יום שישי, 20 בינואר 2012

צלילי הימים - אישים זמנים וג'אז

מיילס דייויס - 'הגאון' בין צרות ליצירה









בעולמנו נהוג לשאול על דמויות היסטוריות האם הן עשו הסטוריה או האם ההיסטוריה עשתה אותם? במילים אחרות, האם תרומתו של הרצל להסטוריה האנושית היא הציונות ומדינת ישראל, או גילגולה של ההיסטוריה הביא ללידתו של הרצל, זה בנימין זאב הרצל להיות האיש ואלמלא הוא היה אלמוני בן פלוני 'ההרצל' שלנו, וליד תל-אביב היתה מוקמת העיר העברית אלמוניה. יתכן שדיון היסטורי מסוג זה מענין, ויתכן שלא; על כל פנים ישנם מקרים בהם נדמה כי כל ההיסטוריה נבראה עבור אדם מסוים, להוות עבורו רקע וקרקע ללימוד כך שנזכה כולנו מתורתו. הדברים מוכרים וברורים אצל לא מעט אישים,  ובדומה לכך הזהר מתאר את בריאתו של האדם הראשון ואברהם אבינו, ובוודאי הדברים נכונים ומוכרים ללא מעט דמויות מעברנו (בין אם זה רבי נחמן, הרב שג"ר, קפקא, וכן הלאה והלאה).

הפעם ננסה להרחיב מעט את הדיבור לכדי טעימה קצרה, מהקדמה ארוכה הראויה לאדם מסוג זה בעולמנו, והוא מיילס דייויס. בפעמים קודמות ניסינו לגעת דרך אנשים שונים בסגנונות הג'אז המגוונים הקיימים בעולמנו (התחלנו דרכנו עם סקוט ג'ופלין והמשכנו עם בני גודמן, לואיס ארמסטרונג ודיזי גילספי), אולם נדמה כי בלב שלם כי במובנים מסויימים כל פריים היינו כסוג של הרמה להגשה לבואו והתגלותו של מיילס דייויס. לא תהיה זו הגזמה לבוא ולומר  כי כשם שעברנו בכל רשומה על תקופה שונה  בהתפתחות הג'אז כך ראוי היה לעשות עם מיילס. כל תקופה בחייו מלווה ביצירה של סגנון מוסיקה חדש שעם השנים הלך והתפתח הלך והשפיע על דורות של נגני ג'אז, ועל עולם הג'אז יותר מכל נגן ויוצר אחר, אחריו ולפניו.

מיילס דואי דייויס ה-III, נולד כילד סנדוויץ' במשפחה בת חמש נפשות (שלושה ילדים) ב יג' סיוון תרפו (26 מאי 1926) כ' תשרי התשנא (28 ספטמבר 1991) למשפחה עמידה ומלוכדת על גדות המסיסיפי באלינוי, שחוותה בחיי היומיום את ההפרדה הגזעית שרווחה בארה"ב באותם הימים. חוויה זה השאירה את אותותיה על חייו של מייליס שנים רבות אחר כך והיוותה עמוד תווך מרכזי במהלך חייו.

אמו של מיילס, קלאוטה דייויס, רצתה שילמד כינור, אולם אביו, מיילס ה II. (לטענת מיילס, כדי להקניט את אמו, קליאוטה) רכש עבורו חצוצרה, וכך בגיל 13 החל מיילס את חייו כנגן ג'אז. בגיל 16 מיילס כבר ניגן בצורה מקצועית,  אך הוריו דרשו שיסיים את לימודי התיכון שלו. שנה לאחר מכן, קשריו עם חברתו איירין קאוות'ון עלו מדרגה עם לידת בתם הראשונה, שריל.

בגיל 18 הגיעו לעיר האגדות, דיזי גילספי וצ'רלי פרקר, ולמזלו, הם היו זקוקים לנגן חצוצרה נוסף לזמן קצר. בהתייסו לחוויה זו בשלב מאוחר יותר הוא אמר כי זו היתה החוויה המרגשת ביותר בחייו עם מלבושיו עליו. בשלהי אותה שנה  1944, לאחר סיום לימודי התיכון, עבר מיילס לניו יורק ללמוד בג'וליארד היוקרתית. את רוב זמנו בילה מיילס ברחובות ניו יורק בסצנת הג'אז.

בשנים אלו התערבב מיילס אט אט עם עלית הג'אז בניו יורק וניסה לחדש את הקשר עם אלילו, צ'ארלי פארקר. מיילס השתלב היטב, ניגן והקליט עם אלילו פארקר וגם זכה להצטרף ללהקה של דיזי גילספי כמחליפו, לאחר שדרכיהם של דיזי ופארקר נפרדו ודיזי הקים קבוצה משל עצמו. מיילס נהנה לעבוד עם פארקר אך התמכרותו לסמים קשים וההתמוטטויות הנפשיות בצידן, הביאו למתיחות בלהקה ולפרישתו של מיילס לדרכו העצמאית. פרישה זו מאביו הרוחני, היתה אבן דרך, שבעקבותיה החל מיילס, לעצב את עולם הג'אז מחדש, ולפתח את הסגנון הג'אז הראשון הייחודי לו (מיני רבים), קול ג'אז. במסגרת זו, החל בפרויקט מיוחד של ננטט מוסיקלי שמטרתו היתה לחכות את הקול האנושי בקומפוזיציות מאורגנות היטב. אחת מיצירות אלו, שנכתבה ב-1948, נקראת ישראל.



בסוף 1949, בגיל 23 יצא מיילס, לראשונה בחייו, ממולדתו לביקור קצר בצרפת, שם לתדהמתו זכה ליחס שווה כמו נגנים לבנים, וגם להכרה כנגן איכותי, משום שג'אז זכה להערכה שווה בדומה למוסיקה קלאסית, בפאריס אף התאהב בשחקנית צרפתיה. חזרתו לניו יורק לא היתה אירוע חלק. הצורך בתמיכת משפחתו, האפליה נגד נגנים שחורים והירידה בפופלריות של הג'אז בעיר העיקו ותרמו למצוקה הולכת וגדלה אצל מיילס. בתקופה זו החל מיילס בהתמכרותו הקשה להרואין, שלפי מכריו הביאה לשינויים באישיותו, תרמה רבות להדרדרות  כלכלית אליה צלל והביאה לנתק ביחסיו  איירין, שעימה כבר זכה להביא שלושה ילדים.

לאחר שהות קצרה בכלא הבין מיילס שהגיע הזמן לערוך שינוי בחייו. הוא חזר לביתו, למקום בו אוהבים אותו וקשוחים עימו, נכנס לחדר ונעל  עצמו שם למספר חודשים, עד אשר נגמל מהרואין. עם גמילתו החל מיילס בצעדיו הראשונים לחזרה לסצנת הג'אז. שמו והתמכרותו הלכו לפניו, כך שהדברים לא היו קלים. אולם, לבסוף לאט לאט, הצליח מיילס לחזור למרכז הזירה ולסגנונו הייחודי. שנים אלו  עם כל קשייהם היו פוריות מאד, וכללו גם את מרכזיותו של מיילס בפיתוחו של זרם ההארד בופ, המבוסס על הבי בופ (המוכר לנו מדיזי וצ'רלי) אך איטי ועדין יותר .

בסוף שנות החמישים העמיק מיילס את שיתוף הפעולה שלו עם היוצר גיל אוונס, הן בעבודה על תקליטים חדשים (בהם היצירה המנומנטלית Sketches of Spain) והן בתוכנית מוסיקה מוצלחת ששודרה בטלויזיה. שמו של דייויס כנגן וכיוצר מרכזי ואף אגדה בחייו כבר החל להתבסס.



למרות כל זאת, נראה כי כל חוויותיו וגילגוליו האישיים שלו ושל עולם הג'אז בכלל עד כה, היו רק תפאורת רקע לקראת האלבום החדש שעליו החל לעבוד עם אוונס , Kind of Blue, והפנינה שבכתר שפתחה את האלבום, So What. אלבום זה שינה את פני הג'אז מאז ועד עולם. לשלוש מנגינות מהאלבום התוודעו הנגנים לראשונה ביום ההקלטה, זאת משום שאוונס ומיילס רצו שהאלתורים של הנגנים יהיו 'טריים' ומהתרשמות ראשונה.



ב-59 הותקף מיילס באכזריות על ידי שלושה שוטרים בעת שיצא להפסקה מהופעה 'ללובשי מדים', וכשליווה צעירה בלונדינית נאה. מיילס נעצר, ללא עוול בכפו אך בשל צבעה השחור, על תקיפת שוטרים ונאלץ לבטל נסיון לתבוע אותם בבית משפט, בשביל להשיב לעצמו את הרשיון להופיע במועדוני לילה בניו יורק.

בתחילת שנות השישים נאלץ מיילס, למורת רוחו הרבה, להפרד מהסקסופוניסט האגדי ג'ון קולטריין, שהיה עבור מיילס עמוד תווך בלהקה שלו. לאחר פרישתו עזבו בזה אחר זה רוב הנגנים ומיילס נאלץ לחפש ולבנות עבורו הרכב חדש. לאחר כשלוש שנים הגיע מיילס אל המנוחה והנחלה עם היצטרפותם של ווין שורטר והרבי הנקוק הצעירים והמבטיחים כאחד.

בשנים אלו, זו נסע מיילס לסיבובי הופעות בעולם, ובאירופה בניגוד מוחלט לחוויותיו מארצו מולדתו, התקבל כגיבור וכאדם שווה לאחיו. מיילס המשיך להוביל ולחדש בנגינתו והמאבק של השחורים לשוויון ולביטול ההפרדה השתלב ביצירתו עם עבודתו בפיתוח הסגנון של ג'אז חופשי, שניסה לבטא את השאיפה של נגנים שחורים שונים (בהם ג'ון קולטריין ואורנט קולמן) לחברה חופשית ללא ההגבלות והמוסכמות המקבעות את האדם במשבצות הנוחות לראשיה. כך, בג'אז חופשי נקראו הנגנים לנגן בחופשיות ללא הכבלים של אקורדים ומקצבים קבועים. החוויה של נגן המנגן עצמו ללא התיאום והחוקים הקבועים וכך יחדיו הלהקה מצליחה להביא יצירה חדשה לעולם היה פרויקט פורץ דרך מוסיקלית וחברתית כאחד.



כאדם שהיה לו קשה לקפוא על שמריו, וכיוצר שלא ניסה לשחזר את עבודתו והצלחתו הראשונית, ההתפתחויות המוסיקליות של שנות השישים והשבעים היו רקע טוב להתפתחותו המוסקלית, ולפריצת הדרך החדשה הבאה שלו.

בשנות השבעים נגינתו של מיילס השפיעה רבות על חלק ניכר מסצנת המוסיקה הפופולרית בארה"ב, בהם אגדות בפני עצמן, כמו זמר הפאנק, ג'יימס בראון, והאחד והיחיד, ג'ימי הנדריקס, בעולם הרוק. טרם מותו של הנדריקס החלו מגעים להופעה משותפת של המאור הגדול והמאור הקטן, אך זו לא התקיימה (והגאולה שוב נדחתה) בשל  הסתלקותו בטרם עת של הנדריקס. אולם, כל זאת, בדומה לדברים הקודמים, נדמה כחומר רקע לכינון המציאות מחדש, עם תחילת עבודתו של מיילס עם המוסיקה האלקטרונית ושילובה עם עולם הג'אז. כך החל מיילס את המהפכה שבמהלכה פיתח מיילס הסגנונות המוכרים לנו כפיוז'ין ואסיד ג'אז. בתקופה זו, החל מיילס להשתעשע ולשלב כלים חשמליים  בעבודתו ואת אפקט wah wah בנגינתו. היצירה החדשה של מיילס היתה אמנם סנונית ראשונה לעולם חדש וטוב יותר, אך היא לא הספיקה בשביל להשאיר את מיילס בעולם המוסיקה. מיילס, בעקבות התמכרותו המחודשת לסמים ולשאר מיני דברים, איבד את תשוקתו לנגינה ופרש וכמעט שלא ניגן כשש שנים, בהן הסתגר בבית בכפר, שם ניסה להגמל מצרותיו השונות.

חזרתו למוסיקה בשנות השמונים התאפיינה ביצירה מקורית וחדשה שהמשיכה את הסגנונות שהוא החל לפתח כעשור קודם לכן. בשנים אלו, הושפע מיילס מסגנונו של פרינס, שילב בין ג'אז למוסיקה שחורה וראפ, ויצר כמה מאלבומיו היותר יפים ומיוחדים, בהם The man with the horn, Doo Bop,  ו Aura.


מיילס הוא היוצר החשוב והפורה ביותר במאה -20, שהביא לעולם עולמות חדשים של נגינה וסגנונות. כאמור לעיל, מיילס הינו מסוג האנשים שתולדות ההיסטוריה האנושית היתה הכנה והתארגנות לקראת בואם. אנו נהנים גם בימים אלו מפרי עמלו והשפעתו הרבה על היצירה המוסיקלית בארה"ב ובעולם כולו, ועל השינויים הרבים שהיא סייעה לקדם. 






תגובה 1: