יום שישי, 20 בינואר 2012

צלילי הימים - אישים זמנים וג'אז

מיילס דייויס - 'הגאון' בין צרות ליצירה









בעולמנו נהוג לשאול על דמויות היסטוריות האם הן עשו הסטוריה או האם ההיסטוריה עשתה אותם? במילים אחרות, האם תרומתו של הרצל להסטוריה האנושית היא הציונות ומדינת ישראל, או גילגולה של ההיסטוריה הביא ללידתו של הרצל, זה בנימין זאב הרצל להיות האיש ואלמלא הוא היה אלמוני בן פלוני 'ההרצל' שלנו, וליד תל-אביב היתה מוקמת העיר העברית אלמוניה. יתכן שדיון היסטורי מסוג זה מענין, ויתכן שלא; על כל פנים ישנם מקרים בהם נדמה כי כל ההיסטוריה נבראה עבור אדם מסוים, להוות עבורו רקע וקרקע ללימוד כך שנזכה כולנו מתורתו. הדברים מוכרים וברורים אצל לא מעט אישים,  ובדומה לכך הזהר מתאר את בריאתו של האדם הראשון ואברהם אבינו, ובוודאי הדברים נכונים ומוכרים ללא מעט דמויות מעברנו (בין אם זה רבי נחמן, הרב שג"ר, קפקא, וכן הלאה והלאה).

הפעם ננסה להרחיב מעט את הדיבור לכדי טעימה קצרה, מהקדמה ארוכה הראויה לאדם מסוג זה בעולמנו, והוא מיילס דייויס. בפעמים קודמות ניסינו לגעת דרך אנשים שונים בסגנונות הג'אז המגוונים הקיימים בעולמנו (התחלנו דרכנו עם סקוט ג'ופלין והמשכנו עם בני גודמן, לואיס ארמסטרונג ודיזי גילספי), אולם נדמה כי בלב שלם כי במובנים מסויימים כל פריים היינו כסוג של הרמה להגשה לבואו והתגלותו של מיילס דייויס. לא תהיה זו הגזמה לבוא ולומר  כי כשם שעברנו בכל רשומה על תקופה שונה  בהתפתחות הג'אז כך ראוי היה לעשות עם מיילס. כל תקופה בחייו מלווה ביצירה של סגנון מוסיקה חדש שעם השנים הלך והתפתח הלך והשפיע על דורות של נגני ג'אז, ועל עולם הג'אז יותר מכל נגן ויוצר אחר, אחריו ולפניו.

מיילס דואי דייויס ה-III, נולד כילד סנדוויץ' במשפחה בת חמש נפשות (שלושה ילדים) ב יג' סיוון תרפו (26 מאי 1926) כ' תשרי התשנא (28 ספטמבר 1991) למשפחה עמידה ומלוכדת על גדות המסיסיפי באלינוי, שחוותה בחיי היומיום את ההפרדה הגזעית שרווחה בארה"ב באותם הימים. חוויה זה השאירה את אותותיה על חייו של מייליס שנים רבות אחר כך והיוותה עמוד תווך מרכזי במהלך חייו.

אמו של מיילס, קלאוטה דייויס, רצתה שילמד כינור, אולם אביו, מיילס ה II. (לטענת מיילס, כדי להקניט את אמו, קליאוטה) רכש עבורו חצוצרה, וכך בגיל 13 החל מיילס את חייו כנגן ג'אז. בגיל 16 מיילס כבר ניגן בצורה מקצועית,  אך הוריו דרשו שיסיים את לימודי התיכון שלו. שנה לאחר מכן, קשריו עם חברתו איירין קאוות'ון עלו מדרגה עם לידת בתם הראשונה, שריל.

בגיל 18 הגיעו לעיר האגדות, דיזי גילספי וצ'רלי פרקר, ולמזלו, הם היו זקוקים לנגן חצוצרה נוסף לזמן קצר. בהתייסו לחוויה זו בשלב מאוחר יותר הוא אמר כי זו היתה החוויה המרגשת ביותר בחייו עם מלבושיו עליו. בשלהי אותה שנה  1944, לאחר סיום לימודי התיכון, עבר מיילס לניו יורק ללמוד בג'וליארד היוקרתית. את רוב זמנו בילה מיילס ברחובות ניו יורק בסצנת הג'אז.

בשנים אלו התערבב מיילס אט אט עם עלית הג'אז בניו יורק וניסה לחדש את הקשר עם אלילו, צ'ארלי פארקר. מיילס השתלב היטב, ניגן והקליט עם אלילו פארקר וגם זכה להצטרף ללהקה של דיזי גילספי כמחליפו, לאחר שדרכיהם של דיזי ופארקר נפרדו ודיזי הקים קבוצה משל עצמו. מיילס נהנה לעבוד עם פארקר אך התמכרותו לסמים קשים וההתמוטטויות הנפשיות בצידן, הביאו למתיחות בלהקה ולפרישתו של מיילס לדרכו העצמאית. פרישה זו מאביו הרוחני, היתה אבן דרך, שבעקבותיה החל מיילס, לעצב את עולם הג'אז מחדש, ולפתח את הסגנון הג'אז הראשון הייחודי לו (מיני רבים), קול ג'אז. במסגרת זו, החל בפרויקט מיוחד של ננטט מוסיקלי שמטרתו היתה לחכות את הקול האנושי בקומפוזיציות מאורגנות היטב. אחת מיצירות אלו, שנכתבה ב-1948, נקראת ישראל.



בסוף 1949, בגיל 23 יצא מיילס, לראשונה בחייו, ממולדתו לביקור קצר בצרפת, שם לתדהמתו זכה ליחס שווה כמו נגנים לבנים, וגם להכרה כנגן איכותי, משום שג'אז זכה להערכה שווה בדומה למוסיקה קלאסית, בפאריס אף התאהב בשחקנית צרפתיה. חזרתו לניו יורק לא היתה אירוע חלק. הצורך בתמיכת משפחתו, האפליה נגד נגנים שחורים והירידה בפופלריות של הג'אז בעיר העיקו ותרמו למצוקה הולכת וגדלה אצל מיילס. בתקופה זו החל מיילס בהתמכרותו הקשה להרואין, שלפי מכריו הביאה לשינויים באישיותו, תרמה רבות להדרדרות  כלכלית אליה צלל והביאה לנתק ביחסיו  איירין, שעימה כבר זכה להביא שלושה ילדים.

לאחר שהות קצרה בכלא הבין מיילס שהגיע הזמן לערוך שינוי בחייו. הוא חזר לביתו, למקום בו אוהבים אותו וקשוחים עימו, נכנס לחדר ונעל  עצמו שם למספר חודשים, עד אשר נגמל מהרואין. עם גמילתו החל מיילס בצעדיו הראשונים לחזרה לסצנת הג'אז. שמו והתמכרותו הלכו לפניו, כך שהדברים לא היו קלים. אולם, לבסוף לאט לאט, הצליח מיילס לחזור למרכז הזירה ולסגנונו הייחודי. שנים אלו  עם כל קשייהם היו פוריות מאד, וכללו גם את מרכזיותו של מיילס בפיתוחו של זרם ההארד בופ, המבוסס על הבי בופ (המוכר לנו מדיזי וצ'רלי) אך איטי ועדין יותר .

בסוף שנות החמישים העמיק מיילס את שיתוף הפעולה שלו עם היוצר גיל אוונס, הן בעבודה על תקליטים חדשים (בהם היצירה המנומנטלית Sketches of Spain) והן בתוכנית מוסיקה מוצלחת ששודרה בטלויזיה. שמו של דייויס כנגן וכיוצר מרכזי ואף אגדה בחייו כבר החל להתבסס.



למרות כל זאת, נראה כי כל חוויותיו וגילגוליו האישיים שלו ושל עולם הג'אז בכלל עד כה, היו רק תפאורת רקע לקראת האלבום החדש שעליו החל לעבוד עם אוונס , Kind of Blue, והפנינה שבכתר שפתחה את האלבום, So What. אלבום זה שינה את פני הג'אז מאז ועד עולם. לשלוש מנגינות מהאלבום התוודעו הנגנים לראשונה ביום ההקלטה, זאת משום שאוונס ומיילס רצו שהאלתורים של הנגנים יהיו 'טריים' ומהתרשמות ראשונה.



ב-59 הותקף מיילס באכזריות על ידי שלושה שוטרים בעת שיצא להפסקה מהופעה 'ללובשי מדים', וכשליווה צעירה בלונדינית נאה. מיילס נעצר, ללא עוול בכפו אך בשל צבעה השחור, על תקיפת שוטרים ונאלץ לבטל נסיון לתבוע אותם בבית משפט, בשביל להשיב לעצמו את הרשיון להופיע במועדוני לילה בניו יורק.

בתחילת שנות השישים נאלץ מיילס, למורת רוחו הרבה, להפרד מהסקסופוניסט האגדי ג'ון קולטריין, שהיה עבור מיילס עמוד תווך בלהקה שלו. לאחר פרישתו עזבו בזה אחר זה רוב הנגנים ומיילס נאלץ לחפש ולבנות עבורו הרכב חדש. לאחר כשלוש שנים הגיע מיילס אל המנוחה והנחלה עם היצטרפותם של ווין שורטר והרבי הנקוק הצעירים והמבטיחים כאחד.

בשנים אלו, זו נסע מיילס לסיבובי הופעות בעולם, ובאירופה בניגוד מוחלט לחוויותיו מארצו מולדתו, התקבל כגיבור וכאדם שווה לאחיו. מיילס המשיך להוביל ולחדש בנגינתו והמאבק של השחורים לשוויון ולביטול ההפרדה השתלב ביצירתו עם עבודתו בפיתוח הסגנון של ג'אז חופשי, שניסה לבטא את השאיפה של נגנים שחורים שונים (בהם ג'ון קולטריין ואורנט קולמן) לחברה חופשית ללא ההגבלות והמוסכמות המקבעות את האדם במשבצות הנוחות לראשיה. כך, בג'אז חופשי נקראו הנגנים לנגן בחופשיות ללא הכבלים של אקורדים ומקצבים קבועים. החוויה של נגן המנגן עצמו ללא התיאום והחוקים הקבועים וכך יחדיו הלהקה מצליחה להביא יצירה חדשה לעולם היה פרויקט פורץ דרך מוסיקלית וחברתית כאחד.



כאדם שהיה לו קשה לקפוא על שמריו, וכיוצר שלא ניסה לשחזר את עבודתו והצלחתו הראשונית, ההתפתחויות המוסיקליות של שנות השישים והשבעים היו רקע טוב להתפתחותו המוסקלית, ולפריצת הדרך החדשה הבאה שלו.

בשנות השבעים נגינתו של מיילס השפיעה רבות על חלק ניכר מסצנת המוסיקה הפופולרית בארה"ב, בהם אגדות בפני עצמן, כמו זמר הפאנק, ג'יימס בראון, והאחד והיחיד, ג'ימי הנדריקס, בעולם הרוק. טרם מותו של הנדריקס החלו מגעים להופעה משותפת של המאור הגדול והמאור הקטן, אך זו לא התקיימה (והגאולה שוב נדחתה) בשל  הסתלקותו בטרם עת של הנדריקס. אולם, כל זאת, בדומה לדברים הקודמים, נדמה כחומר רקע לכינון המציאות מחדש, עם תחילת עבודתו של מיילס עם המוסיקה האלקטרונית ושילובה עם עולם הג'אז. כך החל מיילס את המהפכה שבמהלכה פיתח מיילס הסגנונות המוכרים לנו כפיוז'ין ואסיד ג'אז. בתקופה זו, החל מיילס להשתעשע ולשלב כלים חשמליים  בעבודתו ואת אפקט wah wah בנגינתו. היצירה החדשה של מיילס היתה אמנם סנונית ראשונה לעולם חדש וטוב יותר, אך היא לא הספיקה בשביל להשאיר את מיילס בעולם המוסיקה. מיילס, בעקבות התמכרותו המחודשת לסמים ולשאר מיני דברים, איבד את תשוקתו לנגינה ופרש וכמעט שלא ניגן כשש שנים, בהן הסתגר בבית בכפר, שם ניסה להגמל מצרותיו השונות.

חזרתו למוסיקה בשנות השמונים התאפיינה ביצירה מקורית וחדשה שהמשיכה את הסגנונות שהוא החל לפתח כעשור קודם לכן. בשנים אלו, הושפע מיילס מסגנונו של פרינס, שילב בין ג'אז למוסיקה שחורה וראפ, ויצר כמה מאלבומיו היותר יפים ומיוחדים, בהם The man with the horn, Doo Bop,  ו Aura.


מיילס הוא היוצר החשוב והפורה ביותר במאה -20, שהביא לעולם עולמות חדשים של נגינה וסגנונות. כאמור לעיל, מיילס הינו מסוג האנשים שתולדות ההיסטוריה האנושית היתה הכנה והתארגנות לקראת בואם. אנו נהנים גם בימים אלו מפרי עמלו והשפעתו הרבה על היצירה המוסיקלית בארה"ב ובעולם כולו, ועל השינויים הרבים שהיא סייעה לקדם. 






יום רביעי, 18 בינואר 2012

חומר טוב - הבלוג של מנחם, מאייר ומעצב

הפעם אנחנו רוצים להציע, לכל מי שמאחל לעצמו דברים טובים, בלוג חדש ונפלא, שכבר עם תחילתו מעורר ציפיה לקראת הבאות. מנחם הלברשטט, המאפשר גם לנו בבלוג זה להנות מציוריו (גם אם מדובר מעט מזעיר מהיקף עבודתו), הקים בימים אלו בלוג חדש בו הוא מעלה מיצירותיו לרשת.

עבודתו של מנחם מצליחה להאיר פינות נסתרות בהוויה האנושית, הן במסגרת עבודתו עבור 'מקור ראשון' כמאייר של אישים מהעבר (חלק מהדברים פורסם כאן בעבר) והן בקומיקסים ואיורים המעניקים זווית חדה ואירונית לסיטואציות והתנהלויות המוכרות לכולנו.

הבלוג של מנחם מאפשר הצצה לסגנונו הייחודי בציור וברישום ומאפשר הצצה והתענגות מכשרונו יוצא הדופן. אולם מנחם אינו עוצר שם ומציע לקורא הטורח לבוא בשער ביתו גם הצעות נעימות ונחמדות המקשרות אותו לבלוגים נפלאים אחרים העוסקים בתחום, שבע"ה ראויים ויקבלו בקרוב התייחסות ספציפית, בהם שוליית הקוסם של יוני שלמון ושל חבורת ארמדיל (ששלמון חלק ממנה), כך ששום דבר לא עוצר את הקורא מלהמשיך ולהנות עדי עד.

למען הגלוי הנאות (גם אם, לקוראי הבלוג, הברור מאליו) אני רואה במנחם כידיד משכבר הימים, ויתכן שניתן לחשוב שבשל כך חוות דעת זו משוחדת ומוטה. אך,אין הדברים כך ולו בשל העובדה הפשוטה, כי יתרונה של האמת הוא באובייקטיביות שבה, ועל כן יכול אני להמליץ בלב שקט, ובשמחה רבה, לכל מי שמוקיר את חייו ואת זמנו להכנס לבלוג של מנחם ולהנות משלל פירותיו.

הבלוג של מנחם - לחץ כאן


ורק בשביל לעורר התאבון,






יום שלישי, 17 בינואר 2012

* / יואב שפיז

חבקיני חזק,

הצץ מבעד לבירה,

אמרי לי מילים,

הראה לי אהבה,

מוחשית כמו
סתירה.

ישנה היא הישנה
עורי הקיצי
התרפקי
כפי שנוח לך
ביד או בשניים
אולי
בקומה שלמה.

אל נא תשכחי
בדבר הידיעה
תכירי
בנוכחות
תקפצי
הביטי לשמים
אולי תזחלי
תגלגלי
תרימי עניים גבוה לגבות
ותיתני לגרון
להגות
בדרכו
את שישנו
בוודאי ישנו.

יום שני, 16 בינואר 2012

בקשת הצדיק – האופציה של רבי נחמן מברסלב לרבנות

Don't talk to me If you're looking for somebody to cry on

Beck

משל שאפשר לשמוע בסמינרים ובהרצאות השייכים לז'אנר ההחזרה בתשובה מדמה את העולם הזה למכונת כביסה. כדי להפעיל את מכונת הכביסה יש להישמע להוראות היצרן. אם נעשה אחרת מהוראות היצרן המכונה תתקלקל, הלך הכסף והכביסה תישאר מלוכלכת. המכונה, כאמור, היא העולם הזה, היצרן הוא הקב"ה והוראות היצרן הן ההלכה.

עמדה פשוטה וברורה זו, המגלמת השקפה תיאולוגית מעניינת אודות 'היצרן' 'הצרכן' והנתק שביניהם, יש בה כדי לשים מאחורי הקלעים דמות דומיננטית ומכריעה לגבי אותה הלכה הנמסרת מאת היצרן, הלא היא דמות הרב, פוסק ההלכה והמורה אותה.

עם זאת, מאחורי הקלעים או מלפניהם, נוצרת היררכיה ברורה בין המשתתפים בנמשל, על פיה מכהן הרב כמתווך בין הרצון והדרישה האלהית לבין הסוביקט שלהם, האדם.[1] האדם, המבקש לעמוד במחויבות הדתית מפקיד את אמונו ובטחונו ברב ומציית להוראותיו. באופן זה, ניצב הרב בעמדת כח כלפי צאן מרעיתו הכנועים לו.

לאו דווקא בכפיפות למשל זה, נראה שמזה זמן, המודל הרבני העולה ממנו הוא השולט בכיפה. מטבעה, עמדת כח מעין זו מעוררת התנגדות וכיום, באיחור אופייני למגזר, קולות החלו לערער על עצם מושג ה'רב' ועל הקורח בהיררכיה הנזכרת.[2]

יחד עם העניין המחודש בתורות חסידיות בקרב הציבור הדת"ל בפרט ותופעת התשובה דרך חסידות ברסלב בקרב הציבור הישראלי בכלל, דומה שהוכשרה הקרקע להציג אפשרות שונה של מושג ה'רב'. אפשרות שאינה משמיטה את האחריות האישית של האדם כלפי עולמו הרוחני ועצם ניסוחו של זה, אלא מעצימה אותה.

תנועת החסידות של הבעש"ט יצרה מתווך מסוג אחר, המבצע תיווך אחר, שבד בבד גם יוצר וגם נשען על תפיסה שונה של יחסים בין אדם ואלוהיו, מתווך ושמו 'צדיק'.

לעומת המערך הרבני המקובל בקרב האורתודוקסיה הותיקה, שבה עצם מציאות תפקיד הרב ברורה ובלתי מעורערת, הוגי החסידות נדרשו רבות לעיון בתפקיד המנהיג החסידי, הצדיק, ובעצם מהותו ואפשרותו.[3]

בולט בקרב ההוגים החסידיים הוא רבי נחמן מברסלב העוסק במושג הצדיק ללא לאות בכל כתביו, שיחותיו וסיפורי המעשיות שלו.[4]

הבנתו של ר"נ את דמות הרב, הצדיק, המנהיג הדתי, מציעה דרך שונה מהדרך שבה מקובל לתפוס אותה, והזיקה הישירה בינו לבין חסידיו וקהילתו אינה עוברת כמקובל בהכרח דרך ההלכה.

בהגותו של ר"נ ההלכה תופסת מקום נרחב לעיון תאורטי כנושא וכמרכיב תשתיתי בחיים הרוחניים. יוצאת דופן ונדירה בחסידות זמנו היא הוראתו לחסידיו ללמוד הלכה ולפסוק אותה בעצמם ולעצמם.[5]

כלומר, ההלכה תופסת מקום עיוני ומעשי חשוב מאוד במחשבתו של ר"נ, אלא שבהגות זו, כפי שהונהגה בקרב חסידיו שמירת ההלכה ותוכנה הינן נחלתו הפרטית של היחיד ואין לאף גורם חיצוני אחריות הלכתית על היחיד. לדוגמא, מדובר בספרות ברסלב על מצב שבו מתארח אורח בבית וההוראה למארח היא לדאוג לצרכיו הגשמיים בלבד ולא הרוחניים, כגון להעירו לתיקון חצות או לתפילה.[6]

גם אם אין בכך משום ביטול מוסד הרבנות, על תפקידיו השונים והפונקציות שהוא ממלא, הרי שיש כאן מגמה המורה לאדם לרתום עצמו למשימה הקשה של הובלת עצמו ולהניח לאחרים לעשות כך כלפי עצמם.

נושא ההלכה בתורת רבי נחמן מגלה, יחד עם נושאים אחרים, את תפיסתו בעניין האחריות האישית של האדם. במקומות שונים מדבר ר"נ על אחריותו של האדם כלפי מעגלים שונים של 'מלכותו'[7] ועד לאחריותו על כל העולם.[8]

לפיכך, תפקידו של הצדיק, בהגות ר"נ, אינו להיות נקודת משען ומקור סמכות של הפונים אליו. תפקידו של הצדיק, שהוא למעשה עצם מציאותו של הצדיק, הוא לעורר את האדם לקחת אחריות על עצמו, או בקיצור לעורר את האדם אל עצמו.

התעוררות זו נעשית דרך התקשרות בלתי אמצעית. ר"נ מדבר על כך שיש לבוא אל הצדיק עצמו ולא להסתפק בקריאת כתביו, או בשמיעת תורותיו מכלי שני. הצדיק גופו, פניו של הצדיק, משמשות כמראה, שבאמצעותה, ללא אומר ודברים של הצדיק, האדם רואה את מצבו 'איך פניו משקע בחושך'.[9] הרב משמש כאן כמכשיר, כעמדת ביקורת, שבאמצעותה האדם מקבל רפלקסיה על חייו, ומתוודע אל מצבו ומתפקח אליו.

פרקטיקה נוספת של ההתקשרות עם הצדיק, מורה ר"נ, הינה וידוי דברים לפני התלמיד חכם. הצדיק, צריך להיות תלמיד חכם. משמעות תלמיד חכם עבור ר"נ איננה נתחמת בארון הספרים היהודי ואף לא הכללי, אלא בתנועה של ערנות כלפי העולם הזה, מגמותיו, פרטי פרטיו וסיבתם.[10]

הדיבור לפני הת"ח הוא דיבור שבא לסדר את הדברים, את מאורעותיו של האדם, להציב אותם במסגרת חייו, דבר דבור על אופניו.[11] וידוי הדברים לפני הצדיק הוא למעשה מפגש עם העולם. הצבת העצמי בתוך המקום שבו עצמי זה פעל. מדובר בניסיון לחוויה מלאה, המבקשת להציף את מה שהודחק ולהסיג את מה שהתעבה, במהלך אותו חיכוך והתנגשות עם העולם - המשא ומתן והמגעים השונים איתו.

בוידוי מסוג זה, אין המתוודה פורק מעליו את עול חטאיו ומבקש כפרה מהממסד הדתי או כל נציגות שמיים אחרת. אין הוא מקבל דברי תנחומים מדמות פטריארכית משפיעת חסד שבקרבתה הכל נהיה טוב ומלא רחמים, או לחילופין, רציונאלי, מובן, ומותאם פסיכואנליטית לנפש המתוודה. ר"נ לא נתן מקום להתנהלות מעין זו בחצרו, שאולי משום כך, בין סיבות אחרות, היתה מצומצמת מאוד.[12]

ההתקשרות העמוקה עם הצדיק, זה היושב בטבורו של עולם, חושפת בפני האדם את חוסר התואם שבין בחירותיו לבין מגמותיו של העולם הזה דייקא ולא של העולם הבא. התקשרות זו מאפשרת לאדם לברר את רצונותיו, למצוא אותם לאחר שאלה אבדו לו בנבכי העולם הזה.[13] ידיעה והכרה של האדם, שכל מאורעותיו בעולם הזה הם לטובתו, אומר ר"נ, היא מעין העולם הבא.[14]

הדגש וההתמקדות של ר"נ בתוככי העולם הזה, מובילים אל המחשבה אודות משמעותה העמוקה של הדינמיקה של הוידוי. למעשה, במפגש בין הרב והתלמיד, הרב משחק אך ורק בדברו של המתוודה ואינו אומר מעצמו דבר. כך נהג ר"נ גם בדרשותיו הגדולות בפני חסידיו. הוא שמע מה הבעיות המטרידות אותם ועשה מהן תורות.[15] כך נוהגים גם בקרב חסידי ברסלב עד היום. מי ששואל מה לעשות, בעניני שידוך ושאר הנהגות, עונה לו הנשאל: נו, ומה אתה אומר על זה?[16]

דינמיקה זו מהדהדת למעשה את תפיסתו של ר"נ לגבי מציאותו האוטונומית המוחלטת של האדם בעולם הזה. לפי תפיסה זו, האדם חי את חייו בעולם הזה שממנו נסוג האל.[17] בתוך החלל הפנוי הזה צריך האדם לעבור באמונה, כאשר האמונה עצמה היא אותה חוויה של עימות והתאמתות, אותו תיאור של מאבק, של האדם כנגד עולמו.[18]

אליבא דר"נ, לא ניתנות לו לאדם תשובות באשר לנכונות בחירותיו ולא אישורים חיצוניים. התנהלותו היא שתקבע את מידת הצלחתו או כישלונו ורק המציאות, זו שהוא יבחר לשים לב אליה, עשויה לשמש עבורו אינדיקציה לכך, כאשר גם עליה, אי אפשר להישען באופן מוחלט.

עד כאן הדברים נסובו על פונקציית הצדיק, הרב, כמראה לחסידיו, המכונן את הרפלקסיה של האדם על חייו, כנקודת ביקורת, אבן טועים וכמעורר לאחריות. תיאורים הללו מציבים את הצדיק בהגותו של ר"נ כמשרת הציבור העומד לרשותו לטובת תיקונו, באמצעות ובגבולותיה של מערכת אינהרנטית לחייו של האדם, גם אם זו אינה יציבה. כל הנחתה מלמעלה, או חריגה מגבולות אלו, מוסרת מסדר היום.

במסגרת הגותו של ר"נ ובהמשך לדיון עד כה, גם אם אפשר לעשות זאת כהקדמה לו, ראוי להידרש אל מושג הרב כפי שהוא לעצמו. להניח לרגע את הרב כמשרה, תפקיד, פונקציה, לטובת עמידה על קרקע קיומו של הרב על אופנותה המיוחדת לה.

למעשה, נראה לי שאי אפשר לדון במושג הרב כפי שהוא לעצמו הואיל והוא, מושג הרב, באופן מהותי ועצמותי, לעולם איננו לעצמו. מושג הרב לעולם נתון בידי אחרים.

כלומר, מושג הרב מצוי מעצם טבעו כהפקדה עצמית בידי הקהילה ולמענה. הקהילה 'רושמת' את הרב לפקודת עצמה והיא זו הפודה את הערך שהוכל בו. רישום הרב נעשה בצורות שונות המוכרות במסגרת החיים הקהילתיים, שאלות הלכתיות, התייעצויות, טקסים הנערכים על ידו, סכסוכים הבאים להתיישב באמצעותו, וכיו"ב. פניו של הרב הם פני הקהילה, לכן הוא מייצג אותה כלפי חוץ. שמו מתייחס אחר הקהילה שבה הוא מכהן. אם הוא כתב ספר שו"ת הוא נקרא על שם הבעיות והפתרונות של קהילתו. אם הוא מופיע בטלוויזיה, הרי שהוא הרב מהטלוויזיה.

אפליקציה דרמטית של עיקרון זה מופיע בזיהויו של ר"נ את הרב, מן הסתם גם בעזרת הביוגרפיה האישית שלו, כאלמנט חברתי עמוק, המעורר תסיסה ומחלוקת בכל מקום אליו הוא מגיע.

'דע כשיש שלום בעיר הוא מפני שאין בר דעת בעיר הזאת'.[19] הרב, כך אליבא דר"נ, עושה מריבות בעיר. לא רב על כולם, או של כולם, אלא עם כולם. הוא השאור שבעיסה ובדומה לשאור הוא מתסיס את כל מה שסביבו.[20] הרב, אם להשתמש בתיאורו של פנחס שדה, הינו היהודי של היהודים.

הבנה זו של מציאות הרב כהינתנות במחלוקת, מציבה את דמות הרב כנתונה בידי האחרים, החולקים והמצדדים, המוצאים בו את הדמות להזדהות איתה או להתנגד לה.

אם נחזור למושג הרב, ניתן להבין שאין מדובר כאן על מושג שיש בידינו משכבר, אליו ניתן להתחקות ואותו להבין. הרב הינו מושג בהתהוות, סוג של מחלוקת, מושג הצופן הבטחה לעתיד, יותר משהוא מדווח על העבר.

כלומר, ניתן לדבר על הופעות של דמויות רבניות שכיכבו במהלך ההיסטוריה. ניתן אף לייחד דיון מעמיק בצורות שונות של הנהגות ציבור, דפוסי הוראה, שיטות פסיקה ורטוריקות של דרשות בציבור, אך אין בכל אלה בכדי לאחוז שלא לומר ללכוד את מושג הרב.

ר"נ טוען בקצרה שמושג הרב הינו מושג הנע בין קטבים קיצוניים:

'ראש בני ישראל' (שמות ל) ראשי - תבות רבי. ולהפך 'רשעים בחשך ידמו' (שמואל - א ב) ראשי - תבות רבי'[21]

ר"נ מוצא במושג הרב שני הפכים. אליבא דר"נ מושג זה שסוע בין מצב של רבנות ממוסדת, סמכות, ייצוג של הכללי, הרבים, החוק, הסדר, לבין מצב של ריב, אנארכיה, עמדת קרב והתנגדות. הרב הוא קבוע המועמד לערעור תמידי.

כלומר, הערעור על הרב, על עצם מושג הרב, אינו בא בהכרח מהכוחות החברתיים הרוחשים סביבותיו, שורשו נטוע עמוק במוסד הרבנות עצמו. ר"נ מזהה סכנה ברבנות הממוסדת מעצם מצבה המובהק והנקי שתורתה עגונה בד' אמות של הקלויז - 'רבנות שמקברת את בעליה' ומורה לרב להיכנס בנבכי המציאות והסתרותיה ודווקא שם לגלות את התורה.[22]

הרב, בניסיון להיחלץ מכיליונו, שרוי כל העת בחיפוש התורה במקומות הרחוקים יותר, הנוגדים לכאורה את מעמדו ואת מה שמצופה ממנו. חוסר הלימה זה, בין היותו 'ראש בני ישראל' והימצאותו עם 'רשעים בחושך ידמו' מהווה את הערעור העמוק של מושג הרב מתוך עצמו.

מציאותו עם הרשעים אינה שליחות בעלת אופי מסיונרי, מציאות זו לא באה לגלות תורה אלא לייבא אותה. מציאותו עם הרשעים, בתוככי ההסתרות שבתוך ההסתרות, הינה שהייה רלוונטית הנושאת פרות חדשים לוקאליים. קטבים מרוחקים אלו של עצם מיקומו של הרב, האדמות השונות בהן צומחים פרותיו המזינים את העדה, בית המדרש ומשכנות השדים, משהים את היקבעות מושג הרב להתהוות מתמשכת.

התבוננות במעט ממצאי חקירת ר"נ אודות הצדיק שהבאתי כאן, מעלה מחשבה אודות הרב כדבר מטריד, מפריע, מפר שיגרה. עצם מושג הרב הוא דבר מטריד, מעורער המערער את הדוגמה הדתית.

הרב אצל ר"נ, עד כמה שניתן לדבר עליו, ממלא מספר תפקידי עומק בקהילה. נתון בידיה כמכשיר שאין היא יכולה איתו ואין היא יכולה בלעדיו, העומד כחומה בצורה מפני הניוון וההשתקעות בשביעות רצון בורגנית.

במאמר זה ביקשתי להסיט את הדיון מהאפשרות של 'מות הרב' לטובת החקירה אודות 'מהו הרב'. הניסיון הוא לעבור משלב ההתפקחות וההתנערות מהדוגמות הישנות, לטובת חשיפת המערך הפורה השרוי במעמקי ההיסטוריה של התרבות היהודית. חקירה מעין זו, עשויה לעזור לנו להתחקות אחר מבנים תשתיתיים במבנה הקהילתי האישי שלנו, אחר האלמנטים רבי העוצמה המפעמים בעורקי החברה הישראלית כולה.



[1] אימוץ מודל המכונה, על הנימה הדטרמיניסטית שהוא צופן עמו והפנמתו במעמקי החשיבה הדתית, נראה כפרי התקופה המודרניסטית, הנראית לענ"ד כמצע המעצב העיקרי של הלך המחשבה החרדי השורר גם כיום לגבי עניני הלכה. חלקים שונים של מודל זה אומצו בדרך הטבע ובמינונים שונים על ידי החברה הדתית שהתגוונה מאז.

[2] על ניצני שינוי המציאות בשטח באופי התפקוד של רבנים באינטרנט, ראה מאמרם של אבי שגיא ויקיר אנגלנדר ההלכה הציונית-דתית – משיח הלכתי לשיח פאסטורי, תרבות דמוקרטית, 13 (בדפוס)

[3] מחקר החסידות עסק רבות בנושא זה. ניתוח השיטות השונות בחסידות ובמחקר ראה אצל רון מרגולין, מקדש אדם, פרק ט.

[4] ידועה היא פרשנותו של החוקר יוסף וייס, שכל התייחסות של ר"נ לצדיק נסובה עליו עצמו. ניתן למצוא דעה זו גם בקרב ספרות ברסלב המאוחרת.

[5] מסופר על כך שבימי ההתנגדות הקשה על חסידי ברסלב, היו החסידים הרודפים אותם מזהים את הברסלבר באמצעות ספר הלכה שהיה מונח בתיק התפילין שלו. שיח שרפי קודש חלק ה, קיב. רון מרגולין מציין שייתכן וההוראה של ר' נחמן ללמוד הלכה באה להדגיש שאת ההלכה לומדים מספר ההלכה ואל הצדיק באים לעניינים אחרים.

[6] שיח שרפי קודש חלק ד, אות קפה. עוד בהקשר זה: 'היו אומרים לזה המעיר הערות ונכנס בתחומו של חברו להוכיחו וליסרו שלא כהוגן – אנא! מבקש אני ממך אל נא תתקן אתה את יצרי הרע הניחהו נא בשבילי, כי עלי הוטל לתקנו ולבטלו, ולא עליך', שש"ק חלק ד, אות קלא.

[7] ליקוטי מוהר"ן נו

[8] שם, ה

[9] שם, יט, ב. ההוראה לזכך את הפנים שלי לטובת יצירת 'אפקט המראה' כלפי חברי, מובאת באופן כללי, ראה שם.

[10] שם, יז. וכן, יט, ח.

[11] שם, ד, ג.

[12] מגמה זו מקבלת ביטוי מובהק בסגנונו של אחד מגדולי המשפיעים בברסלב של היום, הרב שלום ארוש, שאחד הדיסקים הפופולאריים ביותר שלו נושא את השם: 'תפסיק להתבכיין'.

[13] ליקוטי מוהר"ן, קפח.

[14] שם, ד, א

[15] ראה לדוגמא התיאור בחיי מוהר"ן, שיחות השייכים לתורות, אות מא.

[16] שיח שרפי קודש, ##. הנהגה זו מזכירה את ההתנערות מתלות במורה בהגותו של ניטשה.

[17] ליקוטי מוהר"ן, סד. ספרות המחקר הברסלבי עסקה רבות בתורה זו, ראה הפניות למחקרים השונים וטיפול של צבי מרק בספרו 'מיסטיקה ושיגעון ביצירת רבי נחמן מברסלב', פרק ח'.

[18] על העמדתה ופיתוחה של הבנת מושג האמונה באופן זה בהגותו של רבי נחמן מברסלב, אני שוקד בעבודת הדוקטורט שלי.

[19] שיחות הר"ן, צד

[20] הפסוק : 'לא תענה על רב', הקושר בין רב לריב, שיחק לידיהם של הדרשנים השונים בהקשרים הללו. ראה מכילתא פרשת נזיקין, תלמוד בבלי, סנהדרין לו, א. תלמוד ירושלמי, פרק ד, הלכה ח.

[21] ליקוטי מוהר"ן, קיא. שסע זה מונצח גם בפסוק הנזכר בהערה לעיל.

[22] ליקוטי מוהר"ן, נו, ג