יום חמישי, 2 בפברואר 2012

עניין של פרספקטיבה - רולטה רוסית ומשחקים עם המוות / מועד קטן כח.

רבי אלעזר הוה קאכיל תרומה, איתחזי ליה (מלאך המות - ד.ב) אצר ליה: תרומה קא אכילנא, ולאו קודש איקרי? חלפא ליה שעתה. רב ששת איתחזי ליה בשוקא, אמר ליה: בשוקא כבהמה? איתה לגבי ביתא. רב אשי איתחזי ליה בשוקא, אמר ליה: איתרח לי תלתין יומין, ואהדרי לתלמודאי. דאמריתו: אשרי מי שבא לכאן ותלמדו בידו. ביום תלתין אתא, אמר ליה: מאי כולי האי? - קא דחקא רגליה דבר נתן, ואין מלכות נוגעת בחבירתה אפילו כמלא נימא. רב חסדא לא הוה יכיל ליה דלא הוה שתיק פומיה מגירסא. סליק יתיב בארזא דבי רב, פקע ארזא ושתק ויכיל ליה. רבי חייא לא הוה מציא למיקרבא ליה. יומא חד אידמי ליה כעניא, אתא טריף אבבא, אמר ליה: אפיק לי ריפתא. אפיקו ליה. אמר ליה: ולאו קא מרחם מר אעניא? אההוא גברא אמאי לא קא מרחם מר? גלי ליה, אחוי ליה שוטא דנורא, אמציה ליה נפשיה.

ר' אלעזר היה אוכל בתרומה, נראה לו מלאך המוות, אמר לו למלאך המוות: תרומה אני אוכל, וכי אין היא קרויה קודש? ועברה לה שעה. רב ששת נראה לו מלאך המוות בשוק, אמר לו: בשוק כבהמה? בוא אל הבית. רב אשי, נראה לו מלאך המוות בשוק, אמר לו המתן לי שלשים יום שאחזור על הלימוד, שאמרו למעלה, אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. ביום שלשים בא מלאך המוות, אמר לו: מה כל העניין?! ענה לו, דוחקות לו רגליו של בר נתן (שרב אשי תופס לו את התקן) ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא הנימה. רב חסדא, לא היה יכול לו מלאך המוות, מפנ י שרב חסדא לא היה פוסק פיו מללמוד, הלך מלאך המוות וישב בארז שהחזיק את הבית של רב, נשבר הארז ושתק רב, שנבהל מהרעש, וכך יכל לו. ר' חייא לא היה יכול להתקרב אליו מלאך המוות, יום אחד התחפש מלאך המוות לעני בא ודפק לו בדלת, אמר לו: הוצא לי לחם, הוציא לו. אמר לו מלאך המוות לר' חייא, והרי אתה מרחם על העני, למה לו תרחם גם עלי? גילה לר' חייא, הראה לו את השוט של האש, והביא לו ר' חייא את נפשו.




The lady and the reaper from Hormoz Zamanpour Siahkal on Vimeo.

יום רביעי, 1 בפברואר 2012

* / יואב שפיז

בס"ד

והארץ שתיל,
ועל הארץ נשלח ונרקב.
ציצים ועלי כותרת
כוספים אל על אל השמש,
כי ככה
זרעת את יופייך בכל.
ימים עברו והשמים עננים
כל החי לרגע נבך
והארץ כוסתה באפר
אין תבואה.
שתלתי אותך
בכל היסודות
בכל קינות פלגי גופי
בכל קומות נפשי
הם לא יהבו יותר.
ועוד שתלתי אחרת באחרות רבות
בגלימה בשאריות שער על מסרק
במגע שפתון על בדל
שתלתי מחשבות פראיות
אין אני יודע לאן הם הלכו
קראנו להם דמיונות
שתלתי זרעים אבודים
יום יבוא וימצא להם
תשובה.

יום שלישי, 31 בינואר 2012

שיחות הר"ש - צדקה כהתגברות עצמית ואקט מכונן של ראשית / הרב שג"ר בשעור ברבי נחמן תנינא ד


רבי נחמן בתורות האלה, כאן אולי זה המקום המובהק ביותר שהוא עוסק, הוא רואה בצדקה, מה שאנחנו קראנו כ'אקט מכונן'. מה פירוש 'אקט מכונן'? 'אקט מכונן' היא פעולה שהיא, כפי שאמרנו, מעבירה פאזה, מחליפה סווטיש. היא לא רק איזה שהיא תוספת, שיפור במה שאנחנו עושים, היא שינוי, אם נשתמש במינוח מעולם אחר, שינוי פרדיגמטי. אדם תמיד חי מבחינה נפשית וגם מבחינה הכרתית תמיד בתוך מערכת. למערכת הזאת יש את האפשרויות שלה מצד אחד, יש לה גם את המגבלות שלה מהצד השני, והשאלה היא אם אדם יכול להשתנות, לא שנוי - עוד שיפור, אלא לעשות סוויטש לעבור למקום אחר לפאזה אחרת, זה מה שנקרא לעשות 'אקט מכונן'. 'אקט מכונן' זו איזושהי תנועה של ראשית, שבה אנחנו עוברים בכלל לפרדיגמה אחרת, ורבי נחמן ביחס לצדקה רואה את הצדקה כאקט מכונן כשינוי מהותי. זה קשור גם לקבלה, קשורה גם לספירת המלכות, הצדקה זה מלכות, שהיא גם שער, היא שער במובן הזה היא מעבירה אותנו למקום אחר. זה קשור לענין נוסף, שהצדקה היא התגברות עצמית, כך הוא מתאר כאן... אדם שהוא רחמן בטבעו לא זאתי העבודה של הצדקה... אם כן הנקודה היא באופן טבעי שאנחנו צריכים לתת צדקה יש כאן משהו תמיד באגו שלנו שמעורר התנגדות בעיקר אם מדובר על נתינת צדקה משמעותית, אם אדם נותן עשר אגורות, לא חסר לו, ממילא אין כאן את האקט שעליו הוא מדבר כאן, מדובר על נתינה משמעותית על נתינה שמנוגדת לטבע שלו לאופי שלו. היכולת לעשות את התנועה הזאת היא האקט המכונן היא מה שיכולה לכונן את השינוי. אפשר לומר ההתגברות העצמית זו תנועה מאד שונה, זו לא התגברות על משהו, התגברות עצמית אין בה שניות, זאת אומרת, זה לא שאתה מפעיל כח על כח אחר משום שהפעלת כח על כח היא לא תחולל שינוי לרוב היא רק תסבך אותנו בתוך מערקכת הקונפליקטים והכוחות שיש לנו. התגברות עצמית זה לקחת את הכח ולסובב אותו, לא להפעיל עוד כח וזה ההתגברות העצמית שעליה הוא מדבר כאן. זו התגברות עצמית שהיא למעשה אקט מכונן. יש תנועות של ראשית שאדם עושה אותן הוא יודע, שהוא עשה כאן משהו והוא לא יחזור אחרוה. יש נקודות כאלה, לא יומיומיות שאנחנו יודעים כאן עשינו משהו, במובן הזה שמה שהיה כבר לא יחזור אחורה. בעוד שבתנועות הרגילות גם אם עשינו משהו אנו יודעים שמחר הדברים עלולים לחזור לקדמותן... אני חושב שכמובן בהקשר הקונקרטי מדובר על צדקה, משום שכסף לפחות בעולם שלנו, בחיים שלנו הוא תופס משהו מאד ממשי במציאות, במיוחד כסף שאתה חושש שיהיה חסר לך. אולם מבחינה אחרת אפשר להבין את זה ככל נתינה, כל התגברות עצמית יש בה במובן העמוק, את האקט הזה המכונן של ההתחלה.  

יום ראשון, 29 בינואר 2012

חוויה תרבותית אישית בעידן החדש (new age)

העידן החדש מזמן לפתחנו הזדמנויות תרבותיות ורוחניות חדשות לבקרים. בכל מקום בעולם בנאדם יכול היום ליהנות מתורות מזרחיות, פילוסופיות מערביות, סגנון בנייה יפני, ריקודים שבטיים אפריקאיים, לגור בטיפי (אוהל אינדיאני) לאכול בעזרת צ'ופסטיקס (מקלות אכילה) ולעשן בצ'ילום. השאלה היא איך מנצלים את כל השפע הזה לטובתנו בצורה הטובה ביותר? איך משאירים את המתח של החוויה התרבותית גם כשזו איבדה כבר את הערך המסורתי שלה?
אכן, המהפכה הפוסט מודרנית הפילה את חומות הברזל שבין מזרח למערב צפון ודרום. המסורתיות שהחזיקה את האדם כתוך מסגרת תרבות וערכים מסוימים התגלתה, לא בלי כאב עמוק של התפכחות, כקליפה ריקה שאין בה כח אפילו להחזיק את עצמה. לאחר חגיגות נתיצת האלילים, החלה לפרוח לאט לאט הרעייה בשדות זרים, אלו שהעובדים בהם לא התנערו מהמשמעות שלהם, מקדשים הודיים, אמונות טפלות, קרנבלים עממיים. אך הבעיה העמוקה לא מרפה, האדם שהתנער מהדוגמות, שחילן את המציאות, אינו יכול להשתעבד מחדש לדוגמות אחרות, נוצצות ככל שיהיו. איך שהוא, תמיד האליל החדש יאבד את ערכו, והלאה מתחדש המרדף לאייטם הבא.
לפי רבי נחמן, הכיוון הנכון ליהנות מכל העולמות, או לפחות מכל העולם הזה, עובר דרך העמדת העצמי בצורה יציבה. יותר מזה, רבי נחמן אומר שעיקר הבנייה של לשון הקודש, שפת הקודש האישית שלנו, באה מהמגע שלה עם שאר השפות, רק שצריך להפיל את הרע של המגע הזה ולקיים את הטוב שבו.
הכוונה היא, שצריך את העצמי, העמדה האישית שלי, כדי לקבל את כל ההתענגות שיש לעושר התרבותי של העולם להציע. אם לא אעמוד על המשמר, ואאבד את עצמי, החוויות השונות ייקחו ממני את כוחותיי, והללו ילכו ויתגלגלו להם ללא כתובת, נשמות עשוקות. בשביל ההתענגות הטוטאלית, קרי רבת הצדדים שאינה מתמכרת לעצם החידוש החולף הצבעוניות והמשחקיות הכרוכה בפרקטיקה החדשה שאינה מוכרת, צריך את העצמי.
מה זה העצמי הזה? זהו הכח המתרגם שבתוך כל אחד ואחת מאיתנו. העצמי מתרגם את כל מה שהוא חווה. מנתח, מחלק, מסדר, עורך, את שלל האירועים השונים, סערות הנפש, המראות, הקולות והריחות, לתוך התבניות האישיות שלו. ככל שאנחנו יותר בזרימה התבניות שלנו נעשות דינאמיות וגמישות יותר, אך לא משנה מצבן של התבניות אסור לנו לאבד אותן או להפסיק את פעולתו של העצמי המתרגם לתוכן.
יהודי נחמד בשם וולטר בנימין דיבר על משימת המתרגם. הוא דיבר על תרגום בין שפות וטען שהמתרגם האמיתי לא מאנגלז את העברית או מגרמן את הצרפתית. כלומר, הוא לא לוקח את המילים בטקסט העברי אחת אחת ומציב את החלופה באנגלית. המתרגם לוקח את הסוד של הדבר ומגיש אותו בעטיפה אחרת, המגלה פנים חדשות של הסוד.
הבנה זו, מזכירה את דברי רבי נחמן על כך שלכל שפה ותרבות יש את הייחודיות שלה. ייחודיות זו היא הכח של התרבות הזו המדגישה את חיוניותה ותכונותיה התשתיתיות של אותה תרבות, והיא יכולה להפיל את בן התרבות האחרת ועל כן צריך להיזהר להישאר בקדושה, בעצמיות. האפשרות המוצלחת, תרבות הקודש, היא זו שניזונת מכל התרבויות ומקבלת לתוכה את כולן. האפשרות הזו תיתכן אך ורק אם מצליחים לתרגם נכון את הסוד, את הכח של התרבות האחרת, שכן קבלתו כפי שהוא, תיצור את אותה החלקיות, אותה הדגשה של התרבות הספציפית, שלא מותירה מקום לכל תרבות אחרת וכך המקבל אותה ללא תרגום יידרס תחת אותו כח כיבוש של התרבות האחרת המנסה לכבוש עוד נפשות.
בהתנהלות נכונה, התרבות הקדושה, זו האישית שלך, יכולה להתעשר בלי סוף ממגוון התרבויות שמסביבנו. כל המנגנון מתחזק ומשתכלל בהפעלה הבלתי פוסקת של העצמי המתרגם, התבניות המתמלאות, משתנות, מתעצבות מחדש, והתוכן הכללי הזה שחוזר ונילוש ומשמש חומר לבריאת העולם האישי שלנו.
המובן העמוק של השפה שיוצא מהסיפור הזה הוא שכל מילה מפסיקה להחזיק את המשמעות הצרה שלה. כלומר, הסכנה שיש בשפה היא ההיקבעות של המילים והדברים אחד על השני ללא דינאמיות ובחינה מחדש. הבעיה העמוקה היא שזה בדיוק מגמתה של החברה מסביבנו ביצירת השפה, כדי שיהיו ערכים קבועים וכל אחד יבין את השני באופן הרמטי וחד משמעי. אם מצליחים להתגבר על אותה מגמה הרסנית, אפשר להגיע למצב נפלא שבו כל מילה יכולה להפוך ללינק השולח אותי לאין ספור משמעויות וחוויות הנקשרות בהקשרים שונים ויוצרות זיווגים שונים בשלל עולמות. כאשר מילה מסוימת מתגלגלת אצלי על הלשון, נוכחת מתוך הבחירה שלי בה מתוך אפשרויות שפה אחרות, היא למעשה מעוררת אותי אל היחס העמוק ביותר שלי אל הדבר שאותה מילה מייצגת עבורי. הלחם שאני אוכל הופך ל"לחם", חתיכת התגברות על שאר האפשרויות להבין מה אני אוכל. ככל שלוקחים בחשבון יותר ויותר אופקים תרבותיים, המעמידים למבחן את המקום האישי שלי, מאתגרים אותו, מחדדים אותו ומעשירים אותו, כך החוויה הופכת להיות עשירה יותר, מובחנת יותר ועמוקה יותר.
המתח של השפה והתרבות קיבל תפנית חשובה בעידן החדש. אם בעבר המתח היה מתח של מלחמה בין תרבויות, מתח של גבולות שאין לעבור אותם, חומות גבוהות של מסורת עבשה שלא היה לה לומר דבר מלבד את עצמה, הרי שהמתח החדש של התרבות והשפה נמתח במארג אין סופי של הקשרים בין התרבויות והשפות השונות. זהו מתח של אהבה ולא של מלחמה. אפשרות של התחברות והעשרה הדדית. כוחה של חוויה לא מגיע יותר מכך שהיא גבולה בגבולותיה, וכעת אתה אשכרה הודי, אלא מתוך העמדה האישית שלך המגלה את המקום שבו אפשר לצאת מגבולך ובכל זאת להישאר בעמדתך האישית. במקום להיות קוסמו פליט, להיות קוסמופוליט.
רבי נחמן אמר על עצמו שכל מקום אליו הוא הולך, הוא הולך לארץ ישראל. את האוריינטציה העמוקה שלו, אמא אדמה שלו, הוא לקח לכל מקום והיא היתה היעד. אולי כדאי ללכת בעקבות רבי נחמן ולכל מקום שהולכים זה יהיה בעצם ללכת לעצמנו.