יום שלישי, 10 בינואר 2012

חוסר ביקורת עצמית - הדרה כפולה והמלצה לסרטון אנימציה מוצלח / דרור בר-יוסף


Alma from Rodrigo Blaas on Vimeo.



לפני מספר חודשים נתקלתי במקרה בסרטון קצר זה, אולם, לצערי, למרות שנהנתי מהאנימציה המעולה ומהאיכות הגבוהה של הסרטון, איכשהו פספסתי אותו. ביד אמן, ובעזרת שמוש מושכל בזוויות הצילום ואירועי רקע בצד העלילה המרכזית, הצליח במאי הסרט, לשלב בין התמימות הילדותית של הילדה וחנות הבובות למסתורין ולחרדה המלווים סרט אימה טוב. הכניסה, אפופת הסוד, של הילדה לחנות; בובת האופניים המנסה, לשווא, לנצל את הפרצה ולצאת; ותנועותיה המוזרות והנעלמות של בובת הילדה, בשילוב המוסיקה 'וזוויות הצילום' של הסרט, יוצרים פינג פונג מפתה בין התמימות לאימה. אולם, למרות הכל בפעם הראשונה בה צפיתי בסרט, לא נלכדתי ברשתו.



באותה התקופה ניסיתי להבין את הסרטון כמשל העוסק בצרכן המודרני בשוק חופשי שנופל קורבן למערכת השיווק, למפלצת הפרסום המשווקת רק לך, במיוחד לצרכים שלך, את המוצר הספציפי הזה, עד שאתה מוכרח להכנס ולרכוש אותו, ואגב כך, להלכד בשוק הדורסני. כמובן, שמטרת המשווק איננה מענה מיטבי לצרכיו של הצרכן (קרי אני) אלא לייצר אצלי צרכים, לרווחת המשווק (קרי, האיש העשיר – שאיננו אני). כך אנו (הצרכנים) הופכים לבובות, עבדים, ולא בני חורין העושים לביתנו ולצרכינו כפי רצוננו.



אולם, בזכות המקהלה הציבורית האחרונה, ו'הדיון' ציבורי סביב 'סיפור השעה' של הדרת נשים על ידי חרדים, נזכרתי ושבתי לסרט מחדש, וב”ה ראיתי את הסרטון מזווית שונה.



בסערה סביב הדרה של נשים, הדהימה אותי במיוחד היכולת של הדיון לחמוק מכל מבט רפלקטיבי-ביקורתי פנימי. המקהלה החברתית, מכל קצותיה של הציבוריות הישראלית, גינתה, ללא רחם, את העמדה החרדית הפרמיטיבית. ההתלכדות והאחווה החברתית סביב קונצנזוס מובהק מוכרים מעט מימים קשים הפוקדים אותנו, לצערנו, מפעם לפעם. בדומה לזמנים אלו, גם כאן הסיקור התקשורתי והדיון הציבורי היה דל, ולעיתים היה נדמה כנמנע במתכוון מלהבין את הרציונל של הצד שכנגד והס מלהזכיר את החסרונות שבעמדה שלנו. אולם, לפתע, הסרטון הקצר, הנעים והמאיים כאחד, הצליח לבטא עבורי כל כך הרבה ממה שלא נאמר בימים אלו.   



הילדה, שבמקרה שלנו, תייצג את דמותה התמים הפשוט והלא-מיני של האשה

בחברה שלנו, משחקת לה במרחב הציבורי (לכאורה, חלום רחוק בשערי ירושלים). אולם במהרה, עת היא רושמת את שמה, (אם נלך אם הפירושים הקלאסיים לסיפור בראשית, אז קריאת השמות היא הענקת המשמעות לדבר, או במקרה שלנו הנסיון שלה להעניק לעצמה משמעות, העת בה היא 'יוצרת' את אישיותה) היא מגלה את עצמה בחלון הראווה. הילדה מביטה מהופנטת בדמותה המוצגת בחלון. מכאן, למרות אותות האזהרה, הילדה הולכת שבי אחר דמותה החיצונית, אחר ההצגה שלה כבובה, עד לאבוד זהותה האישית וחירותה כאשה עצמאית, כאשר היא נכלאת בתוך ההצגה החיצונית שלה, כבובה בחלון ראווה. לפתע, הילדה התמימה המשחקת חופשיה במרחב הציבורי, רושמת את שמה, מחפשת ובונה את זהותה, מוצאת את עצמה כלואה כבובה בחלון ראווה, ממצמת מתוך תדמיתה אל העולם הגדול והחופשי, ללא מפלט יציאה.



הסצנה האחרונה, בו אנו רואים את מצמוצה של הילדה, כמצמוצה של בובה נפרדת מהחופש שהיה כה קרוב, מצליחה בשניה קצרה לייצג קריאה ביקורתית אמיתית של היוצר לחברה האנושית. חוקי המשחק של החברה שלנו כולאים, באמצעות חלוני הראווה (של החנויות בקניון, של שערי המגזינים בדוכן העיתונים ובשלטי החוצות ברחוב), את האפשרות של הילדה / האשה להגדרה עצמית למרחב חיצוני מאד תחום. אנחנו, החברה האנושית העכשוית, אוהבים את הנשים שלנו בגילאי ה 15-35, רזות, מחייכות ויפות. בבחינת זו היא המשמעות שלך - עלמה, זה שמך, לכאן אנחנו רוצים שתבואי, ככה אנחנו רואים אותך כמוצלחת, ועד לכאן אנחנו מבקשים שהחרות שלך, וההגדרה העצמית שלך, יגיעו (לכן החשיבות הרבה להבהיר זאת כבר לילדה קטנה).



עצוב ככל שזה יהיה, נדמה כי אצל חילונים וחרדים כאחד, במבנה החברתי בו אנו חיים, המיניות הנשית, למרות היותה משמחת ומפתה, מאפילה על האפשרות של הגברים בחברה להכיר באישיותן של העומדות מולם, ויופיה של האשה, דווקא לא מהווה זרז וגשר לסוג כזה של מפגש. יתר על כן, מראה החיצוני של האשה מהווה במקרים רבים כלי להדרתה מהמרחב הציבורי הגברי, ואמצעי של הגבר להחזיר את שליטתו על האשה, גם במקרים בהם, לכאורה ידה על העליונה. הדברים ברורים בהקשר החרדי, בו בשם 'ההגנה' על האשה, אנו מציעים לה קיום נפרד אבל 'שווה'.



אולם, מבט נוסף על אורחות חיינו יאפשרו לנו לראות מיד כיצד אנו נוהגים באופן דומה, אם כי בכלים שונים ואף הפוכים. עובדה היא, כי ההדרה של נשים מהמרחב הציבורי הירושלמי נכון ברוב המקרים לנשים בגיל 15 – 35, וזאת משום  שלרוב, נשים מבוגרות יותר או לחלופין בעלות משקל עודף, כלל לא היו במרחב הציבורי כדי שידירו אותן משם. החברה החופשית שלנו מעניקה את הזכות ל'חרות' (החרות להופיע בחלון ראווה) רק לנשים בגיל ובמראה מסוים.



הדברים חמורים הרבה יותר ביחסים הבין אישיים בין המינים בזירה הציבורית. אני מניח, שמתי מעט מאתנו, נשים וגברים כאחד, לא נכחו בסיטואציה בה מספר גברים שעמדו יחדיו העירו על צורתה החיצונית של אשה שבאה עימם במגע, ואחר כך הגיבו בצחוק גדול (נדמה כי השרות הצבאי הוא המקום המוכר ביותר לסוג כזה של התנהלות). ההערה על האשה שימשה מיד כ'דבק' בין הגברים, היא ביטאה 'אחווה', והשיבה את האשה למקומה. הדברים נכונים ביתר שאת, במקרים בהם האשה נמצאת בעמדת עליונות לגברים, נניח, מנהלת שהעירה משהו לעובד שלה, והוא, כתגובה, העיר עליה משהו, מיד עם הליכתה. ההערה שימשה את העובד להחזיר לעצמו את מעמדו ואת האשה למקומה, כמספקת שירות ולא כבעלת עוצמה או אישיות משל עצמה. דוגמא נוספת, לפני ימים מספר ראיתי באתר חדשות כותרת בסגנון של, מגישות הטלויזיה הסקסיות ביותר של השנה'. מה היחס בין 'הסקסיות' של הנשים להיותן מגישות? מדוע העורך נצרך לשילוב תמוה שכזה? היתכן שקסמה של הכותרת טמון בכך, שהיא מציגה נשים שמצליחות יותר ומרוויחות יותר ממרבית הכותבים והקוראים עליהן, ובעצם ההעמדה שלהן 'כסקסיות' אנו משיבים אותן לתפקידן הראשיתי, וכך נמנעים מלהכיר בסגולותיהן האישיות? בעזרת כותרות שכאלה אנו יכולים סוף, סוף, לחזור ולהרגיש בנוח בעבודה עם השכר והסיפוק הנמוך, כי בסופו של דבר, הרי גם האשה הזו בעלת השכר הגבוהה באה לספק אותנו ואת צרכינו (הרי אם העניין היה בנשים סקסיות אז היה פשוט אפשר להביא רשימה של נשים סקסיות, אני בטוח שיש שיתאימו לרשימה הזו בלי להיות מגישות).



האם העורך / כותב / קורא של אתר החדשות בו התפרסמה כתבה זו, מעניק לאשה את מקומה במרחב הציבורי? זה מקומה החיובי? היכן הצעקה נגד הדרה של נשים מהגשת תוכניות טלויזיה בהקשר של שרי רז או דליה מזור, כמשל? האם לאדם כלשהו יש הבה אמינה ששרי רז פחות טובה כעיתונאית ומגישת טלוויזיה, אן פחות מרשימה כאשת תרבות, מהקריינים הגברים הזקנים של הערוץ הראשון, שפרחו וחלקם עודם פורחים בערוצים השונים?



נדמה לי שבאמצעות המשל-סרטון 'עלמה' הנ"ל, הרציונל החרדי על הדרה של נשים מקבל זווית פשוטה יותר, שאולי מסבירה את החשש החרדי, ואת טענתו, שלא מוצאת את מקומה בשיח הציבורי היום (אינני בא לתמוך או להסתייג מן העמדה החרדית – עובדה היא כי אינני מאחל לבתי לגדול בבית חרדי – אך היא בוודאי לגיטימית וקיימת). היתכן, כי הטענה החרדית, שהם אלו שמכבדים נשים נובעת מכך שהחשש שלהם מההצגה של האשה בחלון הראווה, הוא זה שמדיר את האשה מהמרחב הציבורי? ממעמדה הציבורי? האם עמדה שכזו היא בהכרח לא לגיטימית?



כאמור, אני לא משתייך בשום צורה למגזר החרדי, ואינני מאמין ברבות מדרכיו. אינני חושש רק מהחוסר שוויון שיתכן ומתפתח בחברה החרדית כלפי נשים; אני גם חושב שהפרדה שכזו פוגעת בהנאה בדייטים; לא זאת אף זאת, היא גם לא מאפשרת הגנה מפני תקיפה מינית (ויעידו הפנימיות הישיבתיות כי הימצאותם של גברים רק עם בני מינם לא מונעת הטרדות ותקיפות מיניות(. אולם בתור יהודי שחי בחברה הישראלית 'הרגילה' אין לי ספק כי חופש ביטוי וכבוד (שלא נדבר על אמון) בסיסי בזולת היה מסייע לשיפור הדיון הציבורי בענייני השעה.

3 תגובות:

  1. מעניין שאחרי כל מה שכתבת אתה קורא לסרט "אלמה" בזמן שהיה מתבקש, לאור הפרשנות שלך, לקרוא לו "עלמה" שמייצג את המעבר מעולם ילדותי תמים ל"להיות אישה".

    השבמחק
  2. מסכימה עם כל מילה. שרי רז, ענת שרן, ודליה מזור הן מגישות מדהימות ואינטילגנטיות והרבה יותר נעים לצפות בהן מאשר בכל הבלונדיניות הצבועות עם הפן בשיער שנראות אותו דבר ונשמעות כמן רובוט מהסרטים חדשים שלימדו אותו איך לדבר.

    השבמחק