יום ראשון, 29 בינואר 2012

חוויה תרבותית אישית בעידן החדש (new age)

העידן החדש מזמן לפתחנו הזדמנויות תרבותיות ורוחניות חדשות לבקרים. בכל מקום בעולם בנאדם יכול היום ליהנות מתורות מזרחיות, פילוסופיות מערביות, סגנון בנייה יפני, ריקודים שבטיים אפריקאיים, לגור בטיפי (אוהל אינדיאני) לאכול בעזרת צ'ופסטיקס (מקלות אכילה) ולעשן בצ'ילום. השאלה היא איך מנצלים את כל השפע הזה לטובתנו בצורה הטובה ביותר? איך משאירים את המתח של החוויה התרבותית גם כשזו איבדה כבר את הערך המסורתי שלה?
אכן, המהפכה הפוסט מודרנית הפילה את חומות הברזל שבין מזרח למערב צפון ודרום. המסורתיות שהחזיקה את האדם כתוך מסגרת תרבות וערכים מסוימים התגלתה, לא בלי כאב עמוק של התפכחות, כקליפה ריקה שאין בה כח אפילו להחזיק את עצמה. לאחר חגיגות נתיצת האלילים, החלה לפרוח לאט לאט הרעייה בשדות זרים, אלו שהעובדים בהם לא התנערו מהמשמעות שלהם, מקדשים הודיים, אמונות טפלות, קרנבלים עממיים. אך הבעיה העמוקה לא מרפה, האדם שהתנער מהדוגמות, שחילן את המציאות, אינו יכול להשתעבד מחדש לדוגמות אחרות, נוצצות ככל שיהיו. איך שהוא, תמיד האליל החדש יאבד את ערכו, והלאה מתחדש המרדף לאייטם הבא.
לפי רבי נחמן, הכיוון הנכון ליהנות מכל העולמות, או לפחות מכל העולם הזה, עובר דרך העמדת העצמי בצורה יציבה. יותר מזה, רבי נחמן אומר שעיקר הבנייה של לשון הקודש, שפת הקודש האישית שלנו, באה מהמגע שלה עם שאר השפות, רק שצריך להפיל את הרע של המגע הזה ולקיים את הטוב שבו.
הכוונה היא, שצריך את העצמי, העמדה האישית שלי, כדי לקבל את כל ההתענגות שיש לעושר התרבותי של העולם להציע. אם לא אעמוד על המשמר, ואאבד את עצמי, החוויות השונות ייקחו ממני את כוחותיי, והללו ילכו ויתגלגלו להם ללא כתובת, נשמות עשוקות. בשביל ההתענגות הטוטאלית, קרי רבת הצדדים שאינה מתמכרת לעצם החידוש החולף הצבעוניות והמשחקיות הכרוכה בפרקטיקה החדשה שאינה מוכרת, צריך את העצמי.
מה זה העצמי הזה? זהו הכח המתרגם שבתוך כל אחד ואחת מאיתנו. העצמי מתרגם את כל מה שהוא חווה. מנתח, מחלק, מסדר, עורך, את שלל האירועים השונים, סערות הנפש, המראות, הקולות והריחות, לתוך התבניות האישיות שלו. ככל שאנחנו יותר בזרימה התבניות שלנו נעשות דינאמיות וגמישות יותר, אך לא משנה מצבן של התבניות אסור לנו לאבד אותן או להפסיק את פעולתו של העצמי המתרגם לתוכן.
יהודי נחמד בשם וולטר בנימין דיבר על משימת המתרגם. הוא דיבר על תרגום בין שפות וטען שהמתרגם האמיתי לא מאנגלז את העברית או מגרמן את הצרפתית. כלומר, הוא לא לוקח את המילים בטקסט העברי אחת אחת ומציב את החלופה באנגלית. המתרגם לוקח את הסוד של הדבר ומגיש אותו בעטיפה אחרת, המגלה פנים חדשות של הסוד.
הבנה זו, מזכירה את דברי רבי נחמן על כך שלכל שפה ותרבות יש את הייחודיות שלה. ייחודיות זו היא הכח של התרבות הזו המדגישה את חיוניותה ותכונותיה התשתיתיות של אותה תרבות, והיא יכולה להפיל את בן התרבות האחרת ועל כן צריך להיזהר להישאר בקדושה, בעצמיות. האפשרות המוצלחת, תרבות הקודש, היא זו שניזונת מכל התרבויות ומקבלת לתוכה את כולן. האפשרות הזו תיתכן אך ורק אם מצליחים לתרגם נכון את הסוד, את הכח של התרבות האחרת, שכן קבלתו כפי שהוא, תיצור את אותה החלקיות, אותה הדגשה של התרבות הספציפית, שלא מותירה מקום לכל תרבות אחרת וכך המקבל אותה ללא תרגום יידרס תחת אותו כח כיבוש של התרבות האחרת המנסה לכבוש עוד נפשות.
בהתנהלות נכונה, התרבות הקדושה, זו האישית שלך, יכולה להתעשר בלי סוף ממגוון התרבויות שמסביבנו. כל המנגנון מתחזק ומשתכלל בהפעלה הבלתי פוסקת של העצמי המתרגם, התבניות המתמלאות, משתנות, מתעצבות מחדש, והתוכן הכללי הזה שחוזר ונילוש ומשמש חומר לבריאת העולם האישי שלנו.
המובן העמוק של השפה שיוצא מהסיפור הזה הוא שכל מילה מפסיקה להחזיק את המשמעות הצרה שלה. כלומר, הסכנה שיש בשפה היא ההיקבעות של המילים והדברים אחד על השני ללא דינאמיות ובחינה מחדש. הבעיה העמוקה היא שזה בדיוק מגמתה של החברה מסביבנו ביצירת השפה, כדי שיהיו ערכים קבועים וכל אחד יבין את השני באופן הרמטי וחד משמעי. אם מצליחים להתגבר על אותה מגמה הרסנית, אפשר להגיע למצב נפלא שבו כל מילה יכולה להפוך ללינק השולח אותי לאין ספור משמעויות וחוויות הנקשרות בהקשרים שונים ויוצרות זיווגים שונים בשלל עולמות. כאשר מילה מסוימת מתגלגלת אצלי על הלשון, נוכחת מתוך הבחירה שלי בה מתוך אפשרויות שפה אחרות, היא למעשה מעוררת אותי אל היחס העמוק ביותר שלי אל הדבר שאותה מילה מייצגת עבורי. הלחם שאני אוכל הופך ל"לחם", חתיכת התגברות על שאר האפשרויות להבין מה אני אוכל. ככל שלוקחים בחשבון יותר ויותר אופקים תרבותיים, המעמידים למבחן את המקום האישי שלי, מאתגרים אותו, מחדדים אותו ומעשירים אותו, כך החוויה הופכת להיות עשירה יותר, מובחנת יותר ועמוקה יותר.
המתח של השפה והתרבות קיבל תפנית חשובה בעידן החדש. אם בעבר המתח היה מתח של מלחמה בין תרבויות, מתח של גבולות שאין לעבור אותם, חומות גבוהות של מסורת עבשה שלא היה לה לומר דבר מלבד את עצמה, הרי שהמתח החדש של התרבות והשפה נמתח במארג אין סופי של הקשרים בין התרבויות והשפות השונות. זהו מתח של אהבה ולא של מלחמה. אפשרות של התחברות והעשרה הדדית. כוחה של חוויה לא מגיע יותר מכך שהיא גבולה בגבולותיה, וכעת אתה אשכרה הודי, אלא מתוך העמדה האישית שלך המגלה את המקום שבו אפשר לצאת מגבולך ובכל זאת להישאר בעמדתך האישית. במקום להיות קוסמו פליט, להיות קוסמופוליט.
רבי נחמן אמר על עצמו שכל מקום אליו הוא הולך, הוא הולך לארץ ישראל. את האוריינטציה העמוקה שלו, אמא אדמה שלו, הוא לקח לכל מקום והיא היתה היעד. אולי כדאי ללכת בעקבות רבי נחמן ולכל מקום שהולכים זה יהיה בעצם ללכת לעצמנו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה