יום שישי, 13 בינואר 2012





אחד הדברים הנחמדים באנושיות, זה המצוקות הדומות. נראה כי לא משנה היכן תגדל, איזה חינוך תקבל, מה תהיה הרווחה הכלכלית שתצמח בה וכן הלאה, בסופו של דבר כולנו מתמודדים אם אותם קשיים בסיסיים, ולמרות המרחקים הגדולים בין האנשים ברחבי העולם והעולמות השונים והמתנגשים, הדרכים לנסות ולמצוא תרופה למכה די דומים. הדברים נכונים לכל סוגי האמנות והיצירה האנושיים - בכלל זה גם אמנות פיסית, קרי אומנויות לחימה לסוגיהן או ריקוד או יוגה או אפילו סתם בבישול. נראה, כי בני האדם לא התירו אבן בלתי הפוכה בנסיון דרמטי למלא לעצמם את החסרון שכה מפריע להם (לצערנו, מדי פעם ופעם הם גם משליכים את האבן על מי שבסביבה בנסיון נואש למצוא תרופה למכה, או לפחות לוודא שהם לא סובלים לבד).

על כל פנים, אחת התוצאות הנפלאות של חיפוש משותף ומרוחק זה, אחר מילוי החסרון, הוא שילוב הטעמים; שלוב הפתרונות השונים, שהוצעו עד עתה וטרם נפגשו, נניח רבי נחמן וניטשה, הרב שג"ר וצרפתים למיניהם, דיזי גילספי ו'ארץ זבת חלב ודבש', או משהו קרוב יותר אלינו, מנחם הלברשטט וקומיקס.

היום אנסה להמליץ על להקה נוספת המהווה סוג כזה של מפגש ייחודי, שהתוצאות שלו עולות עשרות מונים על החלקים (והחלקים שווים כל אחד בפני עצמו...). סקווירל נוט זיפרס, היא להקה שהוקמה בשנות ה-90 והשתלבה בגל של הנאו-סווינג ששב לזירה לאחר שנים של היעדרות מדאיגה. בשנות ה-90 הוציאה הלהקה אלבום נפלא שנקרא hell, אולם בתחילת שנות ה-2000 הלהקה נכנסה להקפאה עמוקה ממנה השתחררה לפני כחמש שנים (ב-2007).

ללהקה סגנון ייחודי ומאפיין שמורכב ברובו משילוב משלהב של סגנונות הסווינג והכלייזמר ואפילו נגיעות של מקצבים קריביים (מה שמכונה Calypso Music). הלהקה מסוגלת להרקיד מתים מקברם, עם מנעד רחב של כלי נשיפה, כינור, בס, גיטרות ויכולות ווקאליות שלא ניתן לבטלן.

בקיצור, שווה חבל על הזמן...



Squirrel Nut Zippers "Put A Lid On It"



יום רביעי, 11 בינואר 2012

ועוד קצת על אקטאוליה - גלעד כהנא צדק ויאיר לפיד

יום שלישי, 10 בינואר 2012

חוסר ביקורת עצמית - הדרה כפולה והמלצה לסרטון אנימציה מוצלח / דרור בר-יוסף


Alma from Rodrigo Blaas on Vimeo.



לפני מספר חודשים נתקלתי במקרה בסרטון קצר זה, אולם, לצערי, למרות שנהנתי מהאנימציה המעולה ומהאיכות הגבוהה של הסרטון, איכשהו פספסתי אותו. ביד אמן, ובעזרת שמוש מושכל בזוויות הצילום ואירועי רקע בצד העלילה המרכזית, הצליח במאי הסרט, לשלב בין התמימות הילדותית של הילדה וחנות הבובות למסתורין ולחרדה המלווים סרט אימה טוב. הכניסה, אפופת הסוד, של הילדה לחנות; בובת האופניים המנסה, לשווא, לנצל את הפרצה ולצאת; ותנועותיה המוזרות והנעלמות של בובת הילדה, בשילוב המוסיקה 'וזוויות הצילום' של הסרט, יוצרים פינג פונג מפתה בין התמימות לאימה. אולם, למרות הכל בפעם הראשונה בה צפיתי בסרט, לא נלכדתי ברשתו.



באותה התקופה ניסיתי להבין את הסרטון כמשל העוסק בצרכן המודרני בשוק חופשי שנופל קורבן למערכת השיווק, למפלצת הפרסום המשווקת רק לך, במיוחד לצרכים שלך, את המוצר הספציפי הזה, עד שאתה מוכרח להכנס ולרכוש אותו, ואגב כך, להלכד בשוק הדורסני. כמובן, שמטרת המשווק איננה מענה מיטבי לצרכיו של הצרכן (קרי אני) אלא לייצר אצלי צרכים, לרווחת המשווק (קרי, האיש העשיר – שאיננו אני). כך אנו (הצרכנים) הופכים לבובות, עבדים, ולא בני חורין העושים לביתנו ולצרכינו כפי רצוננו.



אולם, בזכות המקהלה הציבורית האחרונה, ו'הדיון' ציבורי סביב 'סיפור השעה' של הדרת נשים על ידי חרדים, נזכרתי ושבתי לסרט מחדש, וב”ה ראיתי את הסרטון מזווית שונה.



בסערה סביב הדרה של נשים, הדהימה אותי במיוחד היכולת של הדיון לחמוק מכל מבט רפלקטיבי-ביקורתי פנימי. המקהלה החברתית, מכל קצותיה של הציבוריות הישראלית, גינתה, ללא רחם, את העמדה החרדית הפרמיטיבית. ההתלכדות והאחווה החברתית סביב קונצנזוס מובהק מוכרים מעט מימים קשים הפוקדים אותנו, לצערנו, מפעם לפעם. בדומה לזמנים אלו, גם כאן הסיקור התקשורתי והדיון הציבורי היה דל, ולעיתים היה נדמה כנמנע במתכוון מלהבין את הרציונל של הצד שכנגד והס מלהזכיר את החסרונות שבעמדה שלנו. אולם, לפתע, הסרטון הקצר, הנעים והמאיים כאחד, הצליח לבטא עבורי כל כך הרבה ממה שלא נאמר בימים אלו.   



הילדה, שבמקרה שלנו, תייצג את דמותה התמים הפשוט והלא-מיני של האשה

בחברה שלנו, משחקת לה במרחב הציבורי (לכאורה, חלום רחוק בשערי ירושלים). אולם במהרה, עת היא רושמת את שמה, (אם נלך אם הפירושים הקלאסיים לסיפור בראשית, אז קריאת השמות היא הענקת המשמעות לדבר, או במקרה שלנו הנסיון שלה להעניק לעצמה משמעות, העת בה היא 'יוצרת' את אישיותה) היא מגלה את עצמה בחלון הראווה. הילדה מביטה מהופנטת בדמותה המוצגת בחלון. מכאן, למרות אותות האזהרה, הילדה הולכת שבי אחר דמותה החיצונית, אחר ההצגה שלה כבובה, עד לאבוד זהותה האישית וחירותה כאשה עצמאית, כאשר היא נכלאת בתוך ההצגה החיצונית שלה, כבובה בחלון ראווה. לפתע, הילדה התמימה המשחקת חופשיה במרחב הציבורי, רושמת את שמה, מחפשת ובונה את זהותה, מוצאת את עצמה כלואה כבובה בחלון ראווה, ממצמת מתוך תדמיתה אל העולם הגדול והחופשי, ללא מפלט יציאה.



הסצנה האחרונה, בו אנו רואים את מצמוצה של הילדה, כמצמוצה של בובה נפרדת מהחופש שהיה כה קרוב, מצליחה בשניה קצרה לייצג קריאה ביקורתית אמיתית של היוצר לחברה האנושית. חוקי המשחק של החברה שלנו כולאים, באמצעות חלוני הראווה (של החנויות בקניון, של שערי המגזינים בדוכן העיתונים ובשלטי החוצות ברחוב), את האפשרות של הילדה / האשה להגדרה עצמית למרחב חיצוני מאד תחום. אנחנו, החברה האנושית העכשוית, אוהבים את הנשים שלנו בגילאי ה 15-35, רזות, מחייכות ויפות. בבחינת זו היא המשמעות שלך - עלמה, זה שמך, לכאן אנחנו רוצים שתבואי, ככה אנחנו רואים אותך כמוצלחת, ועד לכאן אנחנו מבקשים שהחרות שלך, וההגדרה העצמית שלך, יגיעו (לכן החשיבות הרבה להבהיר זאת כבר לילדה קטנה).



עצוב ככל שזה יהיה, נדמה כי אצל חילונים וחרדים כאחד, במבנה החברתי בו אנו חיים, המיניות הנשית, למרות היותה משמחת ומפתה, מאפילה על האפשרות של הגברים בחברה להכיר באישיותן של העומדות מולם, ויופיה של האשה, דווקא לא מהווה זרז וגשר לסוג כזה של מפגש. יתר על כן, מראה החיצוני של האשה מהווה במקרים רבים כלי להדרתה מהמרחב הציבורי הגברי, ואמצעי של הגבר להחזיר את שליטתו על האשה, גם במקרים בהם, לכאורה ידה על העליונה. הדברים ברורים בהקשר החרדי, בו בשם 'ההגנה' על האשה, אנו מציעים לה קיום נפרד אבל 'שווה'.



אולם, מבט נוסף על אורחות חיינו יאפשרו לנו לראות מיד כיצד אנו נוהגים באופן דומה, אם כי בכלים שונים ואף הפוכים. עובדה היא, כי ההדרה של נשים מהמרחב הציבורי הירושלמי נכון ברוב המקרים לנשים בגיל 15 – 35, וזאת משום  שלרוב, נשים מבוגרות יותר או לחלופין בעלות משקל עודף, כלל לא היו במרחב הציבורי כדי שידירו אותן משם. החברה החופשית שלנו מעניקה את הזכות ל'חרות' (החרות להופיע בחלון ראווה) רק לנשים בגיל ובמראה מסוים.



הדברים חמורים הרבה יותר ביחסים הבין אישיים בין המינים בזירה הציבורית. אני מניח, שמתי מעט מאתנו, נשים וגברים כאחד, לא נכחו בסיטואציה בה מספר גברים שעמדו יחדיו העירו על צורתה החיצונית של אשה שבאה עימם במגע, ואחר כך הגיבו בצחוק גדול (נדמה כי השרות הצבאי הוא המקום המוכר ביותר לסוג כזה של התנהלות). ההערה על האשה שימשה מיד כ'דבק' בין הגברים, היא ביטאה 'אחווה', והשיבה את האשה למקומה. הדברים נכונים ביתר שאת, במקרים בהם האשה נמצאת בעמדת עליונות לגברים, נניח, מנהלת שהעירה משהו לעובד שלה, והוא, כתגובה, העיר עליה משהו, מיד עם הליכתה. ההערה שימשה את העובד להחזיר לעצמו את מעמדו ואת האשה למקומה, כמספקת שירות ולא כבעלת עוצמה או אישיות משל עצמה. דוגמא נוספת, לפני ימים מספר ראיתי באתר חדשות כותרת בסגנון של, מגישות הטלויזיה הסקסיות ביותר של השנה'. מה היחס בין 'הסקסיות' של הנשים להיותן מגישות? מדוע העורך נצרך לשילוב תמוה שכזה? היתכן שקסמה של הכותרת טמון בכך, שהיא מציגה נשים שמצליחות יותר ומרוויחות יותר ממרבית הכותבים והקוראים עליהן, ובעצם ההעמדה שלהן 'כסקסיות' אנו משיבים אותן לתפקידן הראשיתי, וכך נמנעים מלהכיר בסגולותיהן האישיות? בעזרת כותרות שכאלה אנו יכולים סוף, סוף, לחזור ולהרגיש בנוח בעבודה עם השכר והסיפוק הנמוך, כי בסופו של דבר, הרי גם האשה הזו בעלת השכר הגבוהה באה לספק אותנו ואת צרכינו (הרי אם העניין היה בנשים סקסיות אז היה פשוט אפשר להביא רשימה של נשים סקסיות, אני בטוח שיש שיתאימו לרשימה הזו בלי להיות מגישות).



האם העורך / כותב / קורא של אתר החדשות בו התפרסמה כתבה זו, מעניק לאשה את מקומה במרחב הציבורי? זה מקומה החיובי? היכן הצעקה נגד הדרה של נשים מהגשת תוכניות טלויזיה בהקשר של שרי רז או דליה מזור, כמשל? האם לאדם כלשהו יש הבה אמינה ששרי רז פחות טובה כעיתונאית ומגישת טלוויזיה, אן פחות מרשימה כאשת תרבות, מהקריינים הגברים הזקנים של הערוץ הראשון, שפרחו וחלקם עודם פורחים בערוצים השונים?



נדמה לי שבאמצעות המשל-סרטון 'עלמה' הנ"ל, הרציונל החרדי על הדרה של נשים מקבל זווית פשוטה יותר, שאולי מסבירה את החשש החרדי, ואת טענתו, שלא מוצאת את מקומה בשיח הציבורי היום (אינני בא לתמוך או להסתייג מן העמדה החרדית – עובדה היא כי אינני מאחל לבתי לגדול בבית חרדי – אך היא בוודאי לגיטימית וקיימת). היתכן, כי הטענה החרדית, שהם אלו שמכבדים נשים נובעת מכך שהחשש שלהם מההצגה של האשה בחלון הראווה, הוא זה שמדיר את האשה מהמרחב הציבורי? ממעמדה הציבורי? האם עמדה שכזו היא בהכרח לא לגיטימית?



כאמור, אני לא משתייך בשום צורה למגזר החרדי, ואינני מאמין ברבות מדרכיו. אינני חושש רק מהחוסר שוויון שיתכן ומתפתח בחברה החרדית כלפי נשים; אני גם חושב שהפרדה שכזו פוגעת בהנאה בדייטים; לא זאת אף זאת, היא גם לא מאפשרת הגנה מפני תקיפה מינית (ויעידו הפנימיות הישיבתיות כי הימצאותם של גברים רק עם בני מינם לא מונעת הטרדות ותקיפות מיניות(. אולם בתור יהודי שחי בחברה הישראלית 'הרגילה' אין לי ספק כי חופש ביטוי וכבוד (שלא נדבר על אמון) בסיסי בזולת היה מסייע לשיפור הדיון הציבורי בענייני השעה.

יום שני, 9 בינואר 2012

הפינה של מנחם / פינה להשקעה

פינה להשקעה

ראובן לרר, ממייסדי נס ציונה, ורכישת קרקע בפרברי ירושלים.



יום ראשון, 8 בינואר 2012

* / יואב שפיז



למען האמת איני מבין
ולוואי ואת עצמי ידעתי.

רבי יצחק אומר 
כאשר הידיים למעלה בתפילה 
המילים באות מאת המחדש בכל יום תמיד
וכך השורות האלה באו להם מאין,
וגילו לי שאיני מבין.


כשההוספה האישית לא בנמצא 
כפי שאמור לקרות,
על-פי רבי יצחק, כשהידיים למטה בתפילה.


אזי הזעקה מפלחת את חלל האוויר
והידיים אינן יודעות,
אלא מחפשות ישועה.

השגחה פרטית



תקשורת תמיד הייתה דבר חשוב בתרבות האנושית, תמיד דיברו, שלחו מכתבים, אותתו בכל מיני צורות, וכך עד היום בצורות המשוכללות שמספקת לנו הטכנולוגיה הדוהרת, המתחדשות ברגעים אלו ממש. מה שמשתנה הוא האופן והמטרה שלטובתם משתמשים בצורות התקשורת הללו. נראה שהיום יותר מתמיד, האדם מבקש להיות מדווח, רוצה שיידעו מיהו.
התשובה לשאלה 'מי אני' הפכה עם הזמן לדבר לא פשוט. אולי פעם אנשים היו יותר סגורים על עצמם, 'אני עובד בזה, הבן של זה וזאת, גר במקום הזה, הלכתי לשם, חזרתי לכאן, זה הסיפור שלי'. היום כל דבר נהיה מורכב מאלף פרטים, מחשבות שמלוות אותו, מצבי רוח שקשורים אליו, השפעות על הסביבה, תגובות של הסביבה, וכו' וכו'. לא ברור איפה התחילה התופעה של הדיווח הזה, אולי בצורך האנושי שרוצה עוד ועוד שיידעו עליו, אולי בטכנולוגיות שמאפשרות בצורה קלה ונוחה את הפקות המידע הללו, שאלה של ביצה ותרנגולת, מה קדם למה, אבל בפועל אנשים כיום מדווחים על עצמם ללא הפסקה.
הפריחה המרעישה של הרשתות החברתיות, פייסבוק, מייספייס, טוויטר, באזז, מבשרת אופק חדש של התייחסות, צורה חדשה שבה בנאדם מבין את עצמו כמוכר בעולם.
אם פעם התהילה הייתה תהילת עולם, במקרה שכבשת את כולו או חלק ממנו, ולאט לאט, הצטמצמה התהילה לכדי חמש עשרה דקות שבו העולם (שמחובר לטלוויזיה) מסתכל עליך, היום אנשים רוצים חלקיק של תשומת לב, ציוץ קטן בפלפון של מישהו, להיות כתובים על איזה קיר וירטואלי.
נראה כאילו הצורך הזה של אנשים לדווח לאנשים אחרים על עצמם, נובע מהצורך של האדם להכיר את עצמו. האופן שבו הוא מוצג לאחרים הוא האופן שבו הוא מכיר וחווה את עצמו. כיום אנחנו רוצים לברר לעצמנו מי אנחנו, ומה בעצם אנחנו עושים, בתדירות הולכת וגוברת.
לפני כמה זמן בקשתי להסביר לבן שלי מה זה בלוג, הוא ישר שאל: וגם הרעים יכולים לקרוא מה כתוב שם? ילדים לא מפספסים. יש צד בעייתי בכל החשיפה הפומבית הזאת, שכל אחד יכול פשוט לפתוח בלחיצת כפתור איזו דלת לפרטיות שלנו.
'הרעים' שגם להם יש נגישות לפרטיות שלנו הם לא בהכרח שדים ורוחות ולא חייבים להיות רעים. לפעמים מדובר בגופים לגיטימיים לחלוטין, הרשויות השונות האוגרות מידע על כל אחד מאיתנו. משרד הבריאות מחזיק במידע רפואי עלינו. משרד האוצר במידע פיננסי. שירותי הביטחון, הרווחה, רשויות מקומיות, הבנקים, ועוד ועוד גופים, יודעים עלינו פרטים שמזמן שכחנו, ואולי אף פעם לא ידענו.
הערוצים השונים בהם אנו פועלים ביום יום, מקומות בילוי, שופינג, דואר אלקטרוני, מקומות עבודה, מגורים, קשרים חברתיים, כולם משמשים בידי גורמים שונים לתפוס אותנו, אם כצרכן פוטנציאלי, ואם כאיום על המשטר, וכך אנו מוצאים את עצמנו מתויגים, מאוחסנים, בתוך הארד דיסק של איזה 'אח גדול', זה מהספר 1984, לא זה מהטלוויזיה.
הבעיה בכל הפיקוחים הללו, כל המבטים הננעצים אל תוך חיינו הפרטיים, היא, כך נראה לי, בחלקיות שלהם, בזה שכל אחד חותך איזה חלק מאיתנו ורץ איתו למעבדה לבחון את מה שמעניין אותו. בדרך כלל מעניין אותם מה מעניין אותנו כדי שיוכלו לנסות למכור לנו אותו. יש כאלה שבודקים את הסיווג הבטחוני. יש כאלה שבודקים כמה אנחנו מרוויחים כדי לחשב כמה אנחנו חייבים להם, אף אחד לא מנסה להכיר אותנו, לדעת עלינו כמכלול.
להקת הפוליס שרה על משהו שנראה במבט ראשון מטריד מאוד, אבל הפואנטה של השיר יכולה להוביל להערכה מחודשת של עיקרון ותיק, עיקרון ההשגחה הפרטית:
Every breath you take and every move you make
Every bond you break
Every step you take, I'll be watching you
Every single day and every word you say
Every game you play
Every night you stay, I'll be watching you
מדובר כאן בשיר אהבה. הצופה הזה לא מניח לאף פרט מאהובתו לחמוק ממנו. הכל אצלה מעניין אותו, מהבנאלי ביותר ועד לשברים בחייה. כאשר אוהבים באמת, כל דבר במושא האהבה מעניין אותנו. העובדה הזו בעצמה יכולה לשמש כאינדיקציה לאהבה. אם אנחנו עסוקים באנשים מסוימים, זהו הסימן לאהבה שלנו אותם. כעומק החקירה, החדות שלה, הגיוון שלה, כך עומק האהבה.
דרך הדגם שנמצא בשיר הזה, אני רוצה להבין את העיקרון של השגחה פרטית, עיקרון שתמיד הילך אימים על אנשים שניסו להיות בסדר עם אלהים. הוא רואה הכל, סופר הכל, ורושם הכל. 'כל מעשיך בספר נכתבים'. איך אפשר להיות בסדר עד הסוף? כולם נופלים פה ושם, דברים קטנים, דברים גדולים, אנחנו מכירים את עצמנו, לא נוכל להכחיש. אם המטרה של ההשגחה היא לתפוס אותנו על חם, אז כולנו אבודים. אבל, אם ההשגחה הזאת, היא מבט של אהבה, של עניין טוטאלי בנו, שגם ההפרה של ההתחייבויות שלנו, היא דבר שמעניין את הצופה האובססיבי הזה, לא בגלל ההשלכות והעונשים שההפרות הללו יגררו, אלא כי מדובר כאן בעשייה שלנו, של כל אחד ואחת מאיתנו, באופן פרטי, זה כבר נראה כמו סיפור אחר לגמרי.
ההשגחה הפרטית היא השגחה של מי שמנסה לראות אותנו כפרטים. הפרט הוא נפרד מיתר הפרטים ומהווה מכלול שלם וייחודי בפני עצמו.
הצופה מאהבה שם לב לכל הפרטים הכי קטנים והמבט שלו נותן משמעות לכל אחד מהם. אין דבר חסר חשיבות, כל נשימה היא חד פעמית, כל מילה היא הרת גורל, וכל צעד הוא עולם ומלואו.
הבנה כזו של ההשגחה הפרטית, יכולה לשפוך קצת אור על האופן שבו ספרי ההלכה השונים מפרטים בפרטי פרטים איך כל מעשה בפרקטיקה של היומיום צריך להיראות ולהיעשות ולהתבצע. לא רק הפרטים של המצוות, אלא כל הפרטים של ההתנהלות הבנאלית ביותר. מהרגע שהבנאדם קם בבוקר ועד לרגע שבו הולך לישון. כי בשביל הצופה מלמעלה, הכל חשוב, הכל משמעותי, הכל מעניין אותו. רק צריך לשמור על מתח האהבה, ובשביל זה צריך לתת A Good Show .
נראה לי, שזהו האופן היותר מוצלח לספק את הצורך האנושי, שאי אפשר להתעלם ממנו, להיות מוכר, להיות מדווח. לבחור להיות מדווח למי שאוהב אותנו, למי שמתעניין בנו, בכל מה שיש בנו ורק בנו. להתכוונן כלפי המשגיח הגדול, שמוצא את החן בכל דבר שאנחנו עושים.
וכדאי לזכור, שגם כאשר הכל נחרב, ולא נשארה אבן על אבן, כבר אין כח למופע הזה, ויש תחושה שמנקרת ופוצעת שכבר אף אחד לא מתעניין, שבכל זאת 'למעלה, גבוה, יש מישהו שומע צעקה של איש קטן'.