יום ראשון, 10 ביוני 2012

Guitar Tzadik - איתן אברמוביץ


לפני כמה שנים, בשיחה של שבת בבוקר, נחלקו שני יהודים בשאלה האם ניתן לזכות את מייק טייסון בכינוי "צדיק של אגרוף". האחד טען כי לדעתו צדיק פירושו מקצוען, ולכל תחום יש את המקצועיות שלו; השני טען כנגדו שהכינוי "צדיק" אינו מתישב עם הסתערות בחמת זעם על יריב כלשהו, מקצועית ככל שתהיה. 
הדיון בשאלה דחופה זו נותר אמנם פתוח, אבל יש גם מקרים פשוטים יותר: כשפתאום עולה לבמה יהודי מזוקן עם פאות גולשות, וברגע שהוא מתחיל להתעסק בגיטרה שלו אתה שואל את עצמך אם זה באמת קורה כאן מולך; האם כל השפע הזה באמת נובע מהאצבעות המתרוצצות האלו?



מה הופך את לייזר לויד ל'צדיק גיטרה'? ולמה לא 'גיבור גיטרה'? קודם כל, כפי שכבר אמר אדם חכם יותר ממני:
 I don't say a hero, 'cause what's a hero? 
אבל חוץ מזה, מאיפה נכנס לי פתאום לראש הרעיון הזה של 'צדיק גיטרה'? זה בטח לא [רק] הזקן והפאות, ולא הדיבורים הקרליבכיים; אפילו לא [רק] הפשיטות של הישיבה עם הקהל תוך כדי הנגינה, וההמתנה לו ביציאה עם דיסקים למכירה וחיבוקים בחינם; זה בטח לא קשור לטקסטים, כי אלו נשמעים די סטנדרטיים לז'אנר, ובאופן כללי בקושי נשמעים. זה כנראה כל אלו, בצירוף התחושה שיש בנגינה הזו משהו אחר.
הרב שג"ר אהב להמחיש את הביטוי "כח הפועל בנפעל", שבמקור מתייחס לנוכחות האלוהית בעולם, דרך הדוגמא של הנהיגה - פעולה שבה נמחק הגבול המפריד בין האדם למכשיר, בין המפעיל למופעל ובין הסובייקט לאובייקט. זה מה שראיתי/שמעתי ברגע שבו לייזר לויד התחיל לנגן: זה לא היה עוד מישהו שסוחט קולות מרשימים מהגיטרה, משתמש בה כדי להפיק רעש ליווי או סולואים חורקניים; זו היתה נגינה, מוזיקה אינסטרומנטלית מורכבת ויפה, לא רק עוצמתית או וירטואוזית. וזה היה כמו לראות את הקולות, כי למרות כל התיווכים האלקטרוניים, הצלילים יצאו מתוך התנועה המשותפת של האצבעות והגיטרה והראש והרגליים והכל, ובהמשך הערב גם הצליחו לחצות את הגבול שבין נגן למאזין. וזה היה יפה מאד, ועדיין ממשיך להדהד. מומלץ בחום.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה