצא ריקם.  יצאו שלושה ימים ולא הגיעו להסכמה. מאותו היום ואילך לא דיברו אחד עם השני מטוב ועד רע, חוץ מענייני החנות. מאותו יום קרו לסבא חיים: חיים התוספתן.



כעבור ימים הקימה ביתם שפרה ז"ל בית משלה. שפרה זכרה את אמה ואת אשר נגזר עליה וצוותה שלא ידברו בביתה פוליטיקה ולא ידברו על עניינים שמביאים את בני המשפחה לידי ויכוח, והייתה משננת לברל בנה- ויכוחים זה מה שיהרוג אותך. והמנהג עבר במשפחה. גם ברל מעולם לא דיבר עם זאבל'ה פוליטיקה. אם כך, למה ניחש שזאבל'ה חושב כמותו? שכל ישר. הרי לזאבל'ה כמו לברל יש שכל ישר, כל אדם עם שכל ישר מבין שגדר ההפרדה לא תמנע פיגועים, הלא אדם שרוצה לפגע יכול ללכת מסביב. מה תעשה גדר ההפרדה? תגביר את השנאה, תפקיע אדמות לחקלאים,ותרחיק את השלום שיגיע רק עם החזרה לגבולות 67'. מילא אם היו בונים את הגדר בגבולות 67', מילא. ואף ברל שמע את זאבלה במפורש ממלמל מתוך שנתו – הגדר הזאת, הגדר. כך חשב ברל לעצמו אודות זאבל'ה, בעודו מחכה שהמחשב ידלק מחדש, כמו אמו שהתחילה הכל מחדש ולימדה אותם שלא חייבים לשאול כל דבר. שמע לא חייבים לשאול כל דבר ואין מה להתווכח, לפיכך לא שאל מדוע יום אחד הפסיק אביו להתווכח. רק היה שומע אביו קול תרועת פוליטיקה, מיד היתה ניצתת בעיניו אש המחלוקת. ניצתת לרגע קט, אך מיד כבה. ולמה כבתה כנר הבדלה ביין המאחד אנשים –אין ברל יודע, רק מרגיש תנועת מה בבני מעיו. ובאותם רגעים חשש קצת מאביו, כאילו דבר מה בלתי צפוי יקרה מיד. ומאז כל פעם שדיבר ברל על טיפשות הגדר, דבר מה עמום בבני מעיו זע. בני מעיו ששים ומחוללים. מבחוץ אין רואים את קרביו אלא קרוביו.



"משרד עורכי דין זאב ושות' שלום, מדבר זאב" יום עמוס עבודה והמזכירה לא הגיעה. צריך למסור  דו"ח שנתי ולתקן כמה מהטיעונים שכתב המתמחה החדש הזה, דווקא בחור נחמד, ברח לי השם שלו. מסכנים החדשים, יקבלו שכר מינימום כל חייהם, היום המקצוע הזה הוא לא מה שהיה. אנשים בוחרים ללמוד משפטים כי רואים את הדור שלנו, של המצליחנים. לא שאנחנו הלכנו בגלל הכסף, זה יותר היה עניין של יוקרה. כמו שאמא סיפרה פעם בגאווה מובלעת, שחוץ מזה שהיא התחתנה עם עורך דין, היה לה גם עוד מחזר עורך דין.

יפה התאורה החדשה שקנינו. נותן למשרד אווירה אחרת. טוב, לפני כל המשימות ניכנס קצת לאינטרנט לראות מה חדש. נראה מה עם הגדר הזאת. אבא אמר אתמול משהו חכם – שיש פרויקטים במדינה שנעשים דווקא כי הם יקרים, קבלני עפר מקושרים רוצים להתעשר. הוא כמובן לא דיבר במפורש על הגדר,  אבל... אבא בן אדם חכם, עורך דין מוצלח. מה שאני מעריץ אצלו זה החדווה בה הוא עושה את הדברים. הוא באמת אוהב להתווכח ולחשוב, זה לא רק עניין של יוקרה או של להרוויח מספיק כסף בשביל התאורה החדשה. אולי זאת הסיבה שהשופטים משתכנעים ממנו בקלות כזו. כמו בתיק ורנר בע"מ נגד בויגר, שבו הוכיח אביו איך כל טיעוניו של חברו בויגר לא עומדים במבחנים משפטיים בסיסיים. ואף שבויגר היה חברו הטוב, לא זזה לרגע חדוות המעשה של אביו.

עוד עו"ד זאב גולש במחשבותיו וגולש ברשת, הנה מאמר באינטרנט של אחד שמאלני. הטלפון מצלצל, אך זאב שקוע במאמר. היה זה מאמר חד שממחזר טיעונים ישנים של השמאל, על הכיבוש, על השנאה, ואיך גדר ההפרדה מחזקת אותם. לא משנה מה יהיה הצעד שישראל תעשה, חשב זאב, תמיד השמאל יחזיר את זה לכיבוש ושלא לכך התכוונה הציונות. חתם על המאמר אחד "חיים המוסיף".

הטלפון צלצל שוב,  אבל זאב כבר היה להוט לכתוב טוקבק שיוכיח לכולם עד כמה מופרכים טיעוני השמאל. וכבר נחתם ונחקק בראשו איך הוא יחתום על הטוקבק: "מתנגד, אבל מהצד השני של הגדר". כלל יש במנהל עסקים, וזאבל'ה דבק בו: כתיבת טוקבקים טובה למשק, שאם לא כן, מדוע עוסקים בה רוב שעות העבודה? ובטוקבק, מעשה ספרות לעילא, החל זאב כותב מילים חדות. כתב על איך שהחלום של השמאל מעוור אותו. ותוך כדי שקרא את המאמר פעם שלישית או רביעית התחיל להרגיש שהמאמר מוכר לו מאיפשהו, כאילו קרא אותו כבר לפני כמה שנים. זוהי כמובן אשליה, אשליה פסיכולוגית, המאמר פורסם רק היום. אשליה הנובעת מכך שהוא חוזר וקורא את המאמר שוב בו ביום. ועוד זאב מוסיף עוד איזו פיסקה על ההיסטוריה של ניסיונות מלחמה בטרור בעולם, הבין: יש לו לתקוף לגופו של אדם. כמו בבית משפט, זה תמיד יותר משכנע. איך שכל מה שהמאמר מנסה זה להשפיל את טיעוני הימין, וכחנות מתוך שמחה לאיד. אדם כזה, הוסיף זאב, ימכור את החבר הכי טוב שלו רק כדי לשמוח לאידו.



ברל מתרווח מול המסך.
 

הגדר היא חלק בלתי נפרד מהפוסט ציונות הממארת של אוהבי מחבלים ושונאי ישראל

"מתנגד, אבל מהצד השני של הגדר"     4.5.2011


כמה בטון ומלט נשפכו על הקמת הגדר, ונהרות של דיו נשפכו במאמר זה לשווא. הכותב הפחדן בעילום שם, עדיף היה שישב שלושה ימים ושלושה לילות כדי להבין איך ההבל הממוחזר הזה נובע רק מהפחדנות שלו עצמו. השמאלנים מוכנים למכור את אחיהם בני עמם ואפילו את חבריהם הטובים בשביל ההזיות שלהם, שהם קוראים להן ציונות. זאת לא ציונות, זה שוק שעשה מסחרה מאידיאולוגיה. ומה הכוונה "אני לא יודע אם מותר להגיד את זה בקול במדינה הזאת"?? כותב כזה, 'חיים המוסיף', כל הקישקע שלו רועד מבפנים מרוב שמאלנות!!!!!


ברל מתכווץ.
 

זאביק מתרווח.


ובבית, זוג יונים. כל אחד חזר מלא חוויות. אבא, אמא, זאבל'ה ועזר אחיו הקטן.

-"איך היה היום בעבודה, מתוק?", כך אמו של זאב.

-"שטויות. כמעט לא היו כתבות מעניינות".

-"אין לכם לקוחות, תגיד?", כך אמר ברל בהתפרצות כעס קלה, שהפתיעה אף אותו.

-"לא להתווכח!" צעקה האם. "לא להתווכח בבית הזה! אתם רוצים שיקרה לכם מה שקרה לזרחק'ה ומאיר?!? ומי ישלם עבור הפשקווילים?"

-"מה קרה לזרח ומאיר?" שאל עזר בתום.

-"פשקווילים? הא! הם היום בחינם". חדוות היצירה על פניו של הזאב.

-"אוי אוי", המהם ברל'ה ונכנס לקונכיתו בלי לפרש.

והנה, בני מעיו של ברל זעו, לא יותר ממילימטר אחד. ואולם אין נסתר מנגד עיניה של אשתו, שעפעף שלה נע בטיק מהיר. כיוון שאמו יצרה טיק, זאב נשך את לשונו מבלי משים. מעיו של ברל נרתעו בעוצמה מנשיכת הלשון של זאב, ואשתו שזיהתה את התנועה החלה לעפעף בקצב נמרץ. זאב נבהל מהעפעוף המהיר ככנפי פרפר, ונגס בעוצמה עד כי זרזיף דם קל זב מלשונו אל סנטרו. נשיכה זאת נתנה את הסימן של עזר לפרוץ בבכי.

-"מספיק ודי!" צעקו אל עזר במקהלה כל השלושה. ובעצם, כל השלושה כמעט, כי ברל בשפה רפה צעק, ולא בקול מר כאשתו ובנו. זווית עינו של זאב ראתה מה שראתה, וניצני הבנה הנצו בלבו.

***

שכונות בהן בניין עם כביסה בחוץ שוכן צמוד לוילה מפוארת, בתי כנסת מפוזרים, מחפשים עשירי למניין, זאב יורד במורד הרחוב, ומוזיקה מתנגנת מאחד הבתים. זאב הנסער נכנס לחנות לחומרי בניין. המוכר, עסוק בגמרא אותה הוא לומד, מסתכל על זאב כאילו אינו מבין מדוע נכנס לחנות להפריעו מלימודו. זאב ממשיך לרדת מחליט להתיישב על ספסל אולם פיליפיני מלווה בקשיש תופסים את המקום לפניו. זאב נזכר בימים בהם היה יושב על הספסל נדנדה עם אבא ושומע סיפורים, נזכר כמה אהב לגעת בזיפים של אבא כשאבא היה משכיב אותו לישון, הוא ידע כמה טוב יהיה להתפייס, כמה ביתי, כמה מובן. הוא ידע גם כמה אבא רוצה את זה. אבל בחזה הייתה לו חסימה. לא גוש, רק חסימה. קשה. בלתי ניתנת לפריצה, מריצה בראש את אלף הסיבות למחוק את אבא. מחשבות רצות כמו מריצות עמוסות מלט, בידי ידיים חסונות של פועלים עייפים כולם לבושי קרועים-שרועים בחום שמש עוצמים עיניהם, ממלח הים, מהדמעות שלא באות. יכול אדם לחיות בעולם 20 או 30 שנה בעולם ולא לראות או לשמוע ציפור זועם. יכול אדם לישון על ספסל ליד פיליפיני ולא לחוש את המרחק שזועקת החולצה, המרחק מהמשפחה, מהמולדת הפיליפינית כל כך. מהצער של הילדים.



זאב קם אחרי זמן מה,  מפוחד. הספסל היה מרוקן מיושביו והחנות סגורה,  השמש כבתה והכעס התחיל להציף את זאב. הכעס על מה? על מי לא. על המזכירה, על אמא על עזר, על הפלאפון שמצלצל ומצלצל, הפלאפון שכנראה העיר אותו. מי מצלצל? זאב הסתכל על הצג, מתכוון לשנוא את מי שהעיז להפריע את מנוחת עצבנותו. זאב התחיל לרוץ. הוא עלה את כל הרחוב, פנה ימינה בתחנת דלק ושמאלה בכיכר. הוא רץ ושנא ורץ ונתקע בעצמו ונתקע בעוצמה בזקן שעמד מולו. שעף שהזמין אמבולנס. שנסע עם זאב והזקן בתוכו. והזקן נרגן על אלה שלא חושבים לפני שעושים ואלה שמוציאים את כל הקישקעס שלהם רק כי משעמם להם בעבודה והרופא רואה את הזקן שנפל ונבהל, מדמה לעצמו שזה אביו, ונזכר שאביו נפטר. זאב מבין את חומרת המצב את האפשרות לתביעה, מתחיל לחשוב על תקדימים, בהם אדם זוכה למרות שרץ בלי להבחין בקשיש שעמד בצד. הוא ידע שאבא יכול להוציא אותו מזה ורק שנא את אבא יותר על זה. עכשיו אני עוד צריך אותו. הפלאפון המשיך לצלצל, זאב ענה, על הקו אבא מספר לו שדוד אהרון חולה והוא איתו עכשיו בבית חולים. ולפתע זאב פתאום רואה את אביו ואת אהרון מולו, זה אהרון הדוד האהוב עליו. זאב לוקח את אהרון ועם הכיסא גלגלים ואבא ברל לוקח את הזקן מהרחוב. הם מתחלפים בזקנים. כמה אהרון דומה לאבא. נמסה החסימה. לחיצת יד. סליחה. סליחה. חיבוק. רק שאמא לא תדע שהשלמנו. שלא תדע שרבנו. שלא אספר לך על המקרה של סבתא רבה לא איך שבגלל שהיו מדברים אצלם בבית על מריבות היא לא דיברה עם בעלה עד סוף החיים.                                                                                                                                  

יש אלהים - איתן אברמוביץ


פירושי פרנץ רוזנצווייג לתשעים וחמישה משירי רבי יהודה הלוי. תרגמם, ואיתר פסוקי מקרא ואמרות חז"ל המאוזכרים בשירים – מיכאל שורץ. בהוצאת מאגנס.


פירושי פרנץ רוזנצווייג לתשעים וחמישה משירי רבי יהודה הלוי
הכותרת הארוכה והמפותלת של ספר זה, שנגזר עליה לבלבל ספרנים ומקטלגים באשר הם, רומזת למורכבותו ולרבדים השונים הכלולים בו. הכותרת מזכירה שורה של מחברים, הפרושים לאורך אלפי שנים: החל ממחבר המקרא (אותו כינו בובר ורוזנצווייג R, כקיצור ל"רבינו");1 דרך חז"ל, מחברי אמרות חז"ל; רבי יהודה הלוי, מחבר השירים; פרנץ רוזנצווייג, מתרגמם ומעיר ההערות עליהם; ולבסוף מיכאל שורץ, מתרגם ההערות והמחבר בין השירים למקורותיהם המשוערים במקרא ובחז"ל. אל אלו מצטרפים בנו של רוזנצווייג רפאל, שכתב אחרית דבר לספר, ויהוידע עמיר, שכתב לו הקדמה נאה. עם כל כך הרבה מחברים, אין פלא שהספר מכיל יותר מ-400 עמודים; מעבר לכך, מעניין לבחון מה עושה הריבוי הזה לספר ולקריאה בו. נתבונן קצת במרכיבים השונים של הספר וביחסים הנרקמים ביניהם.
בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20, עסק רוזנצווייג בתרגום לגרמנית של טקסטים יהודיים מרכזיים, במטרה לאפשר ליהודים ליברליים שאינם יודעים עברית מפגש אותנטי ככל הניתן עם יהדותם. בחירת הטקסטים לתרגום מלמדת על תפיסתו ביחס להיררכיה הפנימית של הקיום היהודי: הוא לא התמקד בטקסטים המשקפים את היסודות התיאולוגיים של היהדות (אם יש כאלו), אלא דווקא בטקסטים השגרתיים מהם בנוי אורח החיים היהודי היומיומי. הוא התחיל בברכת המזון, והמשיך ממנה לתרגום סדר ליל השבת – קבלת שבת ותפילת ערבית, קידוש וזמירות. לאחר מכן החל לתרגם את המקרא יחד עם מרטין בובר, ואת שירי רבי יהודה הלוי, שרוזנצווייג חש קרבה מיוחדת להגותו.2 עד מותו בטרם עת הספיק רוזנצווייג לתרגם תשעים וחמישה משירי הקודש של ריה"ל. לתרגום השירים הוא צירף אחרית דבר ושורה של הערות פרשניות, חלקן קצרות חלקן ארוכות, חלקן מעמיקות חלקן מרפרפות, אבל כולן כתובות בסגנונו האופייני – שילוב של כתיבה מעמיקה ויסודית, דעות נחרצות וביקורתיות דקדקנית, פאתוס נרגש ביחס לדברים הנוגעים לו ואירוניה משועשעת ביחס לכל השאר.
הספר מכיל אם כן את השירים המקוריים של ריה"ל, את תרגומו של רוזנצווייג לגרמנית ואת הערותיו. בהערות השוליים לשירים מצטט שורץ המוני מקורות מקראיים וחז"ליים, המציגים את העושר הלשוני העומד מאחורי כתיבתו של ריה"ל. מדובר בעבודת נמלים מופלאה ביסודיות שלה, המזכירה את רבבות ההפניות המחקריות שהוסיף שורץ לתרגום שלו ל"מורה נבוכים". שורץ לא מצטט רק את מקורם של ביטויים וצירופים בהם משתמש ריה"ל, אלא עוקב אחר ההקשרים הטקסטואליים השונים של כל מילה שלו. לדוגמא, כאשר ריה"ל כותב "ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך", מזכיר שוורץ את הפסוקים הבאים:"וילכד דוד את מצדת ציון", "וישאל דוד לשלום יואב", "שאלו שלום ירושלים", "שלחתי אסיריך מבור"; וכך על כל מילה ומילה.
ההערות של שורץ הם ההופעה הקיצונית של הריבוי הטקסטואלי שמאפיין את הספר הזה. אפשר להתווכח על התועלת שבהערות אלו, וכך אמנם כבר עשה רוזנצווייג שנים רבות קודם לכן, באחרית הדבר שלו. רוזנצווייג טוען כי למתרגם "אסור לשמוט את הרמז שבדיבור" (391), את האזכור המקראי המהדהד בשירים; אבל "מובן שלא היה פתרון בכך שהיינו מביאים לאחר מעשה לידיעת הקורא את הידיעות הדרושות במקרא, אולי בהערות שוליים". שכן בעיני רוזנצווייג ההדהוד המקראי אמור להתרחש תוך כדי הקריאה, ולא להיצמד אליה כהערות נספחות המכפילות ואף משלשות את נפחו של הטקסט:"גם לקורא העברי אין הקישור של דברי המקרא עניין שלאחר מעשה, אלא שורה, המתלווה לקריאה, של היסגרויות רגעיות של מעגלי זרם חשמלי שרציפותן גורמת לקרינת הנקרא".
אולי הקורא העברי עליו מדבר רוזנצווייג, שהמקורות המקראיים קורנים לעיניו גם בביטויים כמו "לשאול בשלומו", אינו קיים היום; אולי זהו תיאור שמתאים דווקא למי שגדל על שפה זרה, והכיר את העברית כלשון קודש בלבד. נראה שבשביל הקורא העברי של היום, ההערות אינן מאירות את השירים תוך כדי קריאתם, אלא חושפות איזה תת-מודע שלהם, מוסיפות מימד לקריאה שהוא גם חלק מהמקור וגם תוספת עליו. בצירוף התרגום הגרמני וההערות של רוזנצווייג נוצרת חווית קריאה שמזכירה קצת דף גמרא – טקסטים נפרדים המונחים זה לצד זה, מתייחסים זה לזה באופנים שונים אך שומרים על נבדלותם מבחינת השפה, הסגנון והמוטיבציה.
אולי אפשר לראות במבנה הזה ביטוי לתפיסה יסודית שרוזנצווייג עמל לתאר בכוכב: תיאור ההוויה המורכבת ממוקדים נפרדים – אלהים אדם ועולם – המתקשרים זה לזה בדרכים שונות מעבר למרחק המבחין ביניהם, בלי להתערבב זה בזה. אם משליכים את המבנה הזה על הספר המדובר כאן, נראה שיש לראות אותו לא בפרספקטיבה האינטר-טקסטואלית, המדגישה את הגבולות הנזילים שבין הטקסטים ואת הגלישה שלהם זה לתוך זה, אלא דווקא כדיאלוג בין נפרדים;, לשים לב להבחנה בין הקולות השונים שבכל זאת מתקשרים זה עם זה. הקריאה המדלגת בין המקורות המקראיים והחז"ליים לשירים של ריה"ל ולפירושים של רוזנצווייג לא נתקלת ברצף אחיד המגשר בין הדורות כולם, אבל גם לא במצבור טקסטואלי נזיל שמערב בין מקור לתרגום ופרשנות. ההבדלים ברורים, מהרמה הגרפית ועד הלשון והתוכן, ובכל זאת חוטים עדינים של ציטוט ופירוש מחברים ביניהם. אולי החיבור הזה בין ריחוק לזיקה משקף את דעתו של רוזנצווייג ביחס למלאכת התרגום כגישור על הפער המוחלט:"לתרגם יכול רק מי שמשוכנע בעומק לבו באי האפשרות לעשות זאת" (27).
קישורים כאלו אפשר לראות באופן שבו רוזנצווייג קורא את ריה"ל. מן הסתם מי שיעמוד על פרטי תרגום השירים יבחין במהלכים רבים כאלו; אני יכול להצביע רק על אלו שרוזנצווייג חשף בהערותיו. בשיר שאותו מכנה רוזנצווייג "גברת תבל" פותח ריה"ל כך:"כנדה היתה תבל לפני / יען יקרה נפשי בעיני" (171). לכאורה, ביטוי חריף של שלילת העולם הזה, הרחוק מאד מתפיסתו של רוזנצווייג שחיוב "החיים" הוא מרכיב מרכזי בה. אבל רוזנצוווייג קורא זאת לגמרי אחרת; בעיניו החידוש של השיר הוא בכך שהוא אינו מתאר את העולם כאישה מפתה, כמקובל במסורת הנוצרית, אלא בביטוי הלקוח ממסגרת קשר הנישואין ומבטא ריחוק חלקי:"בעיני היהודי העולם אינו אשת זנונים המפתה לחטא, אלא רעיה מקודשת. אלא ש"נטמאה", וההלכה מותחת את הסייג הבא להרחיק מעבודת האלילים שלה עד שבסופו של דבר חצי העולם אסור ליהודי. אבל במותר לו עליו לנהוג כבשלו... עליו לשמוח, וההלכה מחייבת שמחה מוגברת בסעודת השבת" (172). בקריאה ראשונה, הפירוש נראה לא משכנע, שהרי השיר כולו מדבר בגנות העולם, ואילו רוזנצווייג מפליג במהרה לצד החיובי של השבת. אבל בקריאה שנייה הדיוק של רוזנצוווייג נראה כמשקף את התמונה הרחבה יותר: הרי ריה"ל ודאי אינו מתכחש לשמחה הגופנית של השבת ("יום תענוגים גם שלש סעודות / תענוג לשלחני תענוג יצועי", 185), ואם כן אולי יש מקום למורכבות שזיהה רוזנצווייג בביטויי הבזות שלו. זו בעיני דוגמא לפרשנות שלא מוחקת את הפער בין המקור לפירוש, שכן אין ספק שרוזנצווייג לא היה כותב שורה כזו; ועם זאת, היא מצליחה לשמור על קשר ורציפות מעבר להבדל בשפה ובתפיסת העולם.3
בעיני, המקום בו התקשורת מתוך נפרדות מתגלה במלוא עוצמתה הוא בחלק הראשון של הספר, בו קיבץ רוזנצווייג שירים תחת הכותרת "האל". ההתעקשות של רוזנצווייג בכוכב ובהערותיו כאן לתאר אלהים שאינו עובר רדוקציה לאדם או לעולם, לרעיון או חוויה או רוח מופשטת כלשהי, מקבלת נוכחות חזקה בשירים של ריה"ל, הממחישים עמידה פשוטה ומלאת עוצמה בפני האלהים.4 אחרי כל התהפוכות ההיסטוריות וההתחכמויות התיאולוגיות, מיתות האל ותחיותיו, הקריאה בחלק הזה יכולה להביא אדם להיזכר בכך שאכן, יש אלהים.

1פרנץ רוזנצווייג, אחדות המקרא, בתוך: נהריים - מבחר כתבים, ירושלים תשכ"א, עמ' 26.
2על כך ראה בהרחבה בהקדמתו של יהוידע עמיר לספר זה.
3נראה לי שחלק ניכר מהחידוש באופן שבו רוזנצווייג מבנה את תיאור ה"יהדות" שלו נובע מכך שהוא מסתכל עליה בעינים נוצריות, דבר שגורם לו להבליט קווים מסוימים שאינם נגלים למי שמסתכל "מבפנים". כך בפירושו לדימוי הנידה בשיר זה, וכך כאשר הוא מחלץ משיר אחר את תפיסת "אהבת האויב" היהודית, הנבדלת מזו הנוצרית (273). מבחינה זו אפשר באמת לראות בו ממשיך לריה"ל, שעשה מהלך דומה בכוזרי ביחס לפילוסופיה בת זמנו.
4ואולי דווקא המילה החצי-מנוכרת הזו, "אלהים", בין "השם" היומיומי ל"אל" האקדמי, עושה את העבודה המקבילה למבנה המתואר כאן.