יום שני, 16 באפריל 2012

לבכות את הפיתרון

משפחת לוי התכוננה לצאת לדרך. על מנת להעמיס את כלל הציוד הנדרש נזקק האב הנחמד להניח את עגלת התינוק במרווח שבין מושב הנהג לשורת המושבים שמאחוריו באופן כזה שגורע מהנוחות של שני מושבים מתוך השלושה.

המצב הנתון הוא שהמושב האחרון בשורת המושבים, זה שליד החלון מהצד המרוחק מהנהג, משמש כמקום מושבו של הצעיר במשפחה, היושב על כסא מותאם המגביה אותו מעל שטח המושב, מה גם שרגליו הקצרות, מטבע הדברים, אינן מסתיימות הרחק ממקום מושבו. במרווח שבין המושב שליד הנהג לבין זה שמאחוריו אין מניחים את העגלה הואיל וגברת לוי מעדיפה למשוך את מושבה אחורה כמה שאפשר, על מנת לתת מרחב לשלל העזרים שמונחים למרגלותיה, עזרים חיוניים ללא ספק. יוצא שהמרווח בין המושב שליד הנהג לבין זה שמאחוריו אינו מאפשר להניח שם את העגלה אך אינו גורע מהנוחות של היושב מאחורי המושב שליד הנהג. את שני המושבים שמאחורי הנהג, אלו שאמורים להיות מוגבלים מחמת עגלת העולל החביב, אמורים היו לאכלס שני הבנים הבוגרים של משפחת לוי.

במהלך ההתארגנות ליציאה וההתרגשות שליוותה אותה, התגלעו חילוקי דעות עמוקים בין הבנים. עת התיישבו במקומותיהם, קבל האחד כי העגלה מפריעה לו קשות ואין אפשרות לקיים נסיעה שכזו, פרץ בבכי מר כשופר ולא פסק.

מר לוי, איש הגון לרוב הדעות, שאל את בנו המייבב כיצד הוא חושב לפתור את הבעיה, הלה המשיך לייבב. מר לוי, יש יגידו איש נבון, חשב על פתרון של העברת כסא התינוק אל אמצע שורת המושבים, כך העגלה לא תפריע לתינוק, והמתלונן יישב במקום בו העגלה אינה מפריעה (לאח השני אין בעיה עם העגלה וחוסר הנוחות, לפחות עד שלב מאוחר של הנסיעה).

מר לוי, אב אחראי כך זה נראה, בחר להחשות מהפתרון ולזרוק את הכפפה לבנו המייבב. הוא טען באוזניו כי הבכי לא יעזור לו לשפר את מצבו וכי עליו לחתור לפתרון במקום לקונן על רוע מזלו. הבן נותר בשלו, בוכה ומתייסר על חוסר האפשרות לקיים נסיעה שכזו.

מר לוי הניח לו וחזר לטפל בעניינים אחרונים של היציאה לדרך (עם הגיעם למחוז חפצם התברר כי מר לוי השאיר בבית את הארנק ואת החפצים שהניח תחתיו על מנת שלא ישכחם). לאחר כמה דקות, בהן נשמעו הדי צעקותיו של הבן המיילל הקורא לאביו בתחינה מתוך האוטו, הגיע הבן אל מר לוי ממרר בבכי וטוען שהוא פשוט אינו יכול לשבת ליד אחיו החלוק עליו בכמה סוגיות כבדות משקל (עד היכן מגיעה רשותו של אדם והאם מותר לגעת בו בעוצמות משתנות וכיו"ב) ויש חיוב להעתיק את מושב התינוק כך שיחצוץ בין האחים במהלך הנסיעה.

הסיפור הזה לימד אותי כמה דברים. לעיתים הבעיה שמזוהה מיידית בסיטואציה מסוימת איננה הבעיה שעימה אכן מתמודדים. בסיפור הזה, הבעיה העיקרית של הבן הבוכה לא הייתה חוסר הנוחות מהעגלה אלא מהישיבה עם אחיו החולק עליו. בעיה זו לא צפה מייד והתכסתה במה שנרה כבעיה מיידית יותר, פיזיקאלית ואובייקטיבית באופייה. ההתרכזות במסכה של הבעיה מנעה מהבן את הפתרון, שהרי הוא חיפש פתרון לבעיה שלו ולא לבעיה האובייקטיבית, והבעיה שלו אפילו עוד לא נחשפה לעיני רוחו. אינסטינקט בריא של הילד, לא אפשר לו להעלים עין מהסטייה הקטנה ולהסתפק בפתרון האובייקטיבי, הוא היה צריך לרדת לשורש הבעיה שלו בסיטואציה. הוא בכה ובכה והתכנס בתוך המצב שלו, עד שהבין מהו מוקד הבעיה שעימה הוא מתמודד.

לכאורה, הפתרון של מר לוי, לבעיה האובייקטיבית, והפתרון של הבן לבעייתו האישית, הם אחד, אך נראה כי הדרך להגיע ליישוב הדעת הפרטי, שבו הדעת שלי מיושבת עם עצמה, ערה לנוחות האישית שלה ואינה נדרסת תחת מכבש הכלליות, שעל ידי כך היא מסוגלת להפיק את התוצר שרק היא מסוגלת להפיק, דורשת את ההתעמקות בבעיות האישיות המסמנות למעשה את המבנה האישי של האדם.

רבי נחמן, בביקורתו על חכמת הרפואה, טוען כי גם כשהרופאים מצליחים בפעולתם הרי זה בבחינת טלאי על הבגד. הטלאי מכסה על החור שנפער בבגד, אך אין זה הבגד ביופיו האישי והמקורי. פונקציונאלית הבגד מתפקד כיאות, אין חור, הקור לא חודר, הגוף מוצנע, אך אין זו רפואה שלימה.

בתורה ה' תנינא ר"נ מדבר על התפילה בחינת אמונה המבוצעת על ידי פריסת הידיים. מלחמה בידיים פרוסות בתפילה, בניסיון להתעמק בשורש הבעיה שמתמודדים מולה. לא להסתפק בהבנה שכלית של הבעיה, אלא למשש אותה, להבין אותה בבשר, לפשפש בה עד שנרגיש אותה בעצמה ולא את המסכות שלה. כך מגיעים אל העצה שאכן מיישבת את הדעת.

תגובה 1: