יום ראשון, 5 בפברואר 2012

הפשקוויל / ארנון חורי יפין ודוד יפין

ברל הביט בחדווה במה שכתב. אה, אמר לעצמו כמו שהיה אומר אביו המנוח כשהיה מרוצה. אה. היה אומר ומיד מושתק על ידי אמא עליה השלום, מפני שהיה אומר אה על שמחה לאיד. בנפול אויבך אל תשמח. אבל עתה היה אומר אה על יצירתו, מעשה ידיו להתפאר. ברל ידע שכל ההפגנות לא יועילו, ולבו הרגיש שגם זאבל'ה בנו כמוהו. ועל כן החליט לכתוב לעיתון.

לכתוב לעיתון -דבר נפלא. אין שם מגבלות, בעולם האינטרנט. אכתוב בעילום שם, אמר לעצמו. אכתוב דברים היוצאים מין הלב ופוצעים את הלב (ואם כן יש כאן מעין שמחה לאיד), ואיש לא ישתיק אותי, כמו השוטרים או הצדקנים מהצד שלנו בהפגנה. ואם ינסו להשתיק –לא אותי ינסו להשתיק, אלא את שמי הבדוי. את שמרל, או צירל, או פרדיננד קובלבסקי או איך שלא אתעטה.

ברל התישב מול המחשב, כתב משפט ראשון, וכבר התחיל לחוש איך ה"אה" עולה בחזהו. חש את כנפי האידאולוגיה וחזון התנועה, חשוב מאד שיקראו! מי שיבין את המאמר הזה, כבר ישתנה לטובה.

כתב משפט ראשון, ושכח מה רצה להמשיך לכתוב. אמנם, האיש הזה חשב כבר שבועיים ברציפות מה יכתוב, והמהלך הלוגי כבר היה סדור על לבו ובקצות אצבעותיו. כולם בהפגנה צועקים, והוא הוגה. אלא שעכשיו כל המילים שאסף התחילו לברוח מכלובן, להתפזר, וברל הצליח לתפוס רק אחת או שתיים בכל נסיון.

אך לבסוף הגיע הזמן להיות מרוצה, כי המאמר ניצב איתן. אה.

לא שברל סיים לכתוב, אלא שלקח את המאמר שכתב ב-83', שינה את התאריכים והגישו מחדש. דור הולך ודור בא, והמחלוקות והטיעונים דומים. יושבי הקומזיץ הגדול של אש המחלוקת האידאולוגית לא מתים. הם רק מתחלפים, וגם זה לא תמיד.



עתה חכך ידיים, והתיישב לקרוא טוקבקים. אחד אמר מאמר נפלא, אחד קילל. דרכו של עולם – אדם קורא את מעשה ידיו, והמחשב פתאום נתקע. כל הזמן דברים נתקעים, בעולם האינטרנט.  נו, צריך לכבות ולהדליק מחדש, זה דבר שהמכונות לימדו את האנשים. אם נתקעים, פשוט לכבות ולהתחיל מחדש. לא צריך יותר מדי לחשוב על מה תקע, איך מתקנים, מה לא עשיתי נכון. קח  למשל  את סבו של ברל – ההוגה הציוני החשוב בעיירתו חיים פויגלמאכר. ואיך נתקעו יחסיו עם אשתו, ואיך התחילה בתם שפרה (אמו של ברל האהובה ז"ל) הכל מחדש. את הסיפור הזה שמע ברל מפי השכנים, ויש כמה גירסאות. סבא חיים ואשתו שרה היו אוהבים ומכבדים זה את זה כל הימים. עד שיום אחד שמע סבא חיים את אשתו שרה משיחה עם זר ואומרת שהסוציאליזם הוא כלי להגשמת הציונות, אמנם כלי שאי אפשר בלעדיו, אבל בסך הכל כלי. סבא חיים דווקא סבר כי הסוציאליזם הוא איבר בלתי נפרד מהציונות, אמנם איבר שאפשר להסתדר בלעדיו ושאינו עיקר, כגון התוספתן, אך בכל זאת הסוציאליזם הוא אחד מאברי הציונות. שלושה ימים ושלושה לילות התווכחו חיים ואשתו שרה בחנות, ציטטו את ויצמן והרב קוק ואת בן גוריון ואת מרקס, ציטטו רופאים המומחים לתוספתן ונגרים המומחים לכלים, ולא זזו משם עד שכל העיירה באה לצפות בוויכוח. לא היו ימים טובים מימי הוויכוח לחנות שכיוון שנכנס אדם לחנות אינו יוצא ריקם.  יצאו שלושה ימים ולא הגיעו להסכמה. מאותו היום ואילך לא דיברו אחד עם השני מטוב ועד רע, חוץ מענייני החנות. מאותו יום קרו לסבא חיים: חיים התוספתן.



כעבור ימים הקימה ביתם שפרה ז"ל בית משלה. שפרה זכרה את אמה ואת אשר נגזר עליה וצוותה שלא ידברו בביתה פוליטיקה ולא ידברו על עניינים שמביאים את בני המשפחה לידי ויכוח, והייתה משננת לברל בנה- ויכוחים זה מה שיהרוג אותך. והמנהג עבר במשפחה. גם ברל מעולם לא דיבר עם זאבל'ה פוליטיקה. אם כך, למה ניחש שזאבל'ה חושב כמותו? שכל ישר. הרי לזאבל'ה כמו לברל יש שכל ישר, כל אדם עם שכל ישר מבין שגדר ההפרדה לא תמנע פיגועים, הלא אדם שרוצה לפגע יכול ללכת מסביב. מה תעשה גדר ההפרדה? תגביר את השנאה, תפקיע אדמות לחקלאים,ותרחיק את השלום שיגיע רק עם החזרה לגבולות 67'. מילא אם היו בונים את הגדר בגבולות 67', מילא. ואף ברל שמע את זאבלה במפורש ממלמל מתוך שנתו – הגדר הזאת, הגדר. כך חשב ברל לעצמו אודות זאבל'ה, בעודו מחכה שהמחשב ידלק מחדש, כמו אמו שהתחילה הכל מחדש ולימדה אותם שלא חייבים לשאול כל דבר. שמע לא חייבים לשאול כל דבר ואין מה להתווכח, לפיכך לא שאל מדוע יום אחד הפסיק אביו להתווכח. רק היה שומע אביו קול תרועת פוליטיקה, מיד היתה ניצתת בעיניו אש המחלוקת. ניצתת לרגע קט, אך מיד כבה. ולמה כבתה כנר הבדלה ביין המאחד אנשים –אין ברל יודע, רק מרגיש תנועת מה בבני מעיו. ובאותם רגעים חשש קצת מאביו, כאילו דבר מה בלתי צפוי יקרה מיד. ומאז כל פעם שדיבר ברל על טיפשות הגדר, דבר מה עמום בבני מעיו זע. בני מעיו ששים ומחוללים. מבחוץ אין רואים את קרביו אלא קרוביו.



"משרד עורכי דין זאב ושות' שלום, מדבר זאב" יום עמוס עבודה והמזכירה לא הגיעה. צריך למסור  דו"ח שנתי ולתקן כמה מהטיעונים שכתב המתמחה החדש הזה, דווקא בחור נחמד, ברח לי השם שלו. מסכנים החדשים, יקבלו שכר מינימום כל חייהם, היום המקצוע הזה הוא לא מה שהיה. אנשים בוחרים ללמוד משפטים כי רואים את הדור שלנו, של המצליחנים. לא שאנחנו הלכנו בגלל הכסף, זה יותר היה עניין של יוקרה. כמו שאמא סיפרה פעם בגאווה מובלעת, שחוץ מזה שהיא התחתנה עם עורך דין, היה לה גם עוד מחזר עורך דין.

יפה התאורה החדשה שקנינו. נותן למשרד אווירה אחרת. טוב, לפני כל המשימות ניכנס קצת לאינטרנט לראות מה חדש. נראה מה עם הגדר הזאת. אבא אמר אתמול משהו חכם – שיש פרויקטים במדינה שנעשים דווקא כי הם יקרים, קבלני עפר מקושרים רוצים להתעשר. הוא כמובן לא דיבר במפורש על הגדר,  אבל... אבא בן אדם חכם, עורך דין מוצלח. מה שאני מעריץ אצלו זה החדווה בה הוא עושה את הדברים. הוא באמת אוהב להתווכח ולחשוב, זה לא רק עניין של יוקרה או של להרוויח מספיק כסף בשביל התאורה החדשה. אולי זאת הסיבה שהשופטים משתכנעים ממנו בקלות כזו. כמו בתיק ורנר בע"מ נגד בויגר, שבו הוכיח אביו איך כל טיעוניו של חברו בויגר לא עומדים במבחנים משפטיים בסיסיים. ואף שבויגר היה חברו הטוב, לא זזה לרגע חדוות המעשה של אביו.

עוד עו"ד זאב גולש במחשבותיו וגולש ברשת, הנה מאמר באינטרנט של אחד שמאלני. הטלפון מצלצל, אך זאב שקוע במאמר. היה זה מאמר חד שממחזר טיעונים ישנים של השמאל, על הכיבוש, על השנאה, ואיך גדר ההפרדה מחזקת אותם. לא משנה מה יהיה הצעד שישראל תעשה, חשב זאב, תמיד השמאל יחזיר את זה לכיבוש ושלא לכך התכוונה הציונות. חתם על המאמר אחד "חיים המוסיף".

הטלפון צלצל שוב,  אבל זאב כבר היה להוט לכתוב טוקבק שיוכיח לכולם עד כמה מופרכים טיעוני השמאל. וכבר נחתם ונחקק בראשו איך הוא יחתום על הטוקבק: "מתנגד, אבל מהצד השני של הגדר". כלל יש במנהל עסקים, וזאבל'ה דבק בו: כתיבת טוקבקים טובה למשק, שאם לא כן, מדוע עוסקים בה רוב שעות העבודה? ובטוקבק, מעשה ספרות לעילא, החל זאב כותב מילים חדות. כתב על איך שהחלום של השמאל מעוור אותו. ותוך כדי שקרא את המאמר פעם שלישית או רביעית התחיל להרגיש שהמאמר מוכר לו מאיפשהו, כאילו קרא אותו כבר לפני כמה שנים. זוהי כמובן אשליה, אשליה פסיכולוגית, המאמר פורסם רק היום. אשליה הנובעת מכך שהוא חוזר וקורא את המאמר שוב בו ביום. ועוד זאב מוסיף עוד איזו פיסקה על ההיסטוריה של ניסיונות מלחמה בטרור בעולם, הבין: יש לו לתקוף לגופו של אדם. כמו בבית משפט, זה תמיד יותר משכנע. איך שכל מה שהמאמר מנסה זה להשפיל את טיעוני הימין, וכחנות מתוך שמחה לאיד. אדם כזה, הוסיף זאב, ימכור את החבר הכי טוב שלו רק כדי לשמוח לאידו.



ברל מתרווח מול המסך.
 

הגדר היא חלק בלתי נפרד מהפוסט ציונות הממארת של אוהבי מחבלים ושונאי ישראל

"מתנגד, אבל מהצד השני של הגדר"     4.5.2011


כמה בטון ומלט נשפכו על הקמת הגדר, ונהרות של דיו נשפכו במאמר זה לשווא. הכותב הפחדן בעילום שם, עדיף היה שישב שלושה ימים ושלושה לילות כדי להבין איך ההבל הממוחזר הזה נובע רק מהפחדנות שלו עצמו. השמאלנים מוכנים למכור את אחיהם בני עמם ואפילו את חבריהם הטובים בשביל ההזיות שלהם, שהם קוראים להן ציונות. זאת לא ציונות, זה שוק שעשה מסחרה מאידיאולוגיה. ומה הכוונה "אני לא יודע אם מותר להגיד את זה בקול במדינה הזאת"?? כותב כזה, 'חיים המוסיף', כל הקישקע שלו רועד מבפנים מרוב שמאלנות!!!!!


ברל מתכווץ.
 

זאביק מתרווח.


ובבית, זוג יונים. כל אחד חזר מלא חוויות. אבא, אמא, זאבל'ה ועזר אחיו הקטן.

-"איך היה היום בעבודה, מתוק?", כך אמו של זאב.

-"שטויות. כמעט לא היו כתבות מעניינות".

-"אין לכם לקוחות, תגיד?", כך אמר ברל בהתפרצות כעס קלה, שהפתיעה אף אותו.

-"לא להתווכח!" צעקה האם. "לא להתווכח בבית הזה! אתם רוצים שיקרה לכם מה שקרה לזרחק'ה ומאיר?!? ומי ישלם עבור הפשקווילים?"

-"מה קרה לזרח ומאיר?" שאל עזר בתום.

-"פשקווילים? הא! הם היום בחינם". חדוות היצירה על פניו של הזאב.

-"אוי אוי", המהם ברל'ה ונכנס לקונכיתו בלי לפרש.

והנה, בני מעיו של ברל זעו, לא יותר ממילימטר אחד. ואולם אין נסתר מנגד עיניה של אשתו, שעפעף שלה נע בטיק מהיר. כיוון שאמו יצרה טיק, זאב נשך את לשונו מבלי משים. מעיו של ברל נרתעו בעוצמה מנשיכת הלשון של זאב, ואשתו שזיהתה את התנועה החלה לעפעף בקצב נמרץ. זאב נבהל מהעפעוף המהיר ככנפי פרפר, ונגס בעוצמה עד כי זרזיף דם קל זב מלשונו אל סנטרו. נשיכה זאת נתנה את הסימן של עזר לפרוץ בבכי.

-"מספיק ודי!" צעקו אל עזר במקהלה כל השלושה. ובעצם, כל השלושה כמעט, כי ברל בשפה רפה צעק, ולא בקול מר כאשתו ובנו. זווית עינו של זאב ראתה מה שראתה, וניצני הבנה הנצו בלבו.

***

שכונות בהן בניין עם כביסה בחוץ שוכן צמוד לוילה מפוארת, בתי כנסת מפוזרים, מחפשים עשירי למניין, זאב יורד במורד הרחוב, ומוזיקה מתנגנת מאחד הבתים. זאב הנסער נכנס לחנות לחומרי בניין. המוכר, עסוק בגמרא אותה הוא לומד, מסתכל על זאב כאילו אינו מבין מדוע נכנס לחנות להפריעו מלימודו. זאב ממשיך לרדת מחליט להתיישב על ספסל אולם פיליפיני מלווה בקשיש תופסים את המקום לפניו. זאב נזכר בימים בהם היה יושב על הספסל נדנדה עם אבא ושומע סיפורים, נזכר כמה אהב לגעת בזיפים של אבא כשאבא היה משכיב אותו לישון, הוא ידע כמה טוב יהיה להתפייס, כמה ביתי, כמה מובן. הוא ידע גם כמה אבא רוצה את זה. אבל בחזה הייתה לו חסימה. לא גוש, רק חסימה. קשה. בלתי ניתנת לפריצה, מריצה בראש את אלף הסיבות למחוק את אבא. מחשבות רצות כמו מריצות עמוסות מלט, בידי ידיים חסונות של פועלים עייפים כולם לבושי קרועים-שרועים בחום שמש עוצמים עיניהם, ממלח הים, מהדמעות שלא באות. יכול אדם לחיות בעולם 20 או 30 שנה בעולם ולא לראות או לשמוע ציפור זועם. יכול אדם לישון על ספסל ליד פיליפיני ולא לחוש את המרחק שזועקת החולצה, המרחק מהמשפחה, מהמולדת הפיליפינית כל כך. מהצער של הילדים.



זאב קם אחרי זמן מה,  מפוחד. הספסל היה מרוקן מיושביו והחנות סגורה,  השמש כבתה והכעס התחיל להציף את זאב. הכעס על מה? על מי לא. על המזכירה, על אמא על עזר, על הפלאפון שמצלצל ומצלצל, הפלאפון שכנראה העיר אותו. מי מצלצל? זאב הסתכל על הצג, מתכוון לשנוא את מי שהעיז להפריע את מנוחת עצבנותו. זאב התחיל לרוץ. הוא עלה את כל הרחוב, פנה ימינה בתחנת דלק ושמאלה בכיכר. הוא רץ ושנא ורץ ונתקע בעצמו ונתקע בעוצמה בזקן שעמד מולו. שעף שהזמין אמבולנס. שנסע עם זאב והזקן בתוכו. והזקן נרגן על אלה שלא חושבים לפני שעושים ואלה שמוציאים את כל הקישקעס שלהם רק כי משעמם להם בעבודה והרופא רואה את הזקן שנפל ונבהל, מדמה לעצמו שזה אביו, ונזכר שאביו נפטר. זאב מבין את חומרת המצב את האפשרות לתביעה, מתחיל לחשוב על תקדימים, בהם אדם זוכה למרות שרץ בלי להבחין בקשיש שעמד בצד. הוא ידע שאבא יכול להוציא אותו מזה ורק שנא את אבא יותר על זה. עכשיו אני עוד צריך אותו. הפלאפון המשיך לצלצל, זאב ענה, על הקו אבא מספר לו שדוד אהרון חולה והוא איתו עכשיו בבית חולים. ולפתע זאב פתאום רואה את אביו ואת אהרון מולו, זה אהרון הדוד האהוב עליו. זאב לוקח את אהרון ועם הכיסא גלגלים ואבא ברל לוקח את הזקן מהרחוב. הם מתחלפים בזקנים. כמה אהרון דומה לאבא. נמסה החסימה. לחיצת יד. סליחה. סליחה. חיבוק. רק שאמא לא תדע שהשלמנו. שלא תדע שרבנו. שלא אספר לך על המקרה של סבתא רבה לא איך שבגלל שהיו מדברים אצלם בבית על מריבות היא לא דיברה עם בעלה עד סוף החיים.                                                                                                                                  

3 תגובות:

  1. זה סיפור נפלא ונורא מאוד, וכשקראתי אותו מיד היה לי הרהור תשובה.

    השבמחק
  2. יופי. איזו שפה עשירה ומהנה. שילוב נפלא בין שפה איכותית וזמנים מודרניים. כל הכבוד.

    השבמחק