יום חמישי, 5 באפריל 2012

הָא לַחְמָא

הָא לַחְמָא רולי בלפר

עלמא דחירו

חג האביב מתפצל כמקובל לחג המצות וחג הפסח. כאן נתבונן בצד שהמסורת היהודית מתמחה בו: אוכל. זיכרון קולקטיבי דרך הפה[1]; נכנסת מצה, יוצאת הגדה. הזיכרון דרך מזון מתייחד בשונות – בהיות לחם העוני מובדל מזה הרגיל, המשעבד. כמו תמיד – נוכל להאשים את עצמנו.[2] המנגנון לשעבוד מתחיל הרי ב "וְלֶחֶם אֵין בְּכָל הָאָרֶץ", במתן סמכויות הולכות וגדלות לשלטון המרכזי של יוסף. וסמכויות מוחלטות מוצאות את דרכן כרגיל לידיים הלא נכונות.

בדרך כלל הבוחרים בקריאה של "לחם עוני" כ"לחם של עניים" מחברים כבדרך אגב[3] בין המצה ובין העבדות-שעבוד-עוני במצרים. קריאה זו משיקה – אך לא מכילה את השיעבוד שבלחם מצרים, לא מחוסר במזון או אפילו מהעבודה הקשה. זוהי הזהות של בני אדם, אסירי עוני וכלוב הברזל -- כמה שחורג מכח-אדם[4], מה שהינו מושא במלא מובן המילה; מישהו באשר-הוא-שם שיש לו אַין בקרבו והוא מוֹתר האדם. עיון קצר במקורות החמץ ופרשנות קצת הזויה של עניין האיסור באכילתו בפסח, יכול לקשר בין השחרור מכבלי החמץ דאז והמבוך הנוכחי של עידן היפר-טכנולוגי.

בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו. ממש.

רוב העיסוק במציאות הממשית-מעשית של "חמץ" עליו בנוי מגדל המושגים ההלכתי מתרכז, לכל היותר, בצד הכימי – פעולות של אנזימים, ריכוזי גלוטן וכן הלאה דקדוקי הנדסת תעשיית מזון. אך זהו אינו אופיו האמיתי של החמץ, השאור והמחמצת שנאסרו בזכרון החקוק בעצמות מיציאת ממצרים. מיצוי מדעי-כימי של תהליך יצירת לחם שאינו מתחשב בהקשר הטכנולוגי והחברתי שלו, תמיד יישאר כסך של עובדות, שהכשל הנטורליסטי אותו אימצנו מבלי משים ימנע מלהתגבש למשמעות. "טכנולוגי" כאן משמעו רתימת הידע המעשי (הטכנה) לרדייה בעולם, כשהוא עובר עידון ושכלול וזוכה בסיומת "לוגיה" – הנכספת באוהלי יפת, המקשר אותה אל סדר, שכל ומילים, ושאר עניינים ברומו שלעולם. ומהי טכנולוגיה, אם לא ניצול משאבים, ועוד יותר מכך – מציאת משאבים בעוד ועוד מקומות?

היום הסיפור של טכנולוגיית החמץ איננו סוד אלכימי, וכל שחפצה נפשו יכול לקבל תיאור מחכים ותמציתי – היסטורי או טכני – כמו זה המובא באתר האינטרנט של מכון מופ"ת:

הראשונים שאפו לחם שתפח היו המצרים הקדמונים. בשנת 3000 לפני הספירה התחילו המצרים הקדמונים להתסיס תערובת של קמח, מים ושמרים פראיים, הם העמידו את התערובת גלויה באוויר להתפחה. מוצר חדש זה אי אפשר היה לאפות אותו על פחמי האש, וכך אירע שהמצרים חייבים היו להמציא את התנור.

הם הקימו מבנים צילינדריים עשויים לבנים מחימר הנילוס שקצותיהם הלכו ונעשו צרים בדמות חרוט. מחיצה שטוחה הצתה את החלק הפנימי. לחלק התחתון היה פתח להכנסת האש ובחלק העליון פתח גדול ממנו לככרות ולתפוקת הגזים.

כשהיו ניגשים לאפייה היו נוטלים את הבצק החמוץ מן הקדרה, ממליחים אותו ולשים אותו עוד פעם. אחר כך בזקו סובין על תחתיתו של כלי המאפה כדי שהבצק לא יגע בכלי. במבחש היו בוחשים בבצק המוחמץ, מכניסים את הכלי לתוך התנור וסוגרים את דלתו.

המצרים למדו לערבב זרעוני פרג, שומשומין ומור בבצק ולא עבר זמן רב וכבר היו להם חמישים סוגי לחם שונים.

תנור האפייה במצרים נחשב למעין קלחת כשפים, שהחומר המוכנס אליה יוצא שונה, " כעובר שנאפה בבטן אימו"[5]. במשך אלפי שנים רעד העולם מסגולות הכישוף של המצרים , הקיסר הרומי דיאוקליטן לדוגמא ציווה לאחר ששיכך מרד מצרי בשנת 296 להשמיד את כל הספרים העוסקים באפייה ובחימיה בידיעה שמעשה זה יפגע במצרים בנקודה הרגישה ביותר שלהם ויביא כליה על מקור עצמתם.

עברו אלפי שנים ודמיון זה שבין התנור לכרס האשה נשאר כשהיה בגרמניה אומרים על אשה בהריון " עוד מעט יתחמם התנור", באנגליה מקובל לומר something is in the oven ובספרו של מאיר שלו "עשו", מסופר על יעקב האופה, כי "בלושו, בהתפיחו, בהלהיטו וברדותו, חלם יעקב על הילד".

בציורי הקברים של המצרים הקדמונים אפשר לראות את תהליכי הזריעה, הקציר וטחינת החיטה, לצד ייצור בצק, לישה ברגליים ואפייה. הלחם במצרים שימש לא רק כמזון, אלא גם אמצעי תשלום במקום שכר עבודה קיבלו פועלים חקלאיים כיכרות לחם ובירה.[6]

מצרים מהווה מוקד של חיי אימפריה עירוניים על צומת דרכים בינלאומיות. המיקום האידיאלי לפיתוח הטכנולוגי-חברתי של בירה ולחם מבוססי תסיסה מבוקרת.[7] היכולות של פיתוח אגרונומי בצד אחד של העולם השתלבו עם התחכום שבשימור והבישול שבשני, עם מגע של קסם, אחיזת עיניים שמייצרת מציאות גדולה מהחיים.

הלחם שקיבלו העבדים לא היה "עני" במונחים של תחשיבי תזונה ותצרוכת. להיפך: השאור הנוזלי ששתו היה עשיר במרכיבי תזונה והיה קשור בטבורו לטכנולוגיית ההחמצה, שייחדה את מצרים על פני כל שאר ממלכות העולם העתיק. אמנם טכנולוגיית תזונה נשמעת כמו הישג מינורי לעומת הישגים מלחמתיים כמו המצאות התותח או יתרון ה"אש היוונית" שהחזיק את ביזנטיון הרבה מעבר להוגנות ההיסטורית.

יתרון כלכלי-תזונתי זה הוא הוא שהפך את מצרים למשעבדת הראשונה במעלה.

העבדים יכלו לעבוד קשה ולא לרעוב למוות, בעודם מקבלים בסוף העבודה משקה המזין את גופם לעוד עבודה ומערפל את חושיהם בכבדות שמונעת מהם את הרצון למשהו אחר. השעבוד האמיתי הוא כשאין את הדחף להיות אחרת, הנינוחות המנוונת של השגרה על השחיקה שלה ומתנותיה הקטנות בסוף היום.

כח עבודה שמקור חיותו הוא הוא השולל ממנו את הכרתו והמודעות למצבו, משועבד באמת. האיסור על אכילת חמץ בפסח קולע יותר מ"איסור-על-עבודה-כי-הייתם-עבדים-אז-עכשיו-אל-תעשו-כלום". מה גם שיציאת מצרים לא מסמנת שחרור מעבדות במובן של סיום עבודה אלא דווקא את תחילתה[8] – "עבדים לה' ולא עבדים לעבדים". החמץ מייצג שיעבוד יותר מהדחף לשוועה שעלתה השמימה. אמנם העבודה היתה קשה, אך החמץ הפך את העובדים כבהמות נדמו.

יציאת מצרים כמרד בכל דבר מצרי[9] (ראו במאמר הראשון המצורף) לא מוגבל רק לעניינים של תרבות וארכיאולוגיה, אך אנשי המחקר האנתרופולוגי-ארכיאולוגי מוצאים את החילוק הבריסקאי שלהם בין נוודים ועירוניים מתחת לכל חרס שבור ומעלים פנינים בידם. גם חוקרי תרבות או דת או תנ"ך מתמקדים יותר בהיבט של המרד מול חברה עירונית או החזרה למאכל המקורי[10].

אמנם העיון הכאילו-טכנולוגי כאילו-חברתי הזה איננו אמור להיות הרבה יותר ממדרש פתיחתא דליל-סידרא על גבי מעבד-תמלילים, אך ראוי לציין כי בספר סקירת תולדות הלחם, מנהג המצות מצויין כעתיק, על בסיס מה שלוט הגיש למלאכים (עמ' 87)! מה שכמובן מסייע למחבר לדבר על א-ל של עם נווד לעומת כזה של ישוב עירוני, וכן הלאה – פיצולים אופנתיים במחקר בזמנו.

לא רק האיסור על אכילת חמץ נובע מכאן אלא הצד החיובי של אכילת מצה – נתח הראוי להתכבד בו ממהותו המפוצלת של חג (ה"אביב / פסח / מצות"). אכילת מצה ראויה לאלה שיוצאים מחיי עבודה ואינם משתכרים (תרתי משמע) על בירה צמיגה כל ערב. מאכלם דל – ומכאן החופש שלהם. אין ביטחון כלכלי שיש להגן עליו בשעבוד[11] גוף ונפש.

Ghost in the Shell והנשמה בקליפה

הא לחמא די אכלו אבהתנא – בשיעבודא גופא לא הוי דל כלל, וזוהי הנפילה למ"ט שערים. אפשר לשמור על מלבושיהם ולא להיטמע ובכל זאת לשקוע כאילו בכל לילה בא הגמון לתת שאור בעיסה. העוצמה של ההקשר הגשמי בו חיים, המערך הטכנולוגי המופעל על האדם, הינו חזק בדיוק בגלל שהאדם טועה בו ומזה בו את עצמו: "אני בן התקופה, זהו מקומי". ולא היא. בכל דור ודור יראה אדם עצמו כאילו יוצא ממצרים. בפועל ממש.

ניתן לזהות כאן מאבק של נשמה מול טכנולוגיה בימים ההם לא פחות מבזמן הזה של מהפכת מידע ריק ואמת מכומתת עד אפס מקום: הטכנולוגיה הרי תמיד משמשת את הכוחות המשעבדים למניעת האפשרות של זהות[12] אותנטית. החמץ מייצג את הסכנה הזו עצמה, בשורשה. כך היא ברגעים של פראנויה ואחרי מרתון סרטי מטריקס וסטנלי קובריק, אבל התחושה מנדנדת גם בסתם יום של חול, בחפזון[13] של מרוץ העכברים.

אבל אנחנו לא חיים ביום יום עם כתבי מרקוזה כשולחן ערוך, ומניפסט האנרכיסט כמשנ"ב. החמץ מצוי עימנו כל הזמן בכשרות למהדרין. והיא הנותנת: שבכל השנה זהו מצב נתון, מציאות מובנת מאליה של חיי העולם-הזה – שבשבוע אחד בשנה אנחנו מסמנים את המצח בעיגול ויודעים כי התבואה משגעת את המלך והיועץ גם יחד. כך דרכן של הסכנות האמיתיות, הגדולות ביותר: הן אינן אלה המופיעות כאצבע הס"מ בקטסטרופות; בחורבן המקום בו איסור החמץ עמד בכל עת; בשואה ששורפת כליל ולא סולחת על מצוות ועוונות כשהמשחית יוצא לרחובה של עיר במכת בכורות (ואחיות ודודות וילדים). לא, הסכנה הגדולה עומדת בתווך הנורמלי, בעצמת הרצף. והדבר הקשה ביותר לעשות, האקט המשחרר הוא האופציה הדתית המלהיבה של ראיית הבלתי נראה. להיכנס במודע למסע ארוך במדבר של הממשי.

הסכנות האמיתיות שוכנות ברצף השפוי של החיים הרגילים, המטמיעים את הדברים שמייצגים את חורבן ומכוננים אותה כברירת מחדל נורמאלית ממנה אף אחד לא באמת רוצה להיפרד. מספיק להשאיר לבנה חשופה בקיר אות לחורבן; שבוע אחד בו חמץ מוכר כאות השעבוד הקדמון; נקודה אחת של זיכרון מטריד המסומנת על המצח לזכור כי התבואה של שנה הבאה (ושל כל שנה) – תעשה אותנו משוגעים של ממש. וחוזר חלילה.

עוד את חג המצות תשמור. אין שמירה אלא מקום שיש פחד, ועתה שעבר הסתיו והתחילו ימי הקיץ ונתבשלה התבואה והם ימי שקט ובטחה יבוא לבעוט, מאחר שעברו ימי הדין, כמאמר רבא דאמר קשי עלי יומא דעיבא כיומא דדינא (תענית ח' ע"ב) לזה אמר שמור שלא תבעוט, וכן אמר את חג המצות תשמור, הזכיר בו שמירה מה שלא אמר כן בשאר מועדים, כי בחג השבועות הוא מתן תורה וניתנה באימה ויראה ברתת בזיע ודאי שאין בו בעיטה, ובפרט אם ליל השבועות לא יישן כל הלילה כמנהג הבעלי תורה, וכמאמר הזוהר (ח"ג צ"ז ע"ב), ודאי שלא יבעוט, ובחג הסוכות גם כן אין בו בעיטה כי הוא חודש של אימה ויראה מהדין שבו, וראש השנה וכיפור לא יבעוט, ויצא לסוכה להסתופף בצלו של הקב"ה אין צריך שמירה, מה שאין כן בחג המצות, לזה בחג המצות מזכיר שמירה, ולזה נוהגים כל ישראל לקרוא משלי ופרקי אבות, האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דאבות, לזה אחר שאמר ועשית פסח וגו' אמר וזבחת פסח, בא לרמוז על זביחת היצר, לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני, לא לחם פנק לחם חמודות. כי בחפזון, נוטריקון, חטאת פתח זד ויהיר נוטר, שהוא היצר, שלפתח חטאת רובץ, זהו יצאת מארץ מצרים, מהבטן שהוא שם במצור, ויצא עמו, וצריך להשמר ממנו, זהו למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ולא יראה לך שאור שהוא היצר שהוא שאור שבעיסה, בכל גבלך כתיב שהיא העיסה שנגבלת שבעה ימים, שהן חיי האדם ימי שנותינו שבעים שנה, ולא ילין מן הבשר עד בקר, קבר.[14]



[1] וזו כמובן לא הופעה יחידה, ראו David Charles Kraemer, Jewish eating and identity through the ages, New York : Routledge, 2007. – לגבי היחס למצרים, בעיקר עמ' 13-14

[2] דוד סבתו, לצאת מבית עבדים – היובל כמהפכה דתית חברתית, מעליות כט, טבת תשס"ט

[3] ראו למשל רמב"ן דברים פרק טז: "כי הזכיר במצה שתהיה לחם עני, להגיד כי צוה לזכור שיצאו בחפזון, והיא עני זכר כי היו במצרים בלחם צר ומים לחץ, והנה תרמוז לשני דברים, וכן אמרו הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים".

[4] מודעא רבה: ייתכן שאי מאן דהוא יירמז ולו בנטייה דקה מן הדקה בדבר היסט קל שבקלים של הדעת כנגד מה שרווח בעולם לחשוב אותו כקפיטאליזם בעקבות המאמר הנכבד הנ"ל, ולכן ראוי להתריע ולהודיע מודעא רבה לאורייתא, שבוודאי מן הסתם לא סלקא דעתו של המחבר החשוב וכו' לומר משהו בכיוון זה, להיפך, אדרבא ואדרבא ושוב אדרבא, שהדברים מבררים היטב את הנקודה העמוקה של הכרת שכר העמל והשאיפה למקורו הגבוה כן ירבה. ותודה לרוני ברלב.

[5] ראו מדרש תהלים (בובר) מזמור קז,ד: "יאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר ומארצות קבצם. כשם שהציפור הזה נתון ביד הצייד, אם מבקש המיתו, ואם מבקש חייהו, כך ישראל היו ביד מצרים משוקעים, שנאמר וארד להצילו מיד מצרים (שמות ג ח), וכן הוא אומר ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מי מצרים (שם /שמות/ יד ל), אמר ר' אבא בר כהנא בשם רבותינו כעובר שהוא נתון במעי הבהמה, וכשם שהרועה נותן ידו ושומטה ממעיה, כך עשה הקב"ה לישראל ממצרים להוציאם, שנאמר לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי (דברים ד לד), אמר ר' אייבו בשם ר' יוסי בן זימרא כשם שהזהבי הזה פושט את ידו ונוטל הזהב מן הכור, כך הקב"ה הוציא את ישראל מיד מצרים, שנאמר ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים (דברים ד כ)"

עם ישראל במצרים כדומים להם (עובדי ע"ז) ולכן רק הקב"ה יכול להוציאם כמו להוציא עובר ממעי אימו, ובעצם להפכו למשהו אחר לגמרי בהוצאה זו. מיצרי מצרים היו כור הברזל והרחם של האומה הישראלית.

[7] ראו Randi Haaland ; Porridge and Pot, Bread and Oven: Food Ways and Symbolism in Africa and the Near East from the Neolithic to the Present ; Cambridge Archaeological Journal 17:2, 165–82 2007, המאמר עוסק בהבדל המהותי שבין הטכנולוגיה\תרבות באפריקה ובמזרח התיכון. בעוד שבראשונה הקדימו טכנולוגיות הכלים את אילוף הגידולים, במזרח הקרוב הדגנים המבויתים היו מפותחים כאלפיים שנים לפני פיתוח הכלים. מצרים כשוכנת על צוואר הקבוק בין התרבויות הפיקה את המרב מן המצב. הייחוס של ערך חלב-אם לבירה ולדייסה בתרבויות אלה מרכזי לתפיסת השעבוד כפי שנפרשה לעיל.

[8] מדרש ילמדנו (מאן) ילקוט תלמוד תורה - פרשת קרח (סד): "א"ר לוי באותה שעה שבא קרח לחלוק על משה מה עשה, כנס את כל עדתו ואמ' למשה ואהרן: הרביתם עלינו משאוי יותר משעבוד מצרים, טוב לנו תחת יד מצרים מתחת ידיכם"

[9] נושא זה של מרד במאפיינים מצריים כשלעצמו איננו חידוש. ראו למשל George W. Coats ; Despoiling the Egyptians ; Vetus Testamentum, Vol. 18, Fasc. 4, (Oct., 1968), pp. 450-457

[10] על האוכל השבטי היווני- ראו Despoiling the Egyptians שם, במניית המקבילות האתניות. כמו כן על ההימנעות מנישואין במאי אצל הרומאים ובספירת העומר אצל יהודים- בעמוד השלישי.

[11] גלגול נוסף עובר השחרור בליל הסדר וכוסות הגאולה של יין-ענבים שכל משתה הלני ורומאי היו גאים בו. דור דור ושעבודו, והדברים זוקקים ליבון והגעלה כשלעצמם. התוצאה הסופית היא שחזרנו לאכילת פחמימות ואלכוהול – אבל בנפרד...

[12] זהו שיעבוד הקודם ביסודו של דבר גם את השיעבוד המרכסיסטי של חטיפת היצירתיות ויצירת ניכור בין העובד והעבודה, היוצר והיצירה. כאן טרם באו לעולם מושגים אלה, הם במעי אימם ומצרים מנסה בכל הכוח להשאירם שם. אם יצאו- היאורה יושלחו ולא יקבלו הזדמנות להתייחד, להיות משפיעים בעולם.

[13] וראוי להאריך במקום אחר על השעשוע הגדול שבדברי חז"ל, שמי הוא המעכב את הגאולה/בן דוד (מלבד חסידי חב"ד) השאור שבעיסה. ולכאורה הדברים תמוהים, השאור שבעיסה הוא הממהר את חימוצה של זו לקראת התוצר המוגמר – הלחם, ממה ולא מעכב! [ושוב תודה לרוני ברלב]

[14] שפתי כהן דברים טז, ג.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה