יום ראשון, 8 בינואר 2012

השגחה פרטית



תקשורת תמיד הייתה דבר חשוב בתרבות האנושית, תמיד דיברו, שלחו מכתבים, אותתו בכל מיני צורות, וכך עד היום בצורות המשוכללות שמספקת לנו הטכנולוגיה הדוהרת, המתחדשות ברגעים אלו ממש. מה שמשתנה הוא האופן והמטרה שלטובתם משתמשים בצורות התקשורת הללו. נראה שהיום יותר מתמיד, האדם מבקש להיות מדווח, רוצה שיידעו מיהו.
התשובה לשאלה 'מי אני' הפכה עם הזמן לדבר לא פשוט. אולי פעם אנשים היו יותר סגורים על עצמם, 'אני עובד בזה, הבן של זה וזאת, גר במקום הזה, הלכתי לשם, חזרתי לכאן, זה הסיפור שלי'. היום כל דבר נהיה מורכב מאלף פרטים, מחשבות שמלוות אותו, מצבי רוח שקשורים אליו, השפעות על הסביבה, תגובות של הסביבה, וכו' וכו'. לא ברור איפה התחילה התופעה של הדיווח הזה, אולי בצורך האנושי שרוצה עוד ועוד שיידעו עליו, אולי בטכנולוגיות שמאפשרות בצורה קלה ונוחה את הפקות המידע הללו, שאלה של ביצה ותרנגולת, מה קדם למה, אבל בפועל אנשים כיום מדווחים על עצמם ללא הפסקה.
הפריחה המרעישה של הרשתות החברתיות, פייסבוק, מייספייס, טוויטר, באזז, מבשרת אופק חדש של התייחסות, צורה חדשה שבה בנאדם מבין את עצמו כמוכר בעולם.
אם פעם התהילה הייתה תהילת עולם, במקרה שכבשת את כולו או חלק ממנו, ולאט לאט, הצטמצמה התהילה לכדי חמש עשרה דקות שבו העולם (שמחובר לטלוויזיה) מסתכל עליך, היום אנשים רוצים חלקיק של תשומת לב, ציוץ קטן בפלפון של מישהו, להיות כתובים על איזה קיר וירטואלי.
נראה כאילו הצורך הזה של אנשים לדווח לאנשים אחרים על עצמם, נובע מהצורך של האדם להכיר את עצמו. האופן שבו הוא מוצג לאחרים הוא האופן שבו הוא מכיר וחווה את עצמו. כיום אנחנו רוצים לברר לעצמנו מי אנחנו, ומה בעצם אנחנו עושים, בתדירות הולכת וגוברת.
לפני כמה זמן בקשתי להסביר לבן שלי מה זה בלוג, הוא ישר שאל: וגם הרעים יכולים לקרוא מה כתוב שם? ילדים לא מפספסים. יש צד בעייתי בכל החשיפה הפומבית הזאת, שכל אחד יכול פשוט לפתוח בלחיצת כפתור איזו דלת לפרטיות שלנו.
'הרעים' שגם להם יש נגישות לפרטיות שלנו הם לא בהכרח שדים ורוחות ולא חייבים להיות רעים. לפעמים מדובר בגופים לגיטימיים לחלוטין, הרשויות השונות האוגרות מידע על כל אחד מאיתנו. משרד הבריאות מחזיק במידע רפואי עלינו. משרד האוצר במידע פיננסי. שירותי הביטחון, הרווחה, רשויות מקומיות, הבנקים, ועוד ועוד גופים, יודעים עלינו פרטים שמזמן שכחנו, ואולי אף פעם לא ידענו.
הערוצים השונים בהם אנו פועלים ביום יום, מקומות בילוי, שופינג, דואר אלקטרוני, מקומות עבודה, מגורים, קשרים חברתיים, כולם משמשים בידי גורמים שונים לתפוס אותנו, אם כצרכן פוטנציאלי, ואם כאיום על המשטר, וכך אנו מוצאים את עצמנו מתויגים, מאוחסנים, בתוך הארד דיסק של איזה 'אח גדול', זה מהספר 1984, לא זה מהטלוויזיה.
הבעיה בכל הפיקוחים הללו, כל המבטים הננעצים אל תוך חיינו הפרטיים, היא, כך נראה לי, בחלקיות שלהם, בזה שכל אחד חותך איזה חלק מאיתנו ורץ איתו למעבדה לבחון את מה שמעניין אותו. בדרך כלל מעניין אותם מה מעניין אותנו כדי שיוכלו לנסות למכור לנו אותו. יש כאלה שבודקים את הסיווג הבטחוני. יש כאלה שבודקים כמה אנחנו מרוויחים כדי לחשב כמה אנחנו חייבים להם, אף אחד לא מנסה להכיר אותנו, לדעת עלינו כמכלול.
להקת הפוליס שרה על משהו שנראה במבט ראשון מטריד מאוד, אבל הפואנטה של השיר יכולה להוביל להערכה מחודשת של עיקרון ותיק, עיקרון ההשגחה הפרטית:
Every breath you take and every move you make
Every bond you break
Every step you take, I'll be watching you
Every single day and every word you say
Every game you play
Every night you stay, I'll be watching you
מדובר כאן בשיר אהבה. הצופה הזה לא מניח לאף פרט מאהובתו לחמוק ממנו. הכל אצלה מעניין אותו, מהבנאלי ביותר ועד לשברים בחייה. כאשר אוהבים באמת, כל דבר במושא האהבה מעניין אותנו. העובדה הזו בעצמה יכולה לשמש כאינדיקציה לאהבה. אם אנחנו עסוקים באנשים מסוימים, זהו הסימן לאהבה שלנו אותם. כעומק החקירה, החדות שלה, הגיוון שלה, כך עומק האהבה.
דרך הדגם שנמצא בשיר הזה, אני רוצה להבין את העיקרון של השגחה פרטית, עיקרון שתמיד הילך אימים על אנשים שניסו להיות בסדר עם אלהים. הוא רואה הכל, סופר הכל, ורושם הכל. 'כל מעשיך בספר נכתבים'. איך אפשר להיות בסדר עד הסוף? כולם נופלים פה ושם, דברים קטנים, דברים גדולים, אנחנו מכירים את עצמנו, לא נוכל להכחיש. אם המטרה של ההשגחה היא לתפוס אותנו על חם, אז כולנו אבודים. אבל, אם ההשגחה הזאת, היא מבט של אהבה, של עניין טוטאלי בנו, שגם ההפרה של ההתחייבויות שלנו, היא דבר שמעניין את הצופה האובססיבי הזה, לא בגלל ההשלכות והעונשים שההפרות הללו יגררו, אלא כי מדובר כאן בעשייה שלנו, של כל אחד ואחת מאיתנו, באופן פרטי, זה כבר נראה כמו סיפור אחר לגמרי.
ההשגחה הפרטית היא השגחה של מי שמנסה לראות אותנו כפרטים. הפרט הוא נפרד מיתר הפרטים ומהווה מכלול שלם וייחודי בפני עצמו.
הצופה מאהבה שם לב לכל הפרטים הכי קטנים והמבט שלו נותן משמעות לכל אחד מהם. אין דבר חסר חשיבות, כל נשימה היא חד פעמית, כל מילה היא הרת גורל, וכל צעד הוא עולם ומלואו.
הבנה כזו של ההשגחה הפרטית, יכולה לשפוך קצת אור על האופן שבו ספרי ההלכה השונים מפרטים בפרטי פרטים איך כל מעשה בפרקטיקה של היומיום צריך להיראות ולהיעשות ולהתבצע. לא רק הפרטים של המצוות, אלא כל הפרטים של ההתנהלות הבנאלית ביותר. מהרגע שהבנאדם קם בבוקר ועד לרגע שבו הולך לישון. כי בשביל הצופה מלמעלה, הכל חשוב, הכל משמעותי, הכל מעניין אותו. רק צריך לשמור על מתח האהבה, ובשביל זה צריך לתת A Good Show .
נראה לי, שזהו האופן היותר מוצלח לספק את הצורך האנושי, שאי אפשר להתעלם ממנו, להיות מוכר, להיות מדווח. לבחור להיות מדווח למי שאוהב אותנו, למי שמתעניין בנו, בכל מה שיש בנו ורק בנו. להתכוונן כלפי המשגיח הגדול, שמוצא את החן בכל דבר שאנחנו עושים.
וכדאי לזכור, שגם כאשר הכל נחרב, ולא נשארה אבן על אבן, כבר אין כח למופע הזה, ויש תחושה שמנקרת ופוצעת שכבר אף אחד לא מתעניין, שבכל זאת 'למעלה, גבוה, יש מישהו שומע צעקה של איש קטן'.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה