יום שני, 20 בפברואר 2012

האמונה של רבי נחמן מברסלב

במאמר זה אבקש להציג את האמונה בהגותו של ר"נ מברסלב מחוץ להקשרים היסטוריים, אידיאולוגיים, חברתיים או תרבותיים, אלא רק בהקשר האישי שלה, הקשר פתוח ומשתנה, שעשוי להימצא במסגרת החיים הפרטית של כל אחד ואחת מאיתנו. האמונה של ר"נ אינה תחומה במסגרות האמונה ב- או האמונה ש- , אלא מקיפה את האדם, מעמידה אותו על רגליו ומעצבת את רצונו.
אחד המושגים החוזרים ללא הפוגה ובווריאציות מגוונות ומפתיעות בתורת ברסלב הינו מושג האמונה. הופעותיה השונות של האמונה פזורות בין התחומים הרבים הנידונים בתורות בשיחות ובסיפורים, אינן מאפשרות הבנה סגורה ומגדירה של המושג במחשבת ברסלב וקוראות לאופן הבנה שונה, הנפתח אל ההופעה החד פעמית של האמונה, בתוך ומתוך המכלול שבה היא מדוברת, כל אימת שזו נקראת בפנינו.
כלומר, את האמונה אין להבין בהבנה מוקדמת לאירוע שבו היא מופיעה וכך להבין את האירוע דרך פריזמת האמונה הנתונה מראש, אלא להיפך, הבנת האמונה תבוא מתוך חווית האירוע על עובדותיו המסתעפות בפרטי ההתקיימות שלו וכך תצמח הבנת אמונה חדשה ההולמת את החיים עצמם ומתלבשת בהם ולא כופה את עצמה עליהם תוך חוויתם בצורה מעוותת.
הבנת אמונה באופן שכזה, המשתנה מאירוע לאירוע, מקריאה לקריאה, אינה נותרת ואינה יכולה גם להיוותר כהבנה אינטלקטואלית או נפשית גרידא, בבחינת שארית או עקבות של חוויה, אלא מהווה באופן עמוק את המצע לחיים עצמם של המבין אותה. היא המלכדת את החוויה לכדי חיים ומממשת את העמדתו של חבקוק 'צדיק באמונתו יחיה'.
הקדמה קצרה וכללית זו, משמשת במאמר זה כמורה דרך, להבין את אחת התורות הארוכות והמסועפות בספר ליקוטי מוהר"ן, לפחות את הפתיחה שלה, תורה ה' תנינא.
האמונה כעיקר
בתורה זו עוסק ר"נ בנושא העיקרי בהגותו הוא האמונה וניתן יהיה לראות בה כיצד ר"נ פוגש את האמונה ומבין אותה לעצמו ולתלמידיו כפי שהיא מופיעה בפניו.
התורה נפתחת כך: 'העקר הוא האמונה'.
ניתן להתבונן בשני סדרים של רקע שבו נאמרת קביעה זו. הרקע הפרטי, והרקע הכללי. הרקע הפרטי, הינו האירוע המקומי שבו נאמרו הדברים.
תורה זו נאמרה בפני חסידיו בראש השנה תק"ע, כשנה וקצת לפני פטירתו [1] תלמידו רבי נתן מדווח על נסיבות אמירת התורה:
קדם שאמר התורה הגדולה תקעו אמונה בלקוטי תנינא בסימן ה' בראש השנה תק"ע, דבר עמנו קדם אותו ראש השנה וספר שהרבה אנשים קבלו לפניו בקובלנא רבה על חסרון אמונה וכמה סובלי חלאים היו מהם שקבלו גם כן לפניו על חסרון אמונה אחר כך אמר התורה הנ"ל שמדבר מכל זה  [2]
מתיאורו של רבי נתן, נראה שר"נ עצמו ערך מעין הקדמה לתורה, ומנה את הבעיות שהטרידו את חסידיו, הבאים למפגש השנתי, על מנת לבקש מזור למצוקותיהם השונות. מובא שהחסידים התלוננו על חוסר אמונה, ועל אובדן אמונה בגין מחלות וסבל. ר"נ מבקש למצוא את המקום העמוק ממנו נובעות הבעיות של חסידיו, במטרה לאבחן את הבעיות ואת שורשן ולתת דרך למציאת הפתרון.
את הרקע הכללי קשה יותר לזהות, בהיעדר מסירה מפורשת של איזו מוטיבציה כללית שהניעה את ר"נ לדון בעניין זה, אך ניתן לנסות להתחקות אחריו בהשתמש בדברי ר"נ עצמו. האסוציאציה הראשונית העולה מקביעתו של ר"נ, "העיקר הוא האמונה", היא התייחסות לעיקרי האמונה של הרמב"ם. לדעתו של ר"נ, שאסר לקרוא את הספר 'מורה נבוכים', הרמב"ם 'עות בזה עיוותים שאין כמותם הנוגעים בעיקרי תורתנו הקדושה כמפורסם' [3] בהקדמה לפירושו על פרק חלק ממסכת סנהדרין מונה הרמב"ם שלוש עשרה עיקרים, יסודות אמונה שהם למעשה שלושה עשר תכנים שבהם מחויב היהודי להאמין או לדעת. בעוד הרמב"ם מפרט ומדקדק בפרטי התכנים והשקפות העולם המוכרחות לכל יהודי, מבקש ר"נ להסיג את הדיון לאחוריו ולבטלו מכל וכל, במטרה לחזור אל העיקרון הבסיסי של האמונה עצמה.
בעצם ניסוחו של המשפט: 'העקר הוא האמונה', מבקש ר"נ להחזיר את המשמעות היחידאית של המונח עיקר, ולסמן באמצעותו את האמונה כדבר אחד ולא כשם תואר לתכנים או השקפות עולם, בהתאמה למימרת חז"ל שנזכרה לעיל: 'בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר וצדיק באמונתו יחיה'.[4]
אם לנוכח תלונות תלמידיו על אובדן אמונה מסיבות כאלו ואחרות ואם לנוכח הנימה הפילוסופית של אופי פעילות האמונה אליבא דהרמב"ם, מבקש ר"נ לעורר מחדש את אירוע האמונה.
כלומר, לחדול מלראות את האמונה כדבר מותנה, כאיזו הסכמה התלויה בדבר כמו החסידים שאיבדו את אמונתם בגין מחלה, או מלראות את האמונה כיחס אל טענה (יחס פרופוזיציונאלי) כמו הרמב"ם.
דינאמיקה של פתרון
עם הצבת העיקרון, ר"נ מורה על ההשלכות המעשיות אישיות של עיקרון זה:
העקר הוא האמונה וצריך כל אחד לחפש את עצמו ולחזק את עצמו באמונה
.
לנוכח הבעיות הנזכרות מורה ר"נ לחסידיו 'לחפש את עצמו ולחזק את עצמו באמונה'. נראה שר"נ מוסר למעשה את הכדור לידיהם של חסידיו. עליהם לטפל בבעיותיהם בעצמם. תשובתו של ר"נ לגבי נושא זה מסתכם בהכוונה לגבי אופן הטיפול. ר"נ מורה על האמונה, כאמצעי לטיפול בבעיות. לאור הסיפא של משפט הפתיחה ניתן להבין את גבולות הרישא שלו. האמונה כעיקר, עליה מדבר ר"נ, היא למעשה האמצעי לפעילות הטיפול העצמי של האדם בבעיותיו.
את פשרה של הכוונה והוראה זו פורס כעת ר"נ תוך ניתוח מעמיק של מושג האמונה, כפי שהוא משתקף במקורות שונים.
כי יש סובלי חלאים, שיש להם מכות מפלאות והם סובלים החלאים רק בשביל נפילת האמונה, בבחינת: "והפלא ה' את מכתך מכות גדלת ונאמנות וחלים רעים ונאמנים" 'ונאמנים' דיקא כי הם באים על ידי פגם אמונה כי על ידי נפילת האמונה באים מכות מפלאות שאין מועיל להם לא רפואות ולא תפילה ולא זכות אבות.
ר"נ מתאר בדברים אלו את הסיבה לכך שאין מתרפאים ממחלות. הוא מונה שלושה דרכים מקובלות, המועילות בדרך כלל כנגד המחלות, תרופות, תפילה וזכות אבות ומסביר שגם אלו אינן עוזרות כאשר נופלת האמונה.
בדברים הבאים ר"נ מפרט כיצד תלויות כל צורות הטיפול באמונה.
האמונה כתנועת המקצוענות
כי כל הרפואות הם על ידי עשבים והם גדלים רק על ידי אמונה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה 'אין הגשמים יורדין אלא בזכות אמונה' שנאמר: "אמת מארץ תצמח, וצדק משמים נשקף" שכיש אמונה אז יורדין גשמים וצומחים עשבים ואזי יש רפואות אבל על ידי נפילת האמונה אין גשמים ואזי אין רפואה.
ר"נ מוסיף, שמעבר למרכיבים של התרופות, העשבים הגדלים על ידי האמונה, גם האלמנט המרפא הפעיל בתוך עשבים אלו תלוי אף הוא באמונה:
גם עקר כח הרפואה שיש בכל עשב ועשב הוא על פי הסדר שיש להזרעים, לפי המקום ולפי הזמן. כי יש עשב, שעקר כחו לרפאות הוא רק כשקוצרין אותו, עד שלא הביא שליש, ואחר כך אין כח לאותו עשב לרפאות. וכן יש עשב, שכחו רק כשנגמר, עד שנופל מאליו, וכיוצא בזה, כפי הסדר של הזמן שיש להם. וכן יש סדר לפי המקום שבמקום זה גדל זה העשב, ובמקום אחר גדלים עשבים - אחרים, ועקר כחם לרפאות הוא רק על פי הסדר שיש להם לפי הזמן והמקום
ר"נ מזהה את עיקר כח הרפואה של התרופות באופן הנכון של הכנתם, 'סדר הזרעים'. בדבריו אלו ממקד ר"נ את אופן הפעילות התרופתית בתוך תחומי הטבע. 'סדר הזרעים' עבור ר"נ הוא הסיבה הכוללת והיחידה של הצלחת התהליך, תוך הנעת הכח הרפואי שנמצא בזרעים. במיקוד זה, ניתן לזהות אימוץ של גישת הרפואה המדעית המבקשת סיבות מקומיות לבעיות המקומיות, כאשר העניין כולו תחום בתחומי התופעות הטבעיות. האמונה, מסביר ר"נ, מכוננת ומפעילה את הרפואה המדעית.
ר"נ מסביר מהו אותו 'סדר זרעים':
וסדר זרעים הוא על ידי אמונה בבחינת: 'אמונה זה סדר זרעים', שעל ידי אמונה נעשה הסדר של הזרעים לפי הזמן והמקום, שעל - ידי - זה יש להם כח לרפאות, ועל כן על - ידי נפילת האמונה אין מועיל רפואות
הסדר של הזרעים נעשה על ידי האמונה. את התנועה הזו של הסידור הנכון, הערנות לתנאים המבוקשים והחתירה הקפדנית למילוי תנאים אלו, תנועת המקצוענות, מבין ר"נ כאמונה.
האמונה כמגע ממשי ונטול מחיצות עם העולם
וכן תפילה הוא גם כן בחינת אמונה כמו שכתוב ויהי ידיו אמונה ותרגומו פרישן בצלו
כאן ר"נ מקצר מאוד. לכאורה, את ההבנה של התפילה בבחינת אמונה, אין צורך להסביר. התפילה הינה מבע קלאסי של אמונה, שבמחשבה הדתית השגורה, אין היא מתקיימת כלל ללא אותו מושא אמונה, האל. אך במקומות אחרים לא נהג ר"נ קיצור כמו זה.
את ציטוט הפסוק הזה ותרגומו ניתן למצוא הרבה בספרי ברסלב בהקשרים שונים וביאורים מפורטים יותר. נראה שבמקרה זה, דווקא מקיצור לשונו של ר"נ ניתן ללמוד מסר לכאורה פשוט, הנמסר בפסוק ובתרגום שאינם פשוטים, המסר שאת התפילה עושים בידיים. לא בלב, לא בשכל, אלא בידיים.
במקומות רבים מדבר ר"נ על מחיאת כף בתפילה, [5] ועל הפעילות החשובה של הידיים בחיים הרוחניים. ר"נ מזהה את תחילת האמונה או מקור האמונה בלב, אך טוען כי העיקר 'שצריך להיות לאדם אמונה כל כך עד שיתפשט בכל האיברים'. [6] על פי הבנה זו הוא מפרש את מעלת תפילתו של משה, המתוארת בפסוק 'ויהי ידיו אמונה עד בא השמש'. [7] תפילה זו שהביאה לניצחון ישראל על עמלק, היתה למעשה אמונה שהתפשטה בכל האיברים מהלב, עד שהגיעה אל הידיים, ודווקא משום כך הצליחה להעפיל אל השכל.[8]
הידיים, אם כן, מקבלות אצל ר"נ מקום משמעותי בחיים הרוחניים. אך מהי משמעותה הספציפית של פעילות התפילה בידיים המתוארת בתורה זו, הבאה לבאר את האמונה? כיצד הבנת התפילה כמתרחשת באמצעות הידיים תסביר את מהות האמונה?
התשובה לכך מונחת בהבנת האמונה כתנועה, כדינמיקה. האמונה, שייעודה הוא להגיע עד הידיים, הינה תנועה של התפשטות והסתעפות. השכל והלב, המיוצגים כחכמה ובינה בטרמינולוגיה הקבלית, הינם מוקדים של התרחשות מטאפיסית במכלול האדם. הידיים מאידך, הן עסקניות, [9] הן עיקר מגעו של האדם עם העולם הקונקרטי.
התפילה – אמונה המתרחשת באמצעות הידיים, היא למעשה ההתפשטות וההסתעפות שלה אל תוך העולם הקונקרטי. הידיים המתפללות הן הופעת תנועת האמונה שיצאה ממעמקי הלב ומתפלשת בעולם הזה.
האמונה כאפשרות ההופעה הטוטאלית במציאות
ר"נ דן באפשרות השלישית של ההירפאות שאינה מצליחה כאשר האמונה נופלת:

וכן זכות אבות נתגלה גם כן רק על ידי אמונה, בבחינת 'הניצנים נראו בארץ'. [10] 'הניצנים אלו אבהן' כמו שכתוב בזוהר הקדוש, הם נראין ונתגלין בארץ, שהיא בחינת אמונה, כמו שכתוב 'שכן ארץ ורעה אמונה'[11] בחינת 'עפר מאנא דכולהו'. [12].

בפסקה עמוסה זו, מבאר ר"נ נדבך נוסך במושג האמונה עליו הוא מדבר. מדובר בה על ה'תרופה' השלישית המקובלת במסורת ישראל, כנגד מחלות וייסורין, היא זכות אבות.
ר"נ טוען שגם זכות אבות לא יכולה לעזור לסובלים אלא באמצעות אמונה. גילויה של זכות אבות יכול לבוא רק על ידי אמונה, כמו שני התרופות שנזכרו לעיל,
על כן על ידי נפילת האמונה אין מועיל לו לא רפואה ולא תפילה ולא זכות אבות, כי כל אלו הם בחינת אמונה
לר"נ יש התמודדות לא פשוטה עם הנושא של זכות אבות, גם במישור האישי. ייחוסו מצד אביו לרבי נחמן מהורודנקע ומצד אמו לבעל שם טוב, הציב את ר"נ במקום בעייתי מבחינתו [13] 
היה מתלוצץ מאוד מהחולקים עליו ואומרים שתורתו קבל מזקנו רבי נחמן הארידענקיר זכרונו לברכה ואמר בדרך צחות: כמה היטיב עמי זקני שהשאיר לי תורות כאלו מכון ממש לכל ענין וענין שיהיה מענינא דיומא וכפי מה שצריכין האנשים השומעים. [14]

במקום אחר מוטרד ר"נ, ככל הנראה בנוגע לעצמו אל מול שושלת הבעש"ט, מכך שהוא 'צריך לסבול עונש אבותיו', [15] ובספר המידות הוא מורה: 'הגומל חסדים אין צריך לזכות אבות'. [16] 
ממקורות אלו ואחרים אנו למדים שהנושא זכות אבות אצל ר"נ אינו פשוט כלל ועיקר. הטענות על חזרתו על דברים של סבו, מראים חלק מהבעיה הגדולה של הדורות שאחרי אבות החסידות.
חברי התנועה שהיתה חדשנית ורדיקאלית בראשיתה, ייתכן ולא הספיקו לעכל, את חידושי הדור הראשון, והנה באו חדשים וביקשו לחדש על החידושים.
ר"נ, שבלאו הכי סבל מהעדר מודעות מצד חסידיו לגודל חידושו, [17] ראה את ייחוסו שלו כמגבלה יותר מאשר זכות. בשיחה בה דיבר על כך שאדם צריך לישא עונש אבותיו, הוא מדבר על גזירת הפסקת המלוכה בדור רביעי שנגזרה על יהוא, [18] וככל הנראה מכוין את פליאתו על גזירה שכזו בהקשרו האישי, בהיותו דור רביעי לבעש"ט.
מהוראתו בספר המידות, ניתן לראות כיצד מתנער ר"נ מהחיוב בזכות אבות ומציב את האפשרות של האדם לעמוד בזכות פועלו האישי.
נמצא, שזכות אבות עבור ר"נ הינו קונספט שיש לבררו ולגלותו, והאמונה, כך הוא טוען בתורה שלפנינו, היא זו שבאמצעותה אפשר לגלות את זכות האבות.
בבחינות שבהם הוא מקשר בין זכות אבות ואמונה, מעמיד ר"נ את הקונספט של זכות אבות עליו הוא מדבר, ואותו הוא רואה כנושא את המעלות שבגינם הוא יכול להביא לרפואה ושיחרור מהסבל.
וכן זכות אבות נתגלה גם כן רק על ידי אמונה, בבחינת 'הניצנים נראו בארץ'. [19] 'הניצנים אלו אבהן' כמו שכתוב בזוהר הקדוש, הם נראין ונתגלין בארץ, שהיא בחינת אמונה, כמו שכתוב 'שכן ארץ ורעה אמונה' [20] בחינת 'עפר מאנא דכולהו'
הזוהר מדבר אודות התגלותם של האבות, לאחר שאלו נגנזו, ומזהה אותם כניצנים אשר נראו בארץ. בעוד הזוהר מתעכב על הגורם של התגלותם, עמידתו של יוסף, ר"נ מתעכב על האופן והמרחב בו הם מתגלים, 'בארץ'. לפנינו המחשה מדויקת של אחד מחידושיו העמוקים של ר"נ על פני קודמיו. המעבר מעיסוק בפעולת האדם לטובת העיסוק במרחב הפעולה, היא האמונה. כלומר עיסוק באמונה ולא במאמין גרידא, כשהוא לעצמו.
את הארץ מבין ר"נ כאמונה, [21] בהקשר הספציפי הנובע מהפסוק 'שכן ארץ ורעה אמונה', כלומר, מתוך הבנת התקבולת שבפסוק בין ארץ ואמונה כדבר שצריך להיות בו, איתו, לרעות אותו, לגדל אותו.
את הבנת האמונה כארץ בהקשר של הפסוק, מוסיף ר"נ לעצב בעזרת הבחנת התיקוני זוהר: עפר מנא דכולהו [=העפר כלי של הכל]. התיקוני זוהר מבחין בעפר כזה שמכיל את הכל. העפר עצמו מייצג אף הוא את מידת המלכות וכמו לגבי מושג האמונה מסביר אותו הרמ"ק: 'עפר עליון בינה, ועפר תחתון מלכות'. [22] העפר הוא המקום בו נמצאים האבות עכשיו, כי הם 'ישני עפר', והארץ – עפר, היא המקום בו הם יכולים להתגלות, ויחד איתם הזכות שהם מלמדים על החולים. כי הארץ היא האפשרות להכיל, היא האפשרות שלהם להופיע. [23].

נמצא, אם כן, שאלמנט זכות האבות אליבא דר"נ אינו מועיל לכשעצמו, בבחינת היזכרות במעשים טובים של האבות מצד האל המדקדק עם בניהם, ומתוך כך גואל אותם, אלא כהתמקמות עכשוית של אותם בנים עם אבותיהם, מתוך הנכחתם של האבות במציאות של הבנים עצמם.
כללו של דבר, האספקט אותו מוסיף ר"נ לעיצוב מושג האמונה עליו הוא מדבר בתורה זו, כמרכיב שאי אפשר בלעדיו לרפאות, הוא אספקט הופעת הדברים על פני הקרקע. הופעה המתאפשרת רק באמצעות האמונה, הופעה שהיא עצמה האמונה. [24]
ההופעה הטוטאלית של האדם, הופעתו באמונה, הכוללת את העבר העמוק שלו, ירושת אבותיו, מיקומה בחייו העכשוויים כפי שהם ולא כנוסטלגיה עקרה, הצפת מלאות חייו על הגנאלוגיה העמוקה שלהם לתוך חווית החיים של האדם, היא זו שתרפא את האדם ממצוקותיו וסבלותיו.
סיכום הגדרות האמונה
קווי המתאר שמשרטט ר"נ סביב מושג האמונה מציבים אפוא שלושה הגדרות:
הגדרה ראשונה, על פי הבנת האמונה כסדר זרעים, מגדירה את האמונה כתנועת מקצוענות, שליטה בפרטים השונים, ובבקיאות בסוגי הפרטים השונים, במילים אחרות, מדובר בהגשמת הרעיון המופשט של רפואה באמצעים קונקרטיים ומדודים בדיוק מדעי. [25]
הגדרה שניה, על פי הבנת האמונה כתפילה, מציבה את האמונה כתנועת הינטעות והסתעפות במציאות, כתנועת עיסוק שאינו עיוני או חקרני המבודד את מושא החקירה לטובת השכל האובייקטיבי, אלא של פשפוש בידיים חשופות, המוביל בדרכו שלו עד ל'שכל' של הדבר, המשומר בתוך עולמו הקונקרטי.
הגדרה שלישית, על פי הבנת האמונה כארץ, מציבה את האמונה כתנועת ההופעה המלאה של הנעלם בתוך תחומי המציאות, כפי שחוקיה של המציאות עצמה קובעים כיצד זו אמורה להיות.
הניסיון לעורר את האמונה
פעילות האמונה במסגרת מאבקו של האדם במצבו החולה ובסבלו, היא למעשה מאמץ להתגבר, להתעורר, לפוגג את העמימות ולהתקרב אל הקונקרטי. טכניקות רפואה אלו היוו מכשיר לדבר ה'אמיתי', בקשת החיים, הניסיון להיחלץ מהמוות עליו מתריעה המחלה.
הללו, התקבעו במהלך השנים, כמו התפילה, כמו ריטואלים דתיים רבים, ואבדו את מעמדם כמכשירים והפכו בתודעת המשתמשים בהם לדבר המרפא לכשעצמו.
ר"נ מבקש להעיר את האמונה בחסידיו, להבין אותה כאותה נחיצות והידרשות של הגוף עליו נחתות המכות המופלאות, אותה חומרה וקפדנות של הליך הריפוי התחום היטב בתוך קונבנציות מדעיות, אותו חיפוש היורד לפרטי הפרטים ואותה הופעה מלאה של הדברים המגלה את אמיתותם ואינה חומסת את סודם.
לאור ההבנה של אמונה כסדר זרעים, אמונה כתנועת המקצוען, וכהופעה טוטאלית בעולם הזה, נראה שההתפשטות, הסתעפות והתפלשות אלו של האמונה בעולם הזה, נושאות אופי מסוים בו מבקש ר"נ לייחד את האמונה.
ר"נ אינו עוסק בתנועת פריצה גרידא של האמונה לתוככי העולם הקונקרטי, בבחינת קדושה בתחתונים כפי שהיא בעליונים. האמונה היא התנועה של ההתמקמות הנכונה והמוצלחת בתוככי העולם הזה, נכונה לחוקיות שבו דווקא, ושואפת לצלוח את כל המכשולים שהוא מעמיד, לטובת התהוות נכונה בעולם הזה גופא – שכינה.
תפילה חדשה ישנה
מתוך הדברים לעיל ניתן להבין את מגמתו של ר"נ להוליך אל אופן קיום חיי אמונה, תורה ומצוות, חד מדוד ומחושב יותר, שאינו מובל על ידי השגרה. אמונה מפוקחת לעומת האמונה העיוורת.
מסופר על אירוע שקרה לר"נ בנסיעתו לארץ ישראל:
'ובלכתם על הים היה רוח סערה גדולה מאד מאד שקורין (אפירטינע גדולה מאד), והיתה הספינה בסכנה גדולה. "יעלו שמים ירדו תהומות" וכו' (תהלים ק"ז) ולא היה עוד בלב איש מהם להנצל מן המיתה. והיו צועקים כולם אל ה'. והיתה לילה אחת כמו יום הכפורים ממש, שהכל בוכים ומתודים ומבקשים כפרה על נפשם. ואמרו סליחות ושאר דברי תפלות ותחנונים:
ורבנו זכרונו לברכה, היה יושב דומם. והתחילו כמה אנשים לומר לו מפני מה הוא שותק בעת צרה כזאת? ולא השיב. אך אשת הרב דקהלת קדש חאטין. שהיתה מלומדת ובכתה וצעקה כל הלילה, והתחילה היא גם כן לומר לו כאלה. מפני מה הוא דומם. וכמדומה שקלל אותה. ואמר לה: הלואי הייתם שותקים גם אתם. היה טוב לפניכם ובזאת תבחנו. אם אתם תשתקו - ישתק הים מעליכם גם כן. וכן היה ופסקו מלצעק ושתקו. ואזי מיד כשהאיר היום "יקם סערה לדממה ויחשו גליהם וישמחו" וכו' (תהלים ק"ז): [26]

לפי תיאור זה, ר"נ לא נכנע לגלים הסוערים ולא לביקורת המוטחת בו, הוא בוחן את אפשרות התפילה באופן מחושב, האם זהו הדבר הנכון לעשות כעת? ר"נ אומר לכאורה דבר שהוא בלתי נתפס במסורת היהודית השגורה, לא תמיד צריך לצעוק אל ה', לא תמיד התפילה היא הדבר הנכון לעשותו, להיפך, בסיטואציה זו יש לשתוק.
בקור רוח מתבונן ר"נ בסערה ומבין שסערת האנשים היא הגורמת לסערת הים, 'אם אתם תשתקו – ישתק הים מעליכם גם כן'.
כמו במקומות רבים אחרים ר"נ מורה על האופן הנכון של התפילה, [27] תפילה באמונה, התמקצעות בתפילה. [28]
ר"נ מודד את ערך המעשים על פי תוצאתם ורמת הצלחתם. מעשה התפילה לכשעצמו, מרגש ומרומם ככל שיהיה, אינו מעניין אותו. אדרבא, תפילות חסרות משמעות בעולם הזה, הינן בכלל דמיונות ודיבור לבטלה. [29] ר"נ שעודד את תלמידיו להתפלל על כל דבר, [30] אף אם אינם בדבקות הראויה ואינם נענים, חוזר תמיד לכך שמספיק שתפילה אחת תבקיע את דרכה, וזו תעלה איתה את כל התפילות. כלומר, השגת המטרה הסופית היא העומדת לנגד עיניו של ר"נ, גם אם זו טעונה תהליכים נוספים. [31] גם עבור ר"נ נכון להגיד 'העיקר הכוונה', אלא שמשמעותה של אמירה זו היא לא הסתפקות בחלק ה'ערכי' של מכלול המעשה, בבחינת ההשענות על ציון לשבח על הניסיון במידה והמחשבה הראשונית לא יצאה אל הפועל, אלא הדגשה של הדרך הנכונה לביצוע מושלם של המעשה כולו.
למעשה
לסיכום הדברים נראה שהוראתו הגורפת של ר"נ שכל הלימוד וכל ההישגים הרוחניים יהיו למעשה, תקף גם ואפילו בעיקר לאותו תחום שנחשב לחסר עשייה, תחום האמונה.
האמונה, כך נראה, מצויה בליבה של כל עשייה, היא תנאי האפשרות שלה, היא האופן להצלחתה, היא האינדיקציה לעצם קיומה.
עיסוקו של ר"נ ביחסי אמונה ומחלה איננו עיסוק תיאולוגי, המבקש לזהות את מצב המחלה במפה הרוחנית, או פסיכולוגי, המנסה למקם את הפרעות האמונה במרחב הנפשי, אלא פתולוגי, החוקר את העדר האמונה כמחלה. מדובר בפתולוגיה של נפילת האמונה.
כשם המחלה הסבל והכאב מופיעים בעולמו הממשי של האדם, כך מניעתם והדרך להירפא מהם מצויים אף הם בעולמו הממשי ובחתירה אליו גופא.
הגוון הקונקרטי כל כך של האמונה אליבא דרבי נחמן מסיט את הגישה אל האמונה מאותם צמצומים שעטו עליה הדת והתרבות. העיסוק באמונה דווקא באמצעות המחלה מדגישה
ומחדדת את אלמנט ההכרעה הטמון בפעילות האמונה לגבי שאלת החיים, להיות או להיות.
לפי רבי נחמן אין חובה להאמין וגם לא זכות, האמונה היא האפשרות היחידה, הראשונה והאחרונה.
 
[1]  חיי מוהר"ן, שיחות השייכים לתורות, נט.
[2] שם, מא.
  [3] חיי מוהר"ן, להתרחק מחקירות ולהתחזק באמונה, תח.
[4]  תלמוד בבלי, מכות, כד, א. ראה ל"מ, פ. יש לציין שבהזדמנויות שונות קבע ר"נ על דברים אחרים שהם העיקר כגון: 'דער עיקר איז מבטן שאול שועתי' (העיקר הוא מבטן שאול שועתי), שיחות הר"ן, אות שב, 'העיקר הוא הדיבור', שם, אות רלב, ועוד. אך נראה שבכל הזדמנות הכוונה הייתה טוטאלית.
[5]  ראה לדוגמא ל"מ, מד, מה, מו.
[6]  ל"מ, צא.
[7]  שמות יז.
[8]  ל"מ, שם.
[9]  תוספתא נידה, ו' יב. ראה ל"מ נו, ט: כי מחמת שהידיים עסקניות, צריך לנשב ולנפץ אותם ביותר. על כן הדאקטר כשמניח ידו על הדופק יודע כל עניין החולה, מחמת ששם עיקר הלוך הרוח הדופק של הלב.
[10]  שיר השירים ב, יב
[11]  תהילים, לז, ג
[12]  תיקוני זוהר, ע.
[13] על ייחוסו של ר"נ ראה, גרין, 36-38.
[14]  שיחות הר"ן, ריא. ראה גם חיי מוהר"ן, שנג.
[15]  שם, סד. השווה עם ניטשה, כה אמר זרתוסטרא, עמ' 75: 'לא רק בינת אלפי שנים – גם טירופן פורץ מתוכנו, מסוכן הוא להיות יורש'.
[16]  ספר המידות, ערך זכות אבות, חלק ב, אות ג.
[17]  'גם אמר לי עוד יהיה זמן שתהיו מתגעגעים מאד על שהיה בידכם חדוש נפלא כזה ועזבתם אותו וכו'', חיי מוהר"ן, רנט.
[18]  מלכים ב, פרק י, ל.
[19]  שיר השירים ב, יב
[20]  תהילים, לז, ג.
[21]  הזיקה הכללית בין מושגים אלו היא היות שניהם מייצגים בספרות הקבלית את השכינה היא מידת המלכות, ראה פרדס רימונים, שער כג, בערכים אמונה, ארץ.
[22]  פרדס רימונים, שם, ערך ישני עפר.
[23]  ראוי לציין שבתיקוני זוהר מופיע תיאור דומה המדבר על הארץ גופא: 'הארץ דא מנא דכולהו' (תיקון נד, דף פו, ב)
[24]  הקונספט של העלאת דברים החבויים בארץ מופיע ביתר חדות בתורה אחרת של ר"נ, ל"מ רפו, העוסקת בהעמדה מחודשת את ההלכה אשר 'טבעו בארץ שעריה', בה הוא קורא להקים את השערים. השווה עם סיפורו של קפקא, על עורך הדין החדש בוציפלוס, שם מדובר על השערים של הודו שעלו למעלה.
[25]  ובלשונו של ר"נ בהמשך התורה: וצריך לזה חכם גדול, שידע על פי דאקטריי למזג היסודות שיש בכל אחד ואחד מן העשבים'.
[26]  שבחי הר"ן, סדר הנסיעה שלו לארץ ישראל, אות יד.
[27]  כך למשל בל"מ, ה': 'וענין התפילה הן בשני פנים קדם גזר דין מתפללין כסדר התפילה ואין צריך להלביש התפילה אבל לאחר גזר דין צריך להלביש התפילה כדי שלא יבינו המלאכים העומדים לשמאל, ולא יקטרגו'. הוראות פרקטיות רבות של ר"נ רוכזו בספר 'ליקוטי עצות' לפי ערכים. ניתן לזהות שם בערך 'תפילה' את מגמת ההתמקצעות שר"נ מורה עליה. ראה גם ל"מ, קעד', על תפילת משה על יוכבד 'אל נא רפא נא לה'
<!--[if !supportFootnotes]-->[28]<!--[endif]--> ראה על חששו של ר"נ מפני סילוף והטעיה עצמית בתפילה, אצל רון מרגולין, מקדש אדם, עמ' 438.
<!--[if !supportFootnotes]-->[29]<!--[endif]--> ר"נ מדבר אף על 'תפילות רעות', שיש לאדם, המבלבלות אותו כאשר הוא רוצה להתפלל, ראה ל"מ רט.
<!--[if !supportFootnotes]-->[30]<!--[endif]--> ראה שיחות הר"ן, רלג. ל"מ תנינא, קכ.
<!--[if !supportFootnotes]-->[31]<!--[endif]--> ראה ל"מ, צט. כך גם לגבי לימוד התורה או שמיעת דברי הצדיק. ר"נ מורה לתלמידיו ללמוד אף אם לא מבינים, כי מה שלא יבינו כאן יבינו בעולם הבא. שיחות הר"ן, כו.

תגובה 1: