יום חמישי, 26 בינואר 2012

ענין של פרספקטיבה - חזון הצמחונות והשלום של הראי"ה קוק


אז יפנה לו האדם עם אוצר חכמתו לידיעותיו ונסיונותיו, אל אחיו הנמוכים, האלמים האומללים, בעה"ח הללו בכללם וימצא עצה ותושיה לרוב לשכללם ללמדם ולהשכילם לפי ערכם, מעלה אחר מעלה...



יש ענף עקרי אחד של התקדמות האנושיות היותר גבוה, שהוא עומד כעת, לפי מצב הקולתורא הנוכחית, רק 
במצב חלום נעים של איזה אידיאליסטים יותר קיצוניים, והיא שאיפה מוסרית טבעית לרגש היושר האנושי, "שימת 
עין למשפטם של בעלי חיים במלא המובן". הפילוספיות האכזריות, ביותר אותן שפקרו גבוהה גבוהה, ע"פ 
השקפתם על המוסר האנושי מנקודת הפילוסופיה הכללית, החליקו לאדם, כל אחד ע"פ דרכו, לחנק בקרבו 
לגמרי את רגש היושר בנוגע לבע"ח. אמנם לא הספיקו ולא יספיקו עם כל התחכמותם, לשנות את טבע הצדק 
הטבעי, אשר נטע יוצר האדם בקרבו. ואע"פ שביחש לבעה"ח הוא דומה ממש לזיק של גחלת כהה ועמומה 
הטמונה תחת גל אפר גדול מאד, מ"מ אי אפשר להם להכחיש את המוחש בכל לב רגש, כי חסרון מוסרי כללי 
הוא במין האנושי, במה שלא יקיים את הרגש הטוב והנעלה, לבלתי קחת חיי כל חי, בשביל צרכיו והנאותיו...

אבל מהו תבנית החיים אם ראוים יהיו לתכונות מוסריות כאלה, אם אידיאלים מלאי הוד הללו לא יהיו בתור קפיצה 
חוץ לשיטה ולא יכנסו בגבול "אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר?" (קהלת ז) מובן הוא שערכי מוסרים כאלה 
אינם ראוים לאדם, כי אם בהשתלמותו כבר בכל צדדיו עד מרום השלמתו שאביון יחדל מקרב הארץ "אפס כי לא 
יהיה בך אביון" (דברים טו) נקשה רעב לא ימצא "לא ירעבו ולא יצמאו ולא יכם שרב ושמש" (ישעיהו מט) חסר 
דעה לא יהיה במציאות, מפני שכולם יהיו לימודי ד', מלאים רוח חכמה השפוך על כל בשר. לימודי חכמה, מלאכת 
מחשבת וכל כשרון יקלו מאד כשיתפתחו הכשרונות האנושיים לכל רחבם, החיים הטבעיים היפים ונעימים ישובו 
להדרת טהרתם הטבעית, בשעה "שעתידין כל בעלי אומנות שיעמרו על הקרקע" (יבמות סג), ואיך לא יתפתחו 
יפה הכשרונות האנושיים ושאר רוחו של אדם איך לא יתרומם, אם תחת מלחמת עמים וקנאת לאומים, העוסקות 
להכביד את עול החיים על האנושות בכללה, יהיה שלום עולמים שורר "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם 
למזמרות?" (ישעיהו ב) באין תחרות ומריבה, יהיה כל עמל וכל כשרון מעשה פונה רק להתנשא אל על, להתאות 
בחשק נמרץ להוסיף פעלים בחסר בצדק ודעת אלהים. גלגל החיים ינוע לא בכחה של קנאת איש מרעהו כ"א 
בכח עז אהבת שם ד' ודרכיו. "אחרי ד' ילכו כאריה ישאג" (הושע יא) אז בצמאון פנימי יתור לו האדם חלקה 
לעשות בה צדקה, לשפוך עליה מרוח חסדו המלא - ולא ימצא, בהיות כבר בני אדם כולם מאושרים חיים חיי ענג 
נחת והצלחה, חומרית מוסרית ושכלית, אז יפנה לו האדם עם אוצר חכמתו לידיעותיו ונסיונותיו, אל אחיו 
הנמוכים, האלמים האומללים, בעה"ח הללו בכללם וימצא עצה ותושיה לרוב לשכללם ללמדם ולהשכילם 
לפי ערכם, מעלה אחר מעלה: אין ספק בדבר שיגדיל האדם מעשהו בזה, כאשר יבא המועד הנכון לו 
לפנות למקצוע זה, ונעלה מעל כל ספק שיגדיל האדם ויאדיר את תורת השכלת בעה"ח והתפתחותם 
החומרית, וביותר המוסרית והרוחנית במעלה נשאה כ"כ, עד שאי אפשר לנו כלל לצייר אותה במצב ההוה, 
המלא שפלות ועכירות דעת, עד שיקבלו כולם צורה חדשה ונשאה עולם חדש "אי בעו צדיקי ברו עלמא" 
(סנהדרין סר), וזהו הוד התמונה אשר ציירו לנו הנביאים במצב התרבותי של בעה"ח הדורסים "ופרה ודוב 
תרענה, יחדיו ירבצו ילדיהן ואריה כבקר יאכל תבן ושעשע יונק על חור פתן ועל מארת צפעוני גמול ידו 
הדה. לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים" (ישעיהו יא). ובערך 
רוממות ערכם במהלך ההתפתחות המסובב מהתעלות הרוח בכלל, שפועל גם על החושים וההרגשות לחדדם 
ולבררם, הנה הצביון הנכון בא בזה "והאלפים והעירים עובדי האדמה בליל חמיץ יאכלו, אשר זורה ברחת 
ובמזרה" (ישעיהו ל). כי לפי התרוממות נפשם, יתפתח גם חוש הטעם שלהם באופן מפונק מאד לפי ערכם, 
בערך שאר רוחם.



יום רביעי, 25 בינואר 2012

רשומה ותמונה - אני כבר בת 30 ומעולם לא הייתי באשדוד / אביטל גרא


או: לבד בלילה בעיר זרה



בחודש מרץ 2010 שימשתי אסיסטנטית לצלם שחי בגרמניה ובא לעשות פרויקט צילום בארץ.  בתור האסיסטנטית שלו, ארגנתי לו ביקורים במקומות שונים בארץ וליוויתי אותו במהלך הצילומים שלו.

כך באחד הימים הגענו לאשדוד. אני והצלם נסענו לשם יחד באוטובוס. מתישהו במהלך הנסיעה זה פתאום הכה בי בפתאומיות: אני בת 30, חייתי בארץ רוב חיי אבל מעולם לא הגעתי לאשדוד. לא לביקור חברים/ משפחה, לא לים, לא לעצירה קטנה בדרך (לפחות לא כזו שנחרתה בזיכרון...). כלום.

מאיזושהי סיבה (לא ברורה לחלוטין) המחשבה הזאת המשיכה להעסיק אותי: איך לעזאזל זה יכול להיות שאני כבר בת 30 ואף פעם לא הייתי באשדוד??

הצילומים הסתיימו בשעות הערב. הצלם נסע לירושלים ואני תכננתי לחזור לדירתי בתל אביב. אבל המחשבה הטורדנית לא הרפתה: "איך זה יכול להיות...???"



אולי המחשבה הטורדנית היא הסיבה לכך שבמקום ללכת לתחנת אוטובוס שתיקח אותי לתחנה המרכזית של אשדוד, ומשם לתל אביב, נכנסתי לבניין המרכז הקהילתי אשר מחוצה לו היינו אני והצלם הגרמני שעה קלה לפני כן.

במרכז הקהילתי הלכתי בעקבות המוזיקה וכך מצאתי את עצמי בעיצומו של שיעור ריקודי עם רוסיים. עשרות זקנים רוסים רקדו בזוגות והבעת אושר עצומה על פניהם.

וכיוון שהמצלמה שלי הייתה עליי- אז צילמתי אותם.



כשיצאתי מחוג הריקודים הרוסים עצרתי בפיצוציה ליד לשאול אם כאן זו התחנה בה עוצר האוטובוס לתחנה המרכזית באשדוד. אלא מה- במקום לעלות על האוטובוס נשארתי בפיצוציה. צילמתי שם את המוכר וגם כמה גברים (שנראו לי די מפוקפקים מן הראוי להודות) אשר ישבו בפיצוציה בחוסר מעש. הם נראו די משועממים, זאת אומרת לפחות עד הרגע בו צלמת תל אביבית הזויה נפלה עליהם משום מקום...





לאחר שביליתי זמן מה עם יושבי הפיצוציה אחד מהם (שקודם אמר לי איפה התחנת אוטובוס) נזכר לגלות לי שבעצם התחנה המרכזית די קרובה ואני יכולה להגיע לשם ברגל. אז התחלתי ללכת.


בדרך הייתה עוד פיצוציה ושוב נכנסתי פנימה. הפעם רק עם השאלה "האם מותר לצלם.."...



וישר מהפיצוציות הגעתי ל'פצץ'- הפיצריה השכונתית. שם נחשפתי לסצנת הבילויים הלילית של הנערים באשדוד. יש לציין כי כל הסועדים בפיצרייה, כמו גם מכיני הפיצה והשליחים, היו מתחת לגיל 17.






אז בסופו של דבר לקח לי כ- 5 שעות להגיע מהמרכז הקהילתי ועד לתחנה המרכזית של אשדוד שהייתה כק"מ וחצי משם.

אני לא זוכרת בדיוק באיזה שעה הגעתי לתחנה המרכזית בסופו של דבר אבל אני כן זוכרת שזה היה בדיוק 5 דקות אחרי שיצא האוטובוס האחרון לתל אביב...


יום שלישי, 24 בינואר 2012

שיחות הר"ש הרב שג"ר על חיים והרמנויטיקה בשעור על המגיד ממזריטש

אני רוצה לעבור רגע לנקודה אחרת ולשאול אתכם... סיפור לא מי-יודע-מה, שגרתי, אבל מה אתם אומרים. יום אחד בבוקר קמתי, והנה הבויילר התקלקל, והנה היתה הצפה במטבח, זה הכניס אותי גם לחרדות וכיוצא בזה... פתאום נזכרתי היתה לי הארה, למה הבויילר התקלקל? אתמול בא איזה עני, אחר כך היו לי הרבה רגשי אשמה נקיפות מצפון שבאמת לא נתתי לו צדקה כראוי או משהו כזה, ואז היתה לי 'הארה', שהבוילר הזה הוא בעצם באמת נשבר בגלל שלא נתתי צדקה לעני. היתה הארה. פתאום התחבר לעוד כמה דברים והדברים האלה יצרו הארה. זה בעצם השגחה פרטית. מה אתם אומרים על הדבר הזה? לגיטימי, לא לגיטימי? משהו שם החליד ונרקב וזרם החוצה, אז מה אתם אומרים על הדבר הזה? זה לגיטימי? כשאני בא ושואל את עצמי איפה נמצאת ההשגחה הפרטית בעולם אז הרבה בפעמים, אני חושב זו אחת הדרכים, לשאול את עצמי על ארוע מסוים, מה הארוע הזה אומר, ואז קורה, לא תמיד, אבל לפעמים, נוצרת 'הארה', הארוע הזה מתקשר לעוד כמה דברים, וזה כמו בסוגיה. אתה לומד את הסוגיה, בשלב הראשון, יש לך פרט פה פרט שם הכל בלגן שלם, מתי הסוגיה מסתדרת? פתאום יש 'הארה', איזה ברק שמסביבו הכל מתלכד, בלי שאפילו תעשה מאמץ. זה פשוט מסתדר, הרבה פעמים המאמץ הוא בדיוק למצוא את הנקודה של הסוגיה, את הרעיון את ההארה את המלה אפילו שיוצרת קוהרנטיות בין הדברים כולם והופכת את הסוגיה מאוסף מערימה של כל מיני דברים שלא מתחברים אחד עם השני, שאולי כל אחד בפני עצמו אתה מבין למערכת אחת שהחלקים שלה מסתדרים ויוצרת קוהרנטיות. אותו דבר, בסוגיה זה מובן, כל יצירה אמיתית היא מתחילה מאיזה נקודה של הרעיון וסביב הרעיון, השיר גם לפעמים, אני לא משורר, אבל גם השיר, כך אני מבין הוא פתאום  איזה פלאש איזו תחושה, רגש, ואחר כך המילים כבר יוצאות ממילא, הן מכילות בתוכן את אותה הארה והכל מתאחד סביבה. אם זה ביחס לסוגיה אני חושב שזה בהחלט לגיטימי ביחס ליצירה, עכשיו אני שואל את עצמי אם זה נכון ביחס להשגחה? מה אתם אומרים, האם הפרשנות שלי היא אמינה או לא אמינה?... לגבי הסוגיה זה  לגיטימי או לא? ... זה מה שקרוי המעגל ההרמנויטי... מבחינת האמינות, זה נכון שזה מה שהטקסט הזה אומר?... האם יש לזה ערך של פרשנות? באיזה מובן יש לזה ערך של פרשנות?...

...יש תמיד איזה נקודה, הייתי קורא לה נקודת היתוך, כמו שסיפור או סרט. סיפור, יש איזושהי נקודה שהסיפור הופך להיות לו לסיפור, העלילה התרקמה, פה שם וכן הלאה, עדין בשלבים, בוודאי הראשונים, אולי לאורך כל הסיפור, אין עדין הגיון אין עדין עלילה, העלילה תובהר בנקודה מסוימת אולי בנקודת הסיום שאז אתה אומר, הנה, כל הסיפור כל מה שקרה לפני כן, כל האירועים הם פתאום קיבלו את משמעותם את מובנם בנקודת ההיתוך הזו. פתאום אני מבין לאן החיים של הגיבור של הסיפור הובילו אותו ומה היה המשמעות לכל מה שקרה לו, לפני כן מסופר הוא היה בזה פגש את זה וכן הלאה, פתאום יש נקודה שהיא נותנת רטרואקטיבית, הופכת את הסיפור לעלילה. מסיפור שרירותי ומקרי הופכת להיות מה שקרוי היום נרטיב. השאלה שאני שואל את עצמי, האם זה נכון גם לחיים? האם האופי של החיים שלנו הוא אופי נרטיבי? נגדיר את זה ככה. האם באמת יש כאן עלילה או אוסף של מקרים? זה השאלה ביחס להשגחה?... האם זה באמת נכון לומר שזו היא ההשגחה האלוהית?





(כמובן שכל הקטע מומלץ אבל השתיים וחצי הדקות הראשונות
הן הרלוונטיות לענייננו).

יום ראשון, 22 בינואר 2012

עוד משהו על הצדיק

בדיחה שהצחיקה אותי כשהייתי ילד מספרת: פעם אישה אחת הגיעה לרב וצעקה רבי! רבי! אז הוא ירה בה. לא ברור לי עד הסוף מה מצחיק במשפט הזה, אולי ההתנגשות הזאת בין הציפייה למה שאמור לקרות, לבין מה שקורה בפועל, אבל כמו בסיטואציות אחרות שבהן צוחקים בלי לדעת בדיוק למה, ייתכן שברקע נמצא איזה פחד כבוש, איזו תחושה של חוסר נוחות עמוק, בנגיעה בדבר אמיתי מכדי להכחיש, ומעיק מכדי להתמודד.

דמות הרב, המורה הרוחני, מישהו שרוצים להישען עליו, לדעת שהוא לא כמו אחרים, שאפשר לסמוך עליו עד הסוף, לשתף אותו ולהתייעץ בנושאים בפרטיים ביותר, ובכל זאת, לך תדע.

מהו המקום של הרבי, גורו, מורה רוחני, בחיים שלנו? מה משמעותה של אותה כריזמה רוחנית שיש לאנשים מסוימים, איך משתמשים בה לטובה, ומה עושים נוכח הסכנות שיש סביב כל האירוע הרוחני?

רבי נחמן מברסלב עסק רבות בניסוח התפקיד של הצדיק, אופן הפעילות שלו, צורות ההשפעה שלו, הסכנות האורבות לו ואופק האפשרויות העומדות בפניו.

התורה הקצרה ביותר של רבי נחמן אומרת: "ראש בני ישראל (שמות ל)- ראשי תיבות רבי. ולהפך: רשעים בחשך ידמו (שמואל א, ב) - ראשי תיבות רבי". רבי נחמן מסביר שבאותו מושג ישנן שתי אפשרויות סותרות: גם מנהיג של כל העם וגם רשע השוכן בחושך. לא מדובר כאן בשני אנשים שונים, אלא באדם אחד. הצדיק על פי רבי נחמן הוא אישיות אמביוולנטית, שיש לדעת באופן מבורר כיצד לגשת אליה.

לפני הכל צריך להבחין בין שני סוגי אנשים שאנשים קוראים להם צדיקים. רבי נחמן מדבר על כך שיש צדיקים אמיתיים ויש "מפורסמים של שקר". ה"מפורסמים של שקר", הינם אנשים שהתפרסמו בזכות אי אלו תכונות שלהם שהילכו קסמים על הציבור, כאשר למעשה הם אינם נותנים להולכים אחריהם דבר ורק מובילים אותם לדמיונות והבל. לא קשה היום למצוא כל מיני טיפוסים המוכרים אשליות (תמורת כסף טוב) לאנשים תמימים, במסווה של רוחניות צרופה. מהם ודאי כדאי להתרחק.

רבי נחמן אמר שגם בעניין שלו, כלומר תורת ברסלב, יהיו מפורסמים של שקר.[1] למה הכוונה? הכוונה היא, שאין שום תורה, שיטה או תנועה שחסינה מפני אותו שקר, אותו כזב ודמיון שבנאדם יכול ללכת שבי אחריו ולדפוק את הראש בקיר מבלי לשים לב לכך וזה כולל גם את תורת ברסלב.

אחד התנאים לכך שתורה תוגדר כתורת אמת, אומר רבי נחמן, הוא שתהיה אפשרות ליפול ממנה, כמאמר הפסוק "כי ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בם, ופשעים יכשלו בם" (ספר משלי). מדובר למעשה בחומר נפץ, והשאלה היא איך משתמשים בו. אם זה לא חומר נפץ אז בשביל מה להתעסק איתו בכלל?

אבל עיקר החידוש הוא דווקא אצל אותם צדיקים אמיתיים. אנשים בעלי יכולות מופלאות לעשות ניסים. אני לא מדבר על ניסים של מעשים החורגים מהטבע, אלא על חילוץ נפשות פצועות מהדיכאון שלהם, מהמקום הרע אליו נכנסו, על פתיחת האופק החדש ונטיעת תקווה היכן שכלו כבר כל התקוות. רבי נחמן מצביע על האנשים האלו ממש ואומר שיש להם צד שהוא להיפך, צד של רשעים בחושך.

נראה לי שצריך להשתחרר מכמה דוגמות השולטות בתרבות המערבית בכל הנוגע לאנשי אלוהים. החסידים דיברו הרבה על כך ש"שבע ייפול צדיק וקם". הצדיק הוא זה שנופל, נופל הרבה, וקם. באחוזים, רוב הזמן הוא בנפילה. אבל הוא קם. הקימה הזו היא התכונה המייחדת את הצדיק, הוא לא מתייאש. הוא יודע טוב מכולם כמה שהוא בקאנטים, אבל הוא מתגבר. איפה שכולם נשארים ומתייאשים הוא לא מוותר, הוא מראה דרך חדשה איפה שהכל סתום ונראה שככה זה ואין מה לעשות.

אולי הכומר הקתולי הוא אחד שפרוש מן האישה, ואולי היו גורואים הודיים שלא אכלו שנים, אבל אצל החסידים זה אחרת. הקדושה לפיהם, מתרחשת במציאות של העולם ולא בבריחה ממנו.

בברסלב מסבירים שעיקר האמונה היא עשייה גשמית, בעולם הזה, והצדיקים הם אלו שעוזרים לנו להשיג את האמונה. כלומר, הצדיק הוא לא מישהו שעוזר לנו לצאת מהעולם הזה אל מקומות עליונים ומדומיינים, אלא הוא הצוללן שבעקבותיו אנו חודרים עמוק אל תוככי העולם הזה, אל העשייה הגשמית, אל האמונה. (ליקוטי הלכות, הלכות עירובי תחומין, הלכה ה)

הצדיקים הם האנשים שנמצאים הכי גבוה והכי נמוך. להיות על ידם זה באמת סיפור לא פשוט.

האבטיפוס הגדול של הצדיק המנהיג ביהדות, משה רבנו, נענש ולא נכנס לארץ ישראל. רבי נחמן מסביר את הטעות של משה בכך שהוא לא שיתף את הרשעים שבבני ישראל בתפילה שלו. הצדיק צריך לכלול גם את הרשעים בתפילה שלו. לא להתעלם מהרשעות שלהם, או למצוא בהם איזו צדיקות נסתרת, אלא כמו שהם, רשעים גמורים, להיות איתם יחד עם כולם.

טוב, אז אולי נפתח כאן פתח להבין את המורכבות העמוקה עד לתהום של הצדיק ואופן הפעולה שלו. אבל מה אנחנו עושים איתו? איך מצליחים להרוויח ממנו מה שאפשר?

אז נראה לי שהדבר הראשון הוא להבין שזה מה שעושים איתו, מנסים להרוויח. הוא לא נמצא בעמדה שלו כדי לפקד עלינו או לטרטר אותנו, או לרוקן את חשבון הבנק שלנו, הצדיק הוא כאן בשבילנו.

אם זה בתחום ההלכה, ואם זה בתחום ההנהגה, הרב כאן בשביל לעזור לך. למצוא עצה לנפשך. לא טוב לך, לעזוב כמה שיותר מהר, אבל, לחפש מי כן עושה לך טוב, מי מורה לך הלכה נכונה, מי נותן עצה שעוזרת. יותר מזה, בעומק העניין נראה שיש על כל אחד ואחת מאיתנו אחריות מהותית בנושא הרב. המשנה אומרת לנו "עשה לך רב". את הרב צריך לעשות, ולא לבוא למשהו מוכן. לעשות את הרב הכוונה היא לעשות אותו עבור עצמי, לא לחפש איזו כפייה חיצונית לחיים שלי אלא לבנות את הסמכות עליי באמצעות ההתנסות האישית שלי יחד עם החכמה שיש לו, במידה וזו נמצאת. אסור להעריץ רבנים. הם לא עריצים ואסור להפוך אותם כאלה באמצעות הערצה.

דמות הרב זו דמות שעשויה מהבעיות שלנו, מהסבל שלנו, מהמצוקות שלנו. הוא זה שיראה לנו את הדרך החוצה מהדמיון שלנו ויכניס אותנו אל המציאות, אל ההלכה האישית שלנו שתראה לנו איך לנהוג כמו שטוב לנו בכל סיטואציה. הוא זה שיפתח לנו את הספרים הישנים שלנו הגלויים והנסתרים ויצביע על הדרך הישנה – חדשה אל תוך המציאות.

רק צריך להיזהר, לא להישען עליו יותר מידי, ולא להעריץ אותו, שאותו קובץ בעיות מצוקות ודמיונות לא יירה בנו.



[1] שש"ק ב, סד