יום חמישי, 1 בנובמבר 2012

הרהורים מסוכת האבלים


בשבעה צריך להיות פאסיביים, האבל אל מול האלוהים "וידום אהרון", והמנחמים אל מול האבל. שלא ישאלנו שלום.  לא לערבב דין ברחמים אלא לעתיד לבוא. ואנו אל לנו לחשב חשבונות. מידת הגאווה יש למתיימר להבין את מעשה האלוהים. עבורנו מדובר בטרגדיה נוראית. לא אכפת לי שלעתיד לבוא יהיה משהו טוב. אבל לי כרגע רע. וכי אפשר לראות תקווה במעמקי הייאוש? יש מקומות שצריך להסתכל עליהם רק מצד אחד. זה רע. זה רע נקודה. ודווקא מתוך הרוע הזה אפשר לברך ברוך דיין אמת. לברך ברוך דיין אמת ולהרגיש הטוב והמטיב זה פספוס. אמת היא מידת דין, קשה לא מובנת. אל תנסה להמתיק את כוס התה (אתה רק תשפוך אותה). זה כל מה שאנו יכולים להגיד אל מול חלל הקבר הפנוי מתחת אבני השיש. להבין שיש שוני מהותי (חסר חפיפה) בין חסד לדין ודווקא השניות שתמיד תישאר שניות הופכת לאחדות. יש לפעמים שילובים של חסד בגבורה, וגבורה בגבורה שבחסד אך זה נשאר תערובת ולא תרכובת. כמו שמזרח וצפון אינם נפגשים, ווקטורים הפורשים מישור וניצבים אחד לשני.
                                                   
בדין המוחלט צריך לשתוק. כל ניסיון לייצוג נוסף של עצמך רק יזיק. רק קבלת הדין על עצמך יכולה לשחרר אותך. כשאתה מקבל את כל מה שהשופט יפסוק עליך. רק אז ניתן לצאת מהדין, מהפאסיביות של השבעה. כשאני מקבל את כל אשר נפסק רק אז אני בורח מהדין.

לקבל את הדין מצד האמת ולא מצד החסד.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה