יום שלישי, 22 במאי 2012

Everybody Lies : Everybody Dies





Dying people lie too. Wish they'd worked less, been nicer, opened orphanages for kittens. If you really want to do something, you do it. You don't save it for a sound bite.[1]
עבור כל נאמני האוס – זהו. עכשיו אנחנו לבד. בדיוק כמו שהיינו מלכתחילה, עם כמה אשליות של נצחיות שרק טלוויזיה – או חידה טובה – יכולים לספק. כמו כותרת לפוסט שמורכבת מסתירה וטאוטולוגיה, ושתיהן שייכות לאותה דמות.
בארבעת העונות הראשונות של האוס, שיר הנושא הלא רשמי[2] היה You can’t always get what you want. האם אפשר להגיע אל מה שאתה רוצה מבלי להודות מהו? האם יש דרך המוחין תקווה להגיע לשורש הרצון? התשובה השלילית בעצמה היתה מנוע חיובי לדחוף את הנרטיב הלאה, כמו מוקד הופכי של דחיה שמייצר מסלולים לכאורה-יציבים של סיפור ומספר (177 פרקים! – לסדרה שמצריכה ויקיפדיה פתוח רק כדי לעקוב אחרי כל הטרמינולוגיה). סביבו אנשים מוצאים משמעות בחייהם, אהובים הולכים ובאים, חולים נשלפים ממעמקי כף הקלע הרפואי בהולמסיות שלא מרפה. אבל הוא לא מקבל את מה שהוא רוצה. מה זה לעזאזל? השאלות הקטנות-גדולות של מוסריות ואתיקה רפואית (הנפגעת המרכזית ברוב הפרקים...) לא יכולות להיות הדבר לכשעצמו; אבל אולי במסגרת סדרת טלוויזיה אמריקאית זה די הרבה, השאיפה הבלתי אפשרית למשמעות.
ובינתיים, נבנתה דמות שהיא הרבה יותר מאשר סך הדיאלוגים והביצועים הרפואיים שלה, או אפילו הכישרון (העצום) של השחקן. חוסר התפשרות בהתגלמותה, ששובר אפילו את העקשנות של עצמו. פעמים רבות היתה התחושה של 'זה-מצב-שמתאים-לדמות-אבל-משום-מה-לא-נתנו-לו-להתבטא-עד-הסוף...'. לא כביקורת על הכותבים. פשוט נוצר משהו גדול מכדי לשלוט עליו לגמרי.
אני לא חושב שזה היה עד כדי כך מתוכנן (לסדרה שאי אפשר היה לדמיין מלכתחילה שתשרוד יותר מכמה פרקים), אבל בחצי השני של הסדרה, היתה תמה יותר אפלה. השאלות נהיו מעוקצניות לדוקרות; ממאתגרות למעיקות ממש. הסדרה אפילו נהייתה פחות צבעונית (כפשוטו). ברור שאי אפשר להשיג מה שרוצים, אבל זו אפילו כבר לא השאלה. ההצהרה ההדוניסטית\מורבידית מגולמת בשיר שחזר – לא הרבה כמו בהתחלה, אבל בנקודות מוקד – היה Enjoy yourself/ It's later than you think – שהופיע גם בנקודת השבר בו התת מודע המתפרץ של האוס (בדמותה של אמבר ששרה באופן מצמרר!) איים להרוס את חייו, וגם בסוף הסופים של המוות, ושלאחריו (אמרנו הולמס?). תלוי באופן של הביטוי – זה שיר מעודד ומדכא.
אגב, כשחושבים על זה, כל הביטויים של שירי הרקע היו מנקודת המבט של האוס גופא: מנגן על הפסנתר, הגיטרה, המפוחית, (רק לא הכינור. כי זה היה כבר מוגזם. והוא גם לא הכניס את הגיחה שלו לג'אז אל תוך התכנית, יבורך לורי). הוא הוא המבשר שאי אפשר להשיג, ושמאוחר יותר משנדמה. גם בעולמו נטול הא-ל, האמת לא מוצאת את מקומה. מושלכת לארץ וצומחת בעפר עלמא דשיקרא.
הסיסמא הראשונה בכותרת מלווה את כל הסדרה כאקסיומה פרדוקסלית שכבר לא צריך להזכיר. הפרק האחרון שם את הנקודה בסוף המשפט, האין שאפילו הפרדוקס שבונה עולמות לא יכול לו. אז מה?

לחבר טוב שמגלם את הצדדים הפחות (וחלק מהיותר) טובים של האוס,
מילותיו האחרונות[3] של האוס בסדרה –
 Cancer Is Boring
מילות השיר הסוגרות את הפרק והסדרה לגמרי –
Don’t be a fool.
דייקא.


[1] #207
[2] לא הפתיח המופלא- Teardrop – שעוסק בדבר אותו האוס כן היה מסוגל לעשות אך לא להודות בו – לאהוב
[3] האוס ווילסון יוצאים על אופנועים למסע האחרון, והתחושה היא של סוף לא פחות לוילסון שגוסס מסרטן ולהאוס שמסיים את הסדרה. מוות בסיפור וסופו של הסיפור. יש דברים אותם לא צריך לפתור.

2 comments:

  1. ספויילר....

    השבמחק
  2. would you please hold my metaphor?
    season 4 - לא צריך יותר פרטים. אמבר.
    התשובה תמיד:

    YES!!

    השבמחק