יום רביעי, 26 בספטמבר 2012

סוכות לנצח אחרי נעילה




"Nothing comes of nothing; speak again!"
King Lear

וְלֶעָתִיד לָבוֹא שֶׁיִּתְנַסּוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם עַל-יְדֵי מִצְוַת סֻכָּה, אָז נִתְקַיֵּם (צְפַנְיָה ג'): "אָז אֶהְפֹּךְ אֶל כָּל הָעַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה". שָׂפָה רָאשֵׁי תֵּבוֹת שֶׁל שָׂכָר פְּרִי הַבָּטֶן, הַיְנוּ בְּחִינַת סֻכָּה כַּנַּ"ל;  גַּם אָז נִתְהַפֵּךְ רִיב לְשׁוֹנוֹת, וְלֹא יִהְיֶה בְּחִינַת רִיב כַּנַּ"ל, וְיִהְיֶה שָׂפָה אֶחָת לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד.
ר' נחמן מברסלב[2]


[1]"תעשה ולא מן העשוי" – הנחיה פשוטה של "מצוה קלה"[3] עם תסביכים הלכתיים שנתקל בהם כל לומד דף יומי או תלמיד שנדרש לזכור למבחן את כללי החטיטה בגדיש וסיכוך בנופו של עץ רענן[4]. הדברים מתגלגלים היום[5] עד לחוברת הוראות הצמודה לסכך לנצח (במחיר מבצע לקראת החגים), עם סוגי הוראות שבאיקאה לא היו חולמים עליהם: "אנא זכרו להקים את הדפנות לפני פריסת הסכך לנצח על מנת שהסוכה תעבוד". ענני הכבוד המלווים את האדם בכל השנה – בצורת טליתות מצויצות – זוכים לאותו טיפול.

"...וארז"ל תעשה ולא מן העשוי כי אשר ברא אלקים לעשות כתיב והיינו כי יש ב' בחי' הא' האור להחיות העולמות שפע הקצוב זהו העשוי מאליו וממילא היינו מה שהוא ית' מהווה תמיד אבל צ"ל תעשה להמשיך אור חדש יחוד פנימי דחו"ב תוס' אור... ולכן ארז"ל גדולים מעשה צדיקים ממעשה שמים..."[6]

צדיקים מחדשים עולמות, ואנחנו במירוץ יומיומי לא לאבד את עקבותיהם. אז תעשה כמוהם – אבל לא מן העשוי. צריך אור חדש שרק דבר חדש יכול להביא. תעשה חדש, שיהיה מקורי, אורגינל ספיישל. אבל כמה אותנטי אפשר להיות? כולה אותו דבר שוב ושוב! את הפעולה החוזרת על עצמה צריך לעשות ממש, לא לתת לה לקרות ממילא. אם נותנים לדברים להתגלגל, לתפילות המפרכות של יום כיפור לזרום ולהניע אותנו במקצב ההתחברות הקולקטיבי, לסיבובי הושענא (שעבורנו כבר מזמן לא קשורים להעלת מ"ן והורדת פרנסה) לסובב אותנו, הרי שעשינו מן העשוי. זה קל, זה מתבקש - טעות לעולם חוזרת[7]. אחטא ואשוב[8]. ושוב.
במעין תשליל מגוחך של התשובה, החטא הוא בעיקרו חזרה, מחזור של תשובות ישנות ושחוקות לשאלות חדשות, בתואנה ש"הרי זה אותו עניין שוב". כידוע, מחזוריות זה בעניין, מאוד אקו, מאוד מודע וגם שמאני וכאלה. מודעות ורפלקסיה, התבוננות עצמית כנה, מביאות אותנו אל סופה של חזרה, של עשייה מן העשוי כמצוות אנשים מלומדה היטב, אבל הפעם עם הכשר ותו תקן עדכני מ2012. וברקע כנות ועייפות מן הדברים היגעים. אז נעשה וזהו... העיקר שיהיה, לא?

אפשר ככה. אני לא אומר שלא. הרי לא אומרים תעשו משהו מכלום ואחרת זה סתם זיוף,[9] בבחינת מילוי עבודת סוף-שנה בחומר מועתק מויקיפדיה. אין להשתמש במה שכבר מוגמר ומעובד, במה שנעשה בו משהו הדומה מספיק למה שצריך להשיג, כך שנשאר רק להגיד "אה, כן, זה" ולהוסיף כותרת על התוצאה הידועה מראש. מותר להשתמש בחומר גלם, בצומח רענן שנחצב ממקור חיותו והופך לדומם חדש, מת ומרקיב בריח נפלא של פריחה.

הרי אנחנו חיים בעולם של יש מְיש. יש בא רק מיש, אין[10] אפס. עם זאת, אני מאמין בעולם נברא, בוקע ועולה, בו החכמה מאי"ן תמצא. אם נשתמש בה זה הלא יהיה "לעשות מן העשוי", אבל היא עצמה – זה כבר עניין אחר לגמרי. היא כ"ח מ"ה שבוקע מן האין,[11] ממותר האדם,[12] מן הסובב והממלא. 
ככה לפחות מספרים הגדולים, והם לבטח יודעים. אז בואו נעשה בדיוק ככה, ונתחבר לעניין – ושוב חוזר מעגל החזרה, העשיה מן העשוי. גם שבירת הכלים היא חזרה שחוקה ובה כידוע אין מוצא, פריצה מן המעגליות של המעש הכלוא בניזונות מן העשוי זה מכבר.

אז מה היה לנו? יש מיש מעגלי, ליניאריות עייפה, פריצה פראית מן האין. אבל מה איתי?

עראיות ממוסדת: הסוכה איננה בנין יציב[13] שצריך להיות אותנטי. היא מפלט זמני שאין לו ברירה אלא להיות כזה בגלל שאף אחד לא שואל אותו מה דעתו. אילוצי מרחב (2 דפנות ומשהו נגד רוח מצויה) וזמן (מעכשיו לעכשיו ובלי הכנות מראש – שלשים ימים זוז) דוחקים את היוצאים מגלות אחת לבאה, לשמור על מקום שאינו מקום, גם בארץ יעודה. האיסור לעשות מן העשוי הוא שימור העראיות: אנחנו מושלכים החוצה[14] ושם צריכים למצוא מקום בלי מפלט תחת כותרת של בית, אלא משהו אחר לגמרי. בחינת סוכת דוד הנופלת, בחינת שבע יפול צדיק וקם. בחינת נפלה לא תוסיף... בתולת ישראל.
הסוכה צריכה להיות בנויה מעכשיו לעכשיו, זמנית. ההנחיה לעשות שלא מן העשוי יכולה לשרת מטרה זו כדבעי, אבל לא רק. יש בה יסוד עמוק יותר של זמניות החייבת להישמר לא כמשך ("שהות" במונחיו של ברגסון) אלא כנצח\רגע (במסורת הדתית-פילוסופית-מיסטית שעוברת מפילון ועד רוזנצוויג[15]). הארעיות לא מנסה למצוא יסוד איתן העומד בתשתית חוסר היציבות שהיום-יום מסתיר. אין בסיס יותר איתן שרק היחשפות אל החוץ יכולה למצוא. הסוכה מלכתחילה מזמינה את זריקת הכוס בפרצוף, אבל לא כטרגדיה שייקספירית. זוהי בדיחותא עילאה דרבנן סביב גבול הקיום והאין של העראיות הנפוצה עם כל רוח:
"העושה סוכתו בראש הספינה: רבן גמליאל פוסל, ורבי עקיבא מכשיר.

מעשה ברבן גמליאל ורבי עקיבא שהיו באין בספינה, עמד רבי עקיבא ועשה סוכה על גבי הספינה, למחרת נשבה הרוח ועקרתה. אמר לו רבן גמליאל: עקיבא, היכן סוכתך?"...[16]
אפשר לשאול תמיד מה נהיה מכל מה שעשית אם ככה זה נגמר? על כל פנים הפעולה מחפשת בדיוני דרבנן את הגבול ההפכפך של קיום ואיון. כשעושים מן העשוי מוודאים את הקיום ומוותרים על האין.
אם אין לך כלום - מה יש לך[17]

הפעולה הנעשית לא כהיכנעות לעצמת הרצף, אלא כנטילת חלק – לא מסתבר[18], לא הכרחי, שרירותי – בו, מאחדת את העושה העשוי והמעשה ביחודא עילאה. זהו אחד פשוט של קריאת שמע במוצאי יום הכיפורים עם תקיעת שופר גדול, ובפועל ממש בבנין חורבה אחת מיד לאחר מכן, עובר לעשייתה.
ייחוד קוב"ה ושכינתיה בזמן מקום ואדם, מופיע אמנם בספרים עבים ובדברי חכמים ונבונים, אבל גם בפעולה אחת נבוכה עם הוראות הפעלה וגלגלי עזר.

שלומית בונה סוכה. מכלום.



[1]  הדברים להלן לא באים להוציא מאופיו המקורי והנוכחי של החג, על מטעניו הרבים (חקלאי, מקדשי, יציאת מצרים ההלכה וכן הלאה) שמחזיקים עם סחוף ודווי בנפילת סוכה מדחי אל דחי. יש כאן הצעה שנכונה גם עבור תמונות אלו של המצווה, אך בהתמקדות על הביטוי הנוכחי-ישראלי שלה.
[2]  לקוטי מוהר"ו קמא, מח.
[3]  סוכה דף כה:
[4]  סוכה דף יב.
[5]  עבור חלקנו, עם פריחת נושא הסוכה-בתוך-הבית, בעיקר אצל מבוגרים (...) יש סלטה נוספת לעניין. ראו הגהות אשרי פ"א, סימן כד בשם ר' ברוך מרגנשבורג.
[6]  אדמו"ר ה"צמח צדק" ; אור התורה, במדבר כרך ב, פרשת שלח ;  דבר אל בנ"י ואמרת אליהם ועשו להם ציצית עמ' תקסא.
[7]  במובן המקורי החזרה המדוברת היא תיקון הטעות.
[8]  שיהיה ברור – הימים עודם נוראים וטרם נידונו על המים עד הושענא-רבה. כל העולם נידון כעת על מים שאין להם סוף היורדים לטמיון דיגיטאלי בבועת-על כלכלית.
[9]  נושא הזיוף מצריך דיון כללי יותר, שיגע במה שנגזל מן המקור, מה פגום בתוצר וכן הלאה שבירות של יחידאיות וייחוד.
[10]  הפרדוקס המפורסם של פרמנידס מבוסס על אותו עקרון עצמו: אם היש ישנו והאין איננו, הרי שאין בעולם שינוי, אין התארעות של ממש (הקרוי בפי אנ"ש סטוצעך) כיון שהיש והאין עומדים על משמרתם שלא לוותר על גבולותיהם, כמו פאזל סיני ששכחו להוציא ממנו פיסה אחת.
[12]  קהלת ג, יט. וראו רבנו בחיי על בראשית ב,ז.
[13]  מה שמחדד את "תשבו כעין תדורו" (אמור כג, מב. ; סוכה כח, ב. שו"ע אדה"ז או"ח ס' תרל"ט ס"א) עד לחוד דוקר של עראי "כעין" קבע. יתרה מכך – אמנם "כל אדם שאין לו דירה אינו אדם" (יבמות סג, א תוד"ה שאין) והיא הנותנת- "אין אדם" כעין אדם... וראו להלן על מותר האין שבאדם.
[14]  מהלך הפוך לגמרי מוצע על ידי הרב שג"ר, המעמיד את הסוכה כרחם. ראו ליקוטי מוהר"ן קמא מ"ח: "שָׂכָר פְּרִי הַבָּטֶן", שְׂכַר סֻכָּה, בְּחִינַת: "תְּסֻכֵּנִי בְּבֶטֶן אִמִּי".
[15]  כוכב הגאולה (תרגום: י. עמיר, הוצאת מוסד ביאליק), חלק שני, ספר שלישי, עמ' 254. ליישום של הרג ההופך נצח בסוכות ראו בעמ' 340 שם.
[16]  סוכה דף כ"ג
[17] John Constantine: “what’s a soul but a bit of nothing with your name on it?”
[18]  מציאת אף מספר סופי בעוצמת הרצף המתמטי אינה מסתברת בעליל (עד כדי התאפסות מלאה!) ובכל זאת הנה הוא שם, המספר הנבחר.

תגובה 1:

  1. אז זה מה שאתה עושה במקום לבנות סוכה?

    The Dude

    השבמחק