יום ראשון, 22 בינואר 2012

עוד משהו על הצדיק

בדיחה שהצחיקה אותי כשהייתי ילד מספרת: פעם אישה אחת הגיעה לרב וצעקה רבי! רבי! אז הוא ירה בה. לא ברור לי עד הסוף מה מצחיק במשפט הזה, אולי ההתנגשות הזאת בין הציפייה למה שאמור לקרות, לבין מה שקורה בפועל, אבל כמו בסיטואציות אחרות שבהן צוחקים בלי לדעת בדיוק למה, ייתכן שברקע נמצא איזה פחד כבוש, איזו תחושה של חוסר נוחות עמוק, בנגיעה בדבר אמיתי מכדי להכחיש, ומעיק מכדי להתמודד.

דמות הרב, המורה הרוחני, מישהו שרוצים להישען עליו, לדעת שהוא לא כמו אחרים, שאפשר לסמוך עליו עד הסוף, לשתף אותו ולהתייעץ בנושאים בפרטיים ביותר, ובכל זאת, לך תדע.

מהו המקום של הרבי, גורו, מורה רוחני, בחיים שלנו? מה משמעותה של אותה כריזמה רוחנית שיש לאנשים מסוימים, איך משתמשים בה לטובה, ומה עושים נוכח הסכנות שיש סביב כל האירוע הרוחני?

רבי נחמן מברסלב עסק רבות בניסוח התפקיד של הצדיק, אופן הפעילות שלו, צורות ההשפעה שלו, הסכנות האורבות לו ואופק האפשרויות העומדות בפניו.

התורה הקצרה ביותר של רבי נחמן אומרת: "ראש בני ישראל (שמות ל)- ראשי תיבות רבי. ולהפך: רשעים בחשך ידמו (שמואל א, ב) - ראשי תיבות רבי". רבי נחמן מסביר שבאותו מושג ישנן שתי אפשרויות סותרות: גם מנהיג של כל העם וגם רשע השוכן בחושך. לא מדובר כאן בשני אנשים שונים, אלא באדם אחד. הצדיק על פי רבי נחמן הוא אישיות אמביוולנטית, שיש לדעת באופן מבורר כיצד לגשת אליה.

לפני הכל צריך להבחין בין שני סוגי אנשים שאנשים קוראים להם צדיקים. רבי נחמן מדבר על כך שיש צדיקים אמיתיים ויש "מפורסמים של שקר". ה"מפורסמים של שקר", הינם אנשים שהתפרסמו בזכות אי אלו תכונות שלהם שהילכו קסמים על הציבור, כאשר למעשה הם אינם נותנים להולכים אחריהם דבר ורק מובילים אותם לדמיונות והבל. לא קשה היום למצוא כל מיני טיפוסים המוכרים אשליות (תמורת כסף טוב) לאנשים תמימים, במסווה של רוחניות צרופה. מהם ודאי כדאי להתרחק.

רבי נחמן אמר שגם בעניין שלו, כלומר תורת ברסלב, יהיו מפורסמים של שקר.[1] למה הכוונה? הכוונה היא, שאין שום תורה, שיטה או תנועה שחסינה מפני אותו שקר, אותו כזב ודמיון שבנאדם יכול ללכת שבי אחריו ולדפוק את הראש בקיר מבלי לשים לב לכך וזה כולל גם את תורת ברסלב.

אחד התנאים לכך שתורה תוגדר כתורת אמת, אומר רבי נחמן, הוא שתהיה אפשרות ליפול ממנה, כמאמר הפסוק "כי ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בם, ופשעים יכשלו בם" (ספר משלי). מדובר למעשה בחומר נפץ, והשאלה היא איך משתמשים בו. אם זה לא חומר נפץ אז בשביל מה להתעסק איתו בכלל?

אבל עיקר החידוש הוא דווקא אצל אותם צדיקים אמיתיים. אנשים בעלי יכולות מופלאות לעשות ניסים. אני לא מדבר על ניסים של מעשים החורגים מהטבע, אלא על חילוץ נפשות פצועות מהדיכאון שלהם, מהמקום הרע אליו נכנסו, על פתיחת האופק החדש ונטיעת תקווה היכן שכלו כבר כל התקוות. רבי נחמן מצביע על האנשים האלו ממש ואומר שיש להם צד שהוא להיפך, צד של רשעים בחושך.

נראה לי שצריך להשתחרר מכמה דוגמות השולטות בתרבות המערבית בכל הנוגע לאנשי אלוהים. החסידים דיברו הרבה על כך ש"שבע ייפול צדיק וקם". הצדיק הוא זה שנופל, נופל הרבה, וקם. באחוזים, רוב הזמן הוא בנפילה. אבל הוא קם. הקימה הזו היא התכונה המייחדת את הצדיק, הוא לא מתייאש. הוא יודע טוב מכולם כמה שהוא בקאנטים, אבל הוא מתגבר. איפה שכולם נשארים ומתייאשים הוא לא מוותר, הוא מראה דרך חדשה איפה שהכל סתום ונראה שככה זה ואין מה לעשות.

אולי הכומר הקתולי הוא אחד שפרוש מן האישה, ואולי היו גורואים הודיים שלא אכלו שנים, אבל אצל החסידים זה אחרת. הקדושה לפיהם, מתרחשת במציאות של העולם ולא בבריחה ממנו.

בברסלב מסבירים שעיקר האמונה היא עשייה גשמית, בעולם הזה, והצדיקים הם אלו שעוזרים לנו להשיג את האמונה. כלומר, הצדיק הוא לא מישהו שעוזר לנו לצאת מהעולם הזה אל מקומות עליונים ומדומיינים, אלא הוא הצוללן שבעקבותיו אנו חודרים עמוק אל תוככי העולם הזה, אל העשייה הגשמית, אל האמונה. (ליקוטי הלכות, הלכות עירובי תחומין, הלכה ה)

הצדיקים הם האנשים שנמצאים הכי גבוה והכי נמוך. להיות על ידם זה באמת סיפור לא פשוט.

האבטיפוס הגדול של הצדיק המנהיג ביהדות, משה רבנו, נענש ולא נכנס לארץ ישראל. רבי נחמן מסביר את הטעות של משה בכך שהוא לא שיתף את הרשעים שבבני ישראל בתפילה שלו. הצדיק צריך לכלול גם את הרשעים בתפילה שלו. לא להתעלם מהרשעות שלהם, או למצוא בהם איזו צדיקות נסתרת, אלא כמו שהם, רשעים גמורים, להיות איתם יחד עם כולם.

טוב, אז אולי נפתח כאן פתח להבין את המורכבות העמוקה עד לתהום של הצדיק ואופן הפעולה שלו. אבל מה אנחנו עושים איתו? איך מצליחים להרוויח ממנו מה שאפשר?

אז נראה לי שהדבר הראשון הוא להבין שזה מה שעושים איתו, מנסים להרוויח. הוא לא נמצא בעמדה שלו כדי לפקד עלינו או לטרטר אותנו, או לרוקן את חשבון הבנק שלנו, הצדיק הוא כאן בשבילנו.

אם זה בתחום ההלכה, ואם זה בתחום ההנהגה, הרב כאן בשביל לעזור לך. למצוא עצה לנפשך. לא טוב לך, לעזוב כמה שיותר מהר, אבל, לחפש מי כן עושה לך טוב, מי מורה לך הלכה נכונה, מי נותן עצה שעוזרת. יותר מזה, בעומק העניין נראה שיש על כל אחד ואחת מאיתנו אחריות מהותית בנושא הרב. המשנה אומרת לנו "עשה לך רב". את הרב צריך לעשות, ולא לבוא למשהו מוכן. לעשות את הרב הכוונה היא לעשות אותו עבור עצמי, לא לחפש איזו כפייה חיצונית לחיים שלי אלא לבנות את הסמכות עליי באמצעות ההתנסות האישית שלי יחד עם החכמה שיש לו, במידה וזו נמצאת. אסור להעריץ רבנים. הם לא עריצים ואסור להפוך אותם כאלה באמצעות הערצה.

דמות הרב זו דמות שעשויה מהבעיות שלנו, מהסבל שלנו, מהמצוקות שלנו. הוא זה שיראה לנו את הדרך החוצה מהדמיון שלנו ויכניס אותנו אל המציאות, אל ההלכה האישית שלנו שתראה לנו איך לנהוג כמו שטוב לנו בכל סיטואציה. הוא זה שיפתח לנו את הספרים הישנים שלנו הגלויים והנסתרים ויצביע על הדרך הישנה – חדשה אל תוך המציאות.

רק צריך להיזהר, לא להישען עליו יותר מידי, ולא להעריץ אותו, שאותו קובץ בעיות מצוקות ודמיונות לא יירה בנו.



[1] שש"ק ב, סד

תגובה 1:

  1. י וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, אֵת כָּל-דִּבְרֵי יְהוָה, אֶל-הָעָם, הַשֹּׁאֲלִים מֵאִתּוֹ מֶלֶךְ. {ס}
    יא וַיֹּאמֶר--זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם: אֶת-בְּנֵיכֶם יִקָּח, וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו, וְרָצוּ, לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ. יב וְלָשׂוּם לוֹ, שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים; וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ, וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי-מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ. יג וְאֶת-בְּנוֹתֵיכֶם, יִקָּח, לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת, וּלְאֹפוֹת. יד וְאֶת-שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת-כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם, הַטּוֹבִים--יִקָּח; וְנָתַן, לַעֲבָדָיו. טו וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם, יַעְשֹׂר; וְנָתַן לְסָרִיסָיו, וְלַעֲבָדָיו. טז וְאֶת-עַבְדֵיכֶם וְאֶת-שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת-בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים, וְאֶת-חֲמוֹרֵיכֶם--יִקָּח; וְעָשָׂה, לִמְלַאכְתּוֹ. יז צֹאנְכֶם, יַעְשֹׂר; וְאַתֶּם, תִּהְיוּ-לוֹ לַעֲבָדִים. יח וּזְעַקְתֶּם, בַּיּוֹם הַהוּא, מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם, אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם; וְלֹא-יַעֲנֶה יְהוָה אֶתְכֶם, בַּיּוֹם הַהוּא. יט וַיְמָאֲנוּ הָעָם, לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל שְׁמוּאֵל; וַיֹּאמְרוּ לֹּא, כִּי אִם-מֶלֶךְ יִהְיֶה עָלֵינוּ. כ וְהָיִינוּ גַם-אֲנַחְנוּ, כְּכָל-הַגּוֹיִם; וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ, וְנִלְחַם אֶת-מִלְחֲמֹתֵנוּ. כא וַיִּשְׁמַע שְׁמוּאֵל, אֵת כָּל-דִּבְרֵי הָעָם; וַיְדַבְּרֵם, בְּאָזְנֵי יְהוָה.
    א וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, הִנֵּה שָׁמַעְתִּי בְקֹלְכֶם, לְכֹל אֲשֶׁר-אֲמַרְתֶּם לִי; וָאַמְלִיךְ עֲלֵיכֶם, מֶלֶךְ. ב וְעַתָּה הִנֵּה הַמֶּלֶךְ מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵיכֶם, וַאֲנִי זָקַנְתִּי וָשַׂבְתִּי, וּבָנַי, הִנָּם אִתְּכֶם; וַאֲנִי הִתְהַלַּכְתִּי לִפְנֵיכֶם, מִנְּעֻרַי עַד-הַיּוֹם הַזֶּה. ג הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד יְהוָה וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ, אֶת-שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת-מִי עָשַׁקְתִּי אֶת-מִי רַצּוֹתִי, וּמִיַּד-מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר, וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ; וְאָשִׁיב, לָכֶם. ד וַיֹּאמְרוּ, לֹא עֲשַׁקְתָּנוּ וְלֹא רַצּוֹתָנוּ; וְלֹא-לָקַחְתָּ מִיַּד-אִישׁ, מְאוּמָה. ה וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם עֵד יְהוָה בָּכֶם, וְעֵד מְשִׁיחוֹ הַיּוֹם הַזֶּה--כִּי לֹא מְצָאתֶם בְּיָדִי, מְאוּמָה; וַיֹּאמֶר, עֵד. {פ}....
    ו וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, אֶל-הָעָם: יְהוָה, אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת-מֹשֶׁה וְאֶת-אַהֲרֹן, וַאֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת-אֲבֹתֵיכֶם, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. ז וְעַתָּה, הִתְיַצְּבוּ וְאִשָּׁפְטָה אִתְּכֶם--לִפְנֵי יְהוָה: אֵת כָּל-צִדְקוֹת יְהוָה, אֲשֶׁר-עָשָׂה אִתְּכֶם וְאֶת-אֲבוֹתֵיכֶם. ח כַּאֲשֶׁר-בָּא יַעֲקֹב, מִצְרָיִם--וַיִּזְעֲקוּ אֲבוֹתֵיכֶם, אֶל-יְהוָה, וַיִּשְׁלַח יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה וְאֶת-אַהֲרֹן וַיּוֹצִיאוּ אֶת-אֲבֹתֵיכֶם מִמִּצְרַיִם, וַיֹּשִׁבוּם בַּמָּקוֹם הַזֶּה. ט וַיִּשְׁכְּחוּ, אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם; וַיִּמְכֹּר אֹתָם בְּיַד סִיסְרָא שַׂר-צְבָא חָצוֹר וּבְיַד-פְּלִשְׁתִּים, וּבְיַד מֶלֶךְ מוֹאָב, וַיִּלָּחֲמוּ, בָּם. י וַיִּזְעֲקוּ אֶל-יְהוָה, ויאמר (וַיֹּאמְרוּ) חָטָאנוּ, כִּי עָזַבְנוּ אֶת-יְהוָה, וַנַּעֲבֹד אֶת-הַבְּעָלִים וְאֶת-הָעַשְׁתָּרוֹת; וְעַתָּה, הַצִּילֵנוּ מִיַּד אֹיְבֵינוּ--וְנַעַבְדֶךָּ. יא וַיִּשְׁלַח יְהוָה אֶת-יְרֻבַּעַל וְאֶת-בְּדָן, וְאֶת-יִפְתָּח וְאֶת-שְׁמוּאֵל; וַיַּצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד אֹיְבֵיכֶם, מִסָּבִיב, וַתֵּשְׁבוּ, בֶּטַח. יב וַתִּרְאוּ, כִּי-נָחָשׁ מֶלֶךְ בְּנֵי-עַמּוֹן בָּא עֲלֵיכֶם, וַתֹּאמְרוּ לִי, לֹא כִּי-מֶלֶךְ יִמְלֹךְ עָלֵינוּ: וַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם, מַלְכְּכֶם. יג וְעַתָּה, הִנֵּה הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם--אֲשֶׁר שְׁאֶלְתֶּם; וְהִנֵּה נָתַן יְהוָה עֲלֵיכֶם, מֶלֶךְ. יד אִם-תִּירְאוּ אֶת-יְהוָה, וַעֲבַדְתֶּם אֹתוֹ וּשְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלוֹ, וְלֹא תַמְרוּ, אֶת-פִּי יְהוָה--וִהְיִתֶם גַּם-אַתֶּם, וְגַם-הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר מָלַךְ עֲלֵיכֶם, אַחַר, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. טו וְאִם-לֹא תִשְׁמְעוּ בְּקוֹל יְהוָה, וּמְרִיתֶם אֶת-פִּי יְהוָה--וְהָיְתָה יַד-יְהוָה בָּכֶם, וּבַאֲבֹתֵיכֶם. טז גַּם-עַתָּה הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ, אֶת-הַדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה, אֲשֶׁר יְהוָה, עֹשֶׂה לְעֵינֵיכֶם. יז הֲלוֹא קְצִיר-חִטִּים, הַיּוֹם--אֶקְרָא אֶל-יְהוָה, וְיִתֵּן קֹלוֹת וּמָטָר; וּדְעוּ וּרְאוּ, כִּי-רָעַתְכֶם רַבָּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בְּעֵינֵי יְהוָה, לִשְׁאוֹל לָכֶם, מֶלֶךְ.

    השבמחק