יום ראשון, 5 בפברואר 2012

יש אלהים - איתן אברמוביץ


פירושי פרנץ רוזנצווייג לתשעים וחמישה משירי רבי יהודה הלוי. תרגמם, ואיתר פסוקי מקרא ואמרות חז"ל המאוזכרים בשירים – מיכאל שורץ. בהוצאת מאגנס.


פירושי פרנץ רוזנצווייג לתשעים וחמישה משירי רבי יהודה הלוי
הכותרת הארוכה והמפותלת של ספר זה, שנגזר עליה לבלבל ספרנים ומקטלגים באשר הם, רומזת למורכבותו ולרבדים השונים הכלולים בו. הכותרת מזכירה שורה של מחברים, הפרושים לאורך אלפי שנים: החל ממחבר המקרא (אותו כינו בובר ורוזנצווייג R, כקיצור ל"רבינו");1 דרך חז"ל, מחברי אמרות חז"ל; רבי יהודה הלוי, מחבר השירים; פרנץ רוזנצווייג, מתרגמם ומעיר ההערות עליהם; ולבסוף מיכאל שורץ, מתרגם ההערות והמחבר בין השירים למקורותיהם המשוערים במקרא ובחז"ל. אל אלו מצטרפים בנו של רוזנצווייג רפאל, שכתב אחרית דבר לספר, ויהוידע עמיר, שכתב לו הקדמה נאה. עם כל כך הרבה מחברים, אין פלא שהספר מכיל יותר מ-400 עמודים; מעבר לכך, מעניין לבחון מה עושה הריבוי הזה לספר ולקריאה בו. נתבונן קצת במרכיבים השונים של הספר וביחסים הנרקמים ביניהם.
בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20, עסק רוזנצווייג בתרגום לגרמנית של טקסטים יהודיים מרכזיים, במטרה לאפשר ליהודים ליברליים שאינם יודעים עברית מפגש אותנטי ככל הניתן עם יהדותם. בחירת הטקסטים לתרגום מלמדת על תפיסתו ביחס להיררכיה הפנימית של הקיום היהודי: הוא לא התמקד בטקסטים המשקפים את היסודות התיאולוגיים של היהדות (אם יש כאלו), אלא דווקא בטקסטים השגרתיים מהם בנוי אורח החיים היהודי היומיומי. הוא התחיל בברכת המזון, והמשיך ממנה לתרגום סדר ליל השבת – קבלת שבת ותפילת ערבית, קידוש וזמירות. לאחר מכן החל לתרגם את המקרא יחד עם מרטין בובר, ואת שירי רבי יהודה הלוי, שרוזנצווייג חש קרבה מיוחדת להגותו.2 עד מותו בטרם עת הספיק רוזנצווייג לתרגם תשעים וחמישה משירי הקודש של ריה"ל. לתרגום השירים הוא צירף אחרית דבר ושורה של הערות פרשניות, חלקן קצרות חלקן ארוכות, חלקן מעמיקות חלקן מרפרפות, אבל כולן כתובות בסגנונו האופייני – שילוב של כתיבה מעמיקה ויסודית, דעות נחרצות וביקורתיות דקדקנית, פאתוס נרגש ביחס לדברים הנוגעים לו ואירוניה משועשעת ביחס לכל השאר.
הספר מכיל אם כן את השירים המקוריים של ריה"ל, את תרגומו של רוזנצווייג לגרמנית ואת הערותיו. בהערות השוליים לשירים מצטט שורץ המוני מקורות מקראיים וחז"ליים, המציגים את העושר הלשוני העומד מאחורי כתיבתו של ריה"ל. מדובר בעבודת נמלים מופלאה ביסודיות שלה, המזכירה את רבבות ההפניות המחקריות שהוסיף שורץ לתרגום שלו ל"מורה נבוכים". שורץ לא מצטט רק את מקורם של ביטויים וצירופים בהם משתמש ריה"ל, אלא עוקב אחר ההקשרים הטקסטואליים השונים של כל מילה שלו. לדוגמא, כאשר ריה"ל כותב "ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך", מזכיר שוורץ את הפסוקים הבאים:"וילכד דוד את מצדת ציון", "וישאל דוד לשלום יואב", "שאלו שלום ירושלים", "שלחתי אסיריך מבור"; וכך על כל מילה ומילה.
ההערות של שורץ הם ההופעה הקיצונית של הריבוי הטקסטואלי שמאפיין את הספר הזה. אפשר להתווכח על התועלת שבהערות אלו, וכך אמנם כבר עשה רוזנצווייג שנים רבות קודם לכן, באחרית הדבר שלו. רוזנצווייג טוען כי למתרגם "אסור לשמוט את הרמז שבדיבור" (391), את האזכור המקראי המהדהד בשירים; אבל "מובן שלא היה פתרון בכך שהיינו מביאים לאחר מעשה לידיעת הקורא את הידיעות הדרושות במקרא, אולי בהערות שוליים". שכן בעיני רוזנצווייג ההדהוד המקראי אמור להתרחש תוך כדי הקריאה, ולא להיצמד אליה כהערות נספחות המכפילות ואף משלשות את נפחו של הטקסט:"גם לקורא העברי אין הקישור של דברי המקרא עניין שלאחר מעשה, אלא שורה, המתלווה לקריאה, של היסגרויות רגעיות של מעגלי זרם חשמלי שרציפותן גורמת לקרינת הנקרא".
אולי הקורא העברי עליו מדבר רוזנצווייג, שהמקורות המקראיים קורנים לעיניו גם בביטויים כמו "לשאול בשלומו", אינו קיים היום; אולי זהו תיאור שמתאים דווקא למי שגדל על שפה זרה, והכיר את העברית כלשון קודש בלבד. נראה שבשביל הקורא העברי של היום, ההערות אינן מאירות את השירים תוך כדי קריאתם, אלא חושפות איזה תת-מודע שלהם, מוסיפות מימד לקריאה שהוא גם חלק מהמקור וגם תוספת עליו. בצירוף התרגום הגרמני וההערות של רוזנצווייג נוצרת חווית קריאה שמזכירה קצת דף גמרא – טקסטים נפרדים המונחים זה לצד זה, מתייחסים זה לזה באופנים שונים אך שומרים על נבדלותם מבחינת השפה, הסגנון והמוטיבציה.
אולי אפשר לראות במבנה הזה ביטוי לתפיסה יסודית שרוזנצווייג עמל לתאר בכוכב: תיאור ההוויה המורכבת ממוקדים נפרדים – אלהים אדם ועולם – המתקשרים זה לזה בדרכים שונות מעבר למרחק המבחין ביניהם, בלי להתערבב זה בזה. אם משליכים את המבנה הזה על הספר המדובר כאן, נראה שיש לראות אותו לא בפרספקטיבה האינטר-טקסטואלית, המדגישה את הגבולות הנזילים שבין הטקסטים ואת הגלישה שלהם זה לתוך זה, אלא דווקא כדיאלוג בין נפרדים;, לשים לב להבחנה בין הקולות השונים שבכל זאת מתקשרים זה עם זה. הקריאה המדלגת בין המקורות המקראיים והחז"ליים לשירים של ריה"ל ולפירושים של רוזנצווייג לא נתקלת ברצף אחיד המגשר בין הדורות כולם, אבל גם לא במצבור טקסטואלי נזיל שמערב בין מקור לתרגום ופרשנות. ההבדלים ברורים, מהרמה הגרפית ועד הלשון והתוכן, ובכל זאת חוטים עדינים של ציטוט ופירוש מחברים ביניהם. אולי החיבור הזה בין ריחוק לזיקה משקף את דעתו של רוזנצווייג ביחס למלאכת התרגום כגישור על הפער המוחלט:"לתרגם יכול רק מי שמשוכנע בעומק לבו באי האפשרות לעשות זאת" (27).
קישורים כאלו אפשר לראות באופן שבו רוזנצווייג קורא את ריה"ל. מן הסתם מי שיעמוד על פרטי תרגום השירים יבחין במהלכים רבים כאלו; אני יכול להצביע רק על אלו שרוזנצווייג חשף בהערותיו. בשיר שאותו מכנה רוזנצווייג "גברת תבל" פותח ריה"ל כך:"כנדה היתה תבל לפני / יען יקרה נפשי בעיני" (171). לכאורה, ביטוי חריף של שלילת העולם הזה, הרחוק מאד מתפיסתו של רוזנצווייג שחיוב "החיים" הוא מרכיב מרכזי בה. אבל רוזנצוווייג קורא זאת לגמרי אחרת; בעיניו החידוש של השיר הוא בכך שהוא אינו מתאר את העולם כאישה מפתה, כמקובל במסורת הנוצרית, אלא בביטוי הלקוח ממסגרת קשר הנישואין ומבטא ריחוק חלקי:"בעיני היהודי העולם אינו אשת זנונים המפתה לחטא, אלא רעיה מקודשת. אלא ש"נטמאה", וההלכה מותחת את הסייג הבא להרחיק מעבודת האלילים שלה עד שבסופו של דבר חצי העולם אסור ליהודי. אבל במותר לו עליו לנהוג כבשלו... עליו לשמוח, וההלכה מחייבת שמחה מוגברת בסעודת השבת" (172). בקריאה ראשונה, הפירוש נראה לא משכנע, שהרי השיר כולו מדבר בגנות העולם, ואילו רוזנצווייג מפליג במהרה לצד החיובי של השבת. אבל בקריאה שנייה הדיוק של רוזנצוווייג נראה כמשקף את התמונה הרחבה יותר: הרי ריה"ל ודאי אינו מתכחש לשמחה הגופנית של השבת ("יום תענוגים גם שלש סעודות / תענוג לשלחני תענוג יצועי", 185), ואם כן אולי יש מקום למורכבות שזיהה רוזנצווייג בביטויי הבזות שלו. זו בעיני דוגמא לפרשנות שלא מוחקת את הפער בין המקור לפירוש, שכן אין ספק שרוזנצווייג לא היה כותב שורה כזו; ועם זאת, היא מצליחה לשמור על קשר ורציפות מעבר להבדל בשפה ובתפיסת העולם.3
בעיני, המקום בו התקשורת מתוך נפרדות מתגלה במלוא עוצמתה הוא בחלק הראשון של הספר, בו קיבץ רוזנצווייג שירים תחת הכותרת "האל". ההתעקשות של רוזנצווייג בכוכב ובהערותיו כאן לתאר אלהים שאינו עובר רדוקציה לאדם או לעולם, לרעיון או חוויה או רוח מופשטת כלשהי, מקבלת נוכחות חזקה בשירים של ריה"ל, הממחישים עמידה פשוטה ומלאת עוצמה בפני האלהים.4 אחרי כל התהפוכות ההיסטוריות וההתחכמויות התיאולוגיות, מיתות האל ותחיותיו, הקריאה בחלק הזה יכולה להביא אדם להיזכר בכך שאכן, יש אלהים.

1פרנץ רוזנצווייג, אחדות המקרא, בתוך: נהריים - מבחר כתבים, ירושלים תשכ"א, עמ' 26.
2על כך ראה בהרחבה בהקדמתו של יהוידע עמיר לספר זה.
3נראה לי שחלק ניכר מהחידוש באופן שבו רוזנצווייג מבנה את תיאור ה"יהדות" שלו נובע מכך שהוא מסתכל עליה בעינים נוצריות, דבר שגורם לו להבליט קווים מסוימים שאינם נגלים למי שמסתכל "מבפנים". כך בפירושו לדימוי הנידה בשיר זה, וכך כאשר הוא מחלץ משיר אחר את תפיסת "אהבת האויב" היהודית, הנבדלת מזו הנוצרית (273). מבחינה זו אפשר באמת לראות בו ממשיך לריה"ל, שעשה מהלך דומה בכוזרי ביחס לפילוסופיה בת זמנו.
4ואולי דווקא המילה החצי-מנוכרת הזו, "אלהים", בין "השם" היומיומי ל"אל" האקדמי, עושה את העבודה המקבילה למבנה המתואר כאן.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה