יום רביעי, 15 בפברואר 2012

דיבור על מחשבה ומעשה / יואב שפיז


בס"ד

כאשר שאלו אותי מה ארצה להיות כשיהיה גדול זרקתי שטויות ברצף, כל פעם שטות אחרת, עד ששאל אותי דוד יעקב, וכידוע דוד יעקב ידע לשאול כי דוד יעקב ידע להקשיב, ולכן, באמת חשבתי על התשובה שאני אתן לו כאשר הוא שאל אותי שאלה כלשהי. שדוד יעקב שאל אותי מה ארצה לעשות כשיהיה גדול עניתי לו שאני רוצה לנסוע לאי בודד, סיפרתי לו מה אני אקח איתי, אני מאמין שאלה היו דברים פרקטים של הישרדות, אבל רציתי להיות לבד.

שהייתי קטן נראה היה לי שאנשים לא באמת חושבים אלא עושים, אמרתי, אם הם עושים ככה אני לא רוצה להיות בחברתם, ולכן אני רוצה להיות לבד.

אחר כך כאשר גיליתי שהם חושבים, אז באמת שרציתי לברוח, כי מי חושב וככה עושה?

בכיתי בלילות כי הייתי לבד, אני הייתי מאלה שעושים ולא חושבים ועשיתי דברים נוראים, כאלה לא רק שלא הביאו נחת לסובבים אותי אלה אף הביאו חוסר נחת, והם הרי מהחושבים והעושים, אז מה הם יעשו לי? חשבתי.

יותר מאוחר חשבתי לעצמי אולי כבר שכחנו לחשוב, אולי אלה הם מחשבות של אחרים, אולי פעם אחת נזרקה מחשבה באיזה שהוא מקום באיזשהו זמן והיא התגלגלה כמו פתית שלג ונהייתה ככדור והכדור גדל וגדל ודרס אנשים והחריב הרים וערים וצבע באספלט את האדמה וזיגג את השמים ושכחנו שזה פתית שלג.

ועכשיו שאני מתאמץ לחשוב, מאמץ שגורם להקריח - כמו שמעיין אמרה לי בעבר, אני תועה לעצמי איך לא עצרנו את המחשבה ההיא, הגדולה ההיא ושאלנו אותה לאן? את מי את מחפשת? אולי בכלל שכחנו לעשות וצריכים היינו לעצור אותה ולקלף אט-אט ויכול והיינו מגלים מחשבה אחת שמישהו זרק ,אולי אני, באיזשהו מקום באיזשהו זמן, מבלי לחשוב, ורק רצה אולי שמישהו יקשיב.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה