יום חמישי, 5 בינואר 2012

צירופים חדשים - איתן אברמוביץ

הרבה דברים מקבלים את שם התואר "יהודי" לאחרונה, מרפואה אלטרנטיבית ועד קואוצ'ינג ואמנויות לחימה; אבל אולי יותר מהכל מוזיקה. אפשר לראות בכל זה טרנד שטחי או תרגיל שיווקי, דבר שתמיד יהיה גם נכון. אבל אפשר גם לאמץ את הנחות היסוד של חקר התרבות, ולחשוב ש"היהדות" אינה מונחת במקום נסתר ויציב כלשהו, כסט של קריטריונים שמאפשרים לבחון את מידת יהדותו של תוצר תרבותי מסויים, אלא שהיהדות כפי שהיא מתקיימת כאן ועכשיו [בלי מרכאות] היא מה שמקובל וניתן לתאר כיהודי, במסגרת שיח שהוא פעיל ורלוונטי עבורנו. כל עוד מתיחסים לשיח רווח ומשמעותי ולא לשפה פרטית של שנים-שלושה אנשים, הטענה שהשימוש בתואר "יהודי" מכוננת את יהדותו של המושא אינה מפוררת את משמעותו לגמרי. במקום להסתמך על גרעין יהודי קבוע, עמדה כזו מצביעה על קיומם של כללים בלתי כתובים, דינמיים ועם זאת נוכחים וחזקים, שמסמנים את מה שיכול להחשב כיהודי כאן ועכשיו. מכאן שההתבוננות באופן השימוש בתואר זה יכולה להעניק לנו תמונה אמיתית על המקום בו נמצאת היהדות היום, על מה שהיא יכולה להכיל בתוכה ומה ש[עדיין] לא.
באופן כללי קל לראות כי התואר "יהודי" משמש ליצירת תחום ביניים בין ה"דתי" וה"חילוני" שליחם אמנם הולך ונס, אך כאן ננסה להראות כיצד דווקא השמירה על ההבדלים יוצרת זיווגים פוריים. התחום הזה יכול להכיל בתוכו עמדות שונות ביחס להבחנות התיאולוגיות והסוציולוגיות שעומדות לכאורה מאחורי ההבחנות הישנות. יכולים להכנס לתוכו מדקדקי הלכה ומפריה, מאמינים וכופרים, חוזרים בתשובה או בשאלה, כל עוד יקבלו את כללי המשחק של היהדות כתרבות משותפת וימנעו מהדגשת ההבדלים. קל לראות את הצד המעקר של טשטוש ההבדלים הזה, את כפיית המכנה המשותף שגם אם אינו בהכרח נמוך, פעמים רבות הוא מוציא את העוקץ מכל אחת מהעמדות. אבל בצילו של הטשטוש הזה, ודווקא בשל המפגשים והצירופים הבלתי-צפויים שהוא מאפשר ומייצר, יכולים להיווצר סינתזות חדשות. גם אם בכניסתו לשדה ה"יהודי" נדרש כל שחקן להסתיר את הקרניים התיאולוגיות שלו, עצם המפגשים שנוצרים בשדה המשותף יכולים לעורר רוחות ישנות-חדשות במגרש האישי שלו, כאשר הוא חוזר הביתה. כאן אנסה להצביע על מהלך כזה בשדה המוזיקה היהודית.
מבחינה מוזיקלית אפשר לראות כמה מסלולים של תנועה בין השדה החילוני לשדה היהודי. הנרטיב הפשוט הוא זה של החזרה בתשובה, שבה מוזיקאי חילוני עובר תהליך של התקרבות ליהדות הדתית ומבטא זאת במוזיקה שלו. כדוגמא אפשר לראות את המהלך שעשתה אתי אנקרי: מהשירים הצועקים, המרים והכבדים של האלבום הראשון [רואה לך בעינים], דרך שיר שמתאר את קשיי החזרה בתשובה בנימה מלאת אופטימיות ונחמה [ברוך השם], ועד אלבום שלם של שירי יהודה הלוי, שכולו געגועים וכיסופים רוחניים, אך ללא נימה קלה של צעקה או משבר, לא בבחירת השירים ולא בעיבוד המוזיקלי. הנרטיב הזה משרטט את התפיסה הקלאסית של חזרה בתשובה - תנועה רציפה בין שני קטבים מנוגדים, מהאפלוליות והפסימיות החילונית ועד המוארות הדתית, הכוללת במקרה הזה גם משפחתיות ומזרחיות.
בזמנו כתב מבקר המוזיקה של "הארץ" כי אנקרי לקחה את השירים למקום הצפוי והמוכר, ולא ניסתה לעשות איתם משהו חדש כמו שעשו ברי סחרוף ורע מוכיח עם שירי אבן גבירול [שעליהם נדבר בהמשך]. אבל הלחנים של אנקרי מתאימים לשירי יהודה הלוי לא כי ממש כך הוא זמזם אותם לעצמו, אלא כי במערכת המסמנים העכשווית יהודה הלוי מתוייג כ"יהודי", והיהדות במובנה הפשוט והשגור מתקשרת למוזיקה העדינה, הנינוחה והמוארת שאנקרי חיברה לשיריו. מהבחינה הזו זהו אלבום שאינו יוצר סינתזה חדשה במערכת המושגים הקיימת, אלא מעניק לבוש משובח לדברים שאנחנו כבר מכירים [אבל גם זה לא לגמרי נכון, כי בשולי המהלך הזה נוצרים צירופים חדשים כמו זמרת עם מטפחת שאינה נמנעת מלהופיע בפני גברים, ושרה בביטחון ונוכחות קולית שזמרות דתיות-מבית אינן מגיעות אליו בדרך כלל. ובכלל, עצם השירה הנשית בהקשר הדתי מעוררת סיטואציות חדשות- ישנות, כמו הטענת הפן הארוטי בשירים שמבטאים את געגועי השכינה].
עדי רן מציג מהלך מעניין יותר: הוא אמנם חזר בתשובה, ומשחק בעומק המגרש ה"דתי" מבחינת העמדות שרוב השירים שלו מציגים. מצד שני, הברסלביות שלו מאפשרת ליצור משהו חדש לגמרי, שלא מתיישב בחלוקות המוכרות של דתי וחילוני. רן עצמו תיאר בראיונות את החזרה בתשובה כמרד העכשווי, המנכס לעצמו את האנרגיות של שנות השישים ומחליף את השיער הארוך בפאות. המהלך הזה טורף את הקלפים, כי הוא לוקח תנועה חילונית ומפנה אותה לכיוון הדתי, כך שהיא נטמעת בתוכו ויוצרת בו צירופים חדשים ממש. אפשר לראות את זה בשיר "פאות", שמכניס לעליצות הברסלבית אנרגיות פרועות וטרופות במיוחד. אבל אולי חידוש גדול יותר יש בשיר "אין לי שום דבר" מאלבומו הראשון של רן [כמה חבל שאיני מוצא קישור ברשת בו אפשר לשמוע אותו]. זהו שיר שמבוסס על המבנה הקלאסי של הגראנג' - בית שקט, איטי ומלנכולי, שעם הפזמון עובר בחדות להתפרצות דיסטורשנית של אנרגיות אקסטטיות ואלימות; וחוזר חלילה. אצל רן המבנה הזה מונח על טקסט שמציג סוג של ביטול ברסלבי. בדומה לשירי הז'אנר המקוריים, הבית מציג את האדם הכושל וחסר-הכל [אין לי שום דבר בעולם הזה/ אין לי כסף אין לי מניות... אפשר להשוות לקורט קוביין המספר לנו שהוא גרוע במה שהוא עושה הכי טוב]. ההתפוצצות של הפזמון מלווה באמירה כזו:"אבל כל העולם הוא שלי/ כי בראת אותו בשבילי/ בכל מקום שבו אני הולך/ שם אתה נמצא ומולך". על רקע חומת הרעש המלווה את המילים האלו, אפשר לראות כיצד המוזיקה מטעינה אותם בהקשר מיוחד. אם בהקשרו המקורי נראה לפרש את המבנה המוזיקלי הזה כסוג של מניה-דיפרסיה, תנועה בין שיממון קיומי לפריקת היאוש באנרגיות של הרס עצמי או סביבתי, אצל רן התנועה הזו מקבלת גוון של ביטול מיסטי, של התפרקות ההבחנות. במקום לתאר את הביטול כעמדה של שפלות וענווה למול אור אינסוף הממלא את הכל, הגיטרות והצעקות של רן הופכות אותו למשהו שהוא על גבול ההתפעמות, האקסטזה והזוועה. הביצוע שלו מדגיש את ההתפרקות אליה מובילה התגלות מלכות ה' בכל, התפרקות שכמו הגראנג' משלבת עוצמה והרס, התרוממות ונפילה.
וזה כבר באמת חידוש; אבל בסופו של דבר, ברי סחרוף עושה את זה לאין ערוך יותר טוב, יותר מעניין, מורכב ויצירתי. ברי לא חוזר בתשובה, ודווקא ההימנעות הזו מאפשרת לו ליצור חיבורים בלתי-צפויים, לגשת אל השדה היהודי מעמדה שאינה מתחייבת אליו ולכן יכולה להרחיב עוד יותר את גבולותיו. העמדה הזו מאפשרת לשירי אבן גבירול שלו ושל רע מוכיח ליצור משהו שהחידוש בו הוא ביכולת שלו לחשוף מימדים ישנים ונשכחים, לגלות בעומק ה"דתי" מימדים שהיום מתקיימים רק בשדה ה"חילוני". בניגוד מוחלט למוארות שמשרה אנקרי על שירי יהודה הלוי, שירי אבן גבירול שנבחרו מבטאים עמדה פסימית ואפלה, ומדגישים את שפלות האדם וחוסר התוחלת של קיומו. החידוש הוא בכך שעמדות אלו, שלכאורה מתבססות על הנחות דתיות יסודיות כמו עדיפות הנפש הנצחית על הגוף הכלה או אפסות האדם מול בוראו, נדחקות היום לשולי השיח הדתי שאימץ ברובו את העמדה המודרנית של רוממות האדם. נראה שלא נותרו הרבה דרשנים שיוכלו להטיח בקהלם שורות כמו "לנו יש לדעת/ כי אנחנו תולעת" או להזכיר להם כי "עת תצא הנפש/ נשאר רק טיט ורפש", כפי שברי עושה בלהט רב בשיר שכני בתי חומר. אבל באופן פרדוקסלי, למרות העדר ההנחות התיאולוגיות שעומדות לכאורה מאחורי אמירות כאלו, מבחינה העמדה הקיומית המוזיקה של ברי נמצאת לא רחוק משם בכלל. כדי לחוש את זה אפשר לשמוע זה לצד זה את שני השירים האלו:
אולי זה רק הדמיון הפרוע שלי, אבל משהו בחזרתיות, בתחושת חוסר המוצא, אולי גם בתיאור של מי ש"אין לו בית", מצליח לנגע את הפיוט המוכר הזה, שיכול היה להיות חלק נשכח ושטוח בפאתי תפילת יום הכיפורים, בתהומות של דמות המסומם שמתארות המילים של פורטיס. והזיקה הלא צפויה הזו פועלת בכמה כיוונים: היא מטעינה את הקינה על חורבן הבית באנרגיות של חורבנות מוכרים ועכשוויים יותר, אבל מאפשרת גם לכלול את החורבנות האלו עצמן בחורבן המטפיזי הגדול. נראה כאילו אותו שבר אישי שהופך את "באוויר" לרלוונטי גם למי שאינו מכור לקוקאין, יכול פתאום לקבל ביטוי גם במרחב הדתי הלכאורה שחוק לעייפה.
העובדה שהשדה ה"יהודי" דורש לשים בצד את השאלות התיאולוגיות הגדולות, מאפשרת לברי לחבר בין קטבים שנראים רחוקים מבחינת הנחות היסוד, אך מתגלים כקרובים מבחינת האנרגיות הנפשיות שהם מכילים. פתאום נראה שלמרות הדמיון על פני השטח בין העמדות שמציג אבן גבירול לשיח הדתי המוכר, אצלו הדיבור על עדיפות הנפש אינו משמש כמניע לחיים רוחניים ומוארים, אלא כבסיס לתיאור העולם כמקום קודר וחסר תקווה [ולב נבוב ותושיה סתומה/ וגוף נראה - ונפש נעלמה/ וארץ - שוחריה ימצאו רע/ ולא ששון לאדם באדמה]. החילוניות של ברי חושפת צדדים מודחקים בקנון ה"דתי", עמדות קיומיות שקרובות יותר לרוק של שנות השמונים מאשר לבתי הכנסת שבהם עשויים למלמל את אותן המילים. כאן מתגלה הפוטנציאל הפורה של השדה ה"יהודי": יצירת צירופים חדשים, אפשרויות קיום שלא נשארות רק בשטחיות של המכנה המשותף, אלא מגלות פנים חדשות-ישנות בעולמם של אלו שמוכנים להכנס אל שטחי הביניים ולגלות את עצמם שם מחדש.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה