יום שלישי, 24 בינואר 2012

שיחות הר"ש הרב שג"ר על חיים והרמנויטיקה בשעור על המגיד ממזריטש

אני רוצה לעבור רגע לנקודה אחרת ולשאול אתכם... סיפור לא מי-יודע-מה, שגרתי, אבל מה אתם אומרים. יום אחד בבוקר קמתי, והנה הבויילר התקלקל, והנה היתה הצפה במטבח, זה הכניס אותי גם לחרדות וכיוצא בזה... פתאום נזכרתי היתה לי הארה, למה הבויילר התקלקל? אתמול בא איזה עני, אחר כך היו לי הרבה רגשי אשמה נקיפות מצפון שבאמת לא נתתי לו צדקה כראוי או משהו כזה, ואז היתה לי 'הארה', שהבוילר הזה הוא בעצם באמת נשבר בגלל שלא נתתי צדקה לעני. היתה הארה. פתאום התחבר לעוד כמה דברים והדברים האלה יצרו הארה. זה בעצם השגחה פרטית. מה אתם אומרים על הדבר הזה? לגיטימי, לא לגיטימי? משהו שם החליד ונרקב וזרם החוצה, אז מה אתם אומרים על הדבר הזה? זה לגיטימי? כשאני בא ושואל את עצמי איפה נמצאת ההשגחה הפרטית בעולם אז הרבה בפעמים, אני חושב זו אחת הדרכים, לשאול את עצמי על ארוע מסוים, מה הארוע הזה אומר, ואז קורה, לא תמיד, אבל לפעמים, נוצרת 'הארה', הארוע הזה מתקשר לעוד כמה דברים, וזה כמו בסוגיה. אתה לומד את הסוגיה, בשלב הראשון, יש לך פרט פה פרט שם הכל בלגן שלם, מתי הסוגיה מסתדרת? פתאום יש 'הארה', איזה ברק שמסביבו הכל מתלכד, בלי שאפילו תעשה מאמץ. זה פשוט מסתדר, הרבה פעמים המאמץ הוא בדיוק למצוא את הנקודה של הסוגיה, את הרעיון את ההארה את המלה אפילו שיוצרת קוהרנטיות בין הדברים כולם והופכת את הסוגיה מאוסף מערימה של כל מיני דברים שלא מתחברים אחד עם השני, שאולי כל אחד בפני עצמו אתה מבין למערכת אחת שהחלקים שלה מסתדרים ויוצרת קוהרנטיות. אותו דבר, בסוגיה זה מובן, כל יצירה אמיתית היא מתחילה מאיזה נקודה של הרעיון וסביב הרעיון, השיר גם לפעמים, אני לא משורר, אבל גם השיר, כך אני מבין הוא פתאום  איזה פלאש איזו תחושה, רגש, ואחר כך המילים כבר יוצאות ממילא, הן מכילות בתוכן את אותה הארה והכל מתאחד סביבה. אם זה ביחס לסוגיה אני חושב שזה בהחלט לגיטימי ביחס ליצירה, עכשיו אני שואל את עצמי אם זה נכון ביחס להשגחה? מה אתם אומרים, האם הפרשנות שלי היא אמינה או לא אמינה?... לגבי הסוגיה זה  לגיטימי או לא? ... זה מה שקרוי המעגל ההרמנויטי... מבחינת האמינות, זה נכון שזה מה שהטקסט הזה אומר?... האם יש לזה ערך של פרשנות? באיזה מובן יש לזה ערך של פרשנות?...

...יש תמיד איזה נקודה, הייתי קורא לה נקודת היתוך, כמו שסיפור או סרט. סיפור, יש איזושהי נקודה שהסיפור הופך להיות לו לסיפור, העלילה התרקמה, פה שם וכן הלאה, עדין בשלבים, בוודאי הראשונים, אולי לאורך כל הסיפור, אין עדין הגיון אין עדין עלילה, העלילה תובהר בנקודה מסוימת אולי בנקודת הסיום שאז אתה אומר, הנה, כל הסיפור כל מה שקרה לפני כן, כל האירועים הם פתאום קיבלו את משמעותם את מובנם בנקודת ההיתוך הזו. פתאום אני מבין לאן החיים של הגיבור של הסיפור הובילו אותו ומה היה המשמעות לכל מה שקרה לו, לפני כן מסופר הוא היה בזה פגש את זה וכן הלאה, פתאום יש נקודה שהיא נותנת רטרואקטיבית, הופכת את הסיפור לעלילה. מסיפור שרירותי ומקרי הופכת להיות מה שקרוי היום נרטיב. השאלה שאני שואל את עצמי, האם זה נכון גם לחיים? האם האופי של החיים שלנו הוא אופי נרטיבי? נגדיר את זה ככה. האם באמת יש כאן עלילה או אוסף של מקרים? זה השאלה ביחס להשגחה?... האם זה באמת נכון לומר שזו היא ההשגחה האלוהית?





(כמובן שכל הקטע מומלץ אבל השתיים וחצי הדקות הראשונות
הן הרלוונטיות לענייננו).

תגובה 1:

  1. הסיפור שלי הוא קצת יותר בנלי.עני ואביון אחד הגיע אל דרור בר יוסף... דרור בר יוסף שכח לכבות את הבוילר לפני שהוא הלך לישון וכאשר הוא קם בבוקר הוא גילה שהדוד התקלקל. אני כותב את זה מכיוון שאת הסיפור שלך סיפרת טוב מדי, ולקח לי הרבה זמן להבין שזה גם חלק מהסיפור.
    הרבה פעמים אנחנו מספרים את הסיפור שלנו והופכים אותו לעלילה מכוונת, עלילה שבסופה מגיע הרוצח והורג את עצמו המספר, יש גם מספרים יותר טובים, יש גם סיפורים יפים.
    שמעתי שר' נתן שמע את אחד החסידים מתלבט אם לעשות משהו כי עלה לו איזה פסוק בתפילה והוא לא יודע מה המשמעות של זה, ואז אמר לו ר' נתן יש לך מספיק את מה שהתורה כותבת. אני חושב שר' נתן ראה שהחסיד הזה לא הולך בכיוון הוא מתברבר.
    אני חושב שגם אם נכון שיש השגחה אלוהית ולא רק אוסף של מקרים, אל לנו למהר וליצור עלילה. כי לפעמים צריך את הצדיק הזה שנצא למטה (במאמר של רוני).

    השבמחק