יום שישי, 30 בדצמבר 2011

'חומר טוב' - מות המחבר ותחיית המתים (או בארת, רבי נחמן ובניית המקדש)

כי אף על פי שאנו מוצאים מקומות שהיה בהם השראת שכינה, כגון בבית-המקדש, אין הכונה, חס ושלום, שנצטמצם שם אלקותו יתברך, חס ושלום, כמו שאמר שלמה: הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה וכו'. רק מחמת שהיה שם דברים נאים, כי בבית המקדש היה ציורא דעבדה דבראשית וציורא דגן עדן, על כן המשיך לשם קדשתו יתברך, אבל הוא יתברך אין העולם מקומו, רק הוא מקומו של עולם... לביתך נאה קדש, ד' לארך ימים. הינה שהשם יתברך המשיך רק קדשתו לבית המקדש מחמת שהיו שם דברים נאים, אבל הוא יתברך בעצמו אין העולם מקומו, רק הוא מקומו של עולם...

בקטע קצר זה, מתורה א' בליקוטי מוהר"ן תנינא, מסביר רבי נחמן מברסלב את הסתירה המובנית בכך שבני אנוש בונים לבורא עולם בית. כיצד הסופי, החלקי, האנושי, מנסה מתיימר להכיל את האינסופי? העוקץ בפסקה, לפחות זה ששמתי לב אליו בהקשר הנוכחי, הוא בכך שבעצם ד' יתברך בא להתרשם, לראות, להנות מהתערוכה שאצר עבורו המלך שלמה. באמצעות היצירה האסתטית האנושית, הסופי מושך אליו את האינסופי, האדם מצליח להביא את אלהיו. אך גם כאן, הדיוק של רבי נחמן משמעותי מעט יותר, אין כאן רק יצירה אסתטית רגילה, אלא יצירה המגיבה / מפרשת / מתכתבת עם היצירה האלקית, עם הבריאה, 'ציורא דעבדה דבראשית וציורא דגן עדן'. במילים אחרות, הקב"ה מבקש את הרפלקציה האנושית למעשה הבריאה או לחלופין, לתיאור האנושי של המקור, המקום בו התחלנו, והעולם הבא שלנו, העולם הבא ומתקרב אלינו בצעדי ענק מדי יום ביומו. 

שיטוט קצר בעולם הוירטואלי (פחות או יותר) יחשוף בפניכם אתר ירושלמי בו, כפי הנראה, החלה בנייתו מחדש של המקום, שלית אתר פנוי מניה, ושמבקש לפתות את ד' יתברך בחזרה אלינו באמצעות היצירה האסתטית. באתר ארט אין פרוסס, מציגים, לנה וליאוניד זייגר, אמנים ישראלים ויצירותהם. מטרתו של האתר היא להדגיש את החיבור בין היוצר ויצירתו, והצגת חיי היצירה וקורותיו של האמן כמכלול אחד. כמובן, שבתור אדם שמתפלל מדי יום לקבל אמונת חכמים פשוטה, דברים אלו כנגד דבריו של רולאן בארת מעט קשים לי; אולם, אין ספק כי איכותו של האתר על פרטיו והפתעותיו הקטנות, מסייעים רבות להנות מהיוזמה, ובאופן אישי, גם באמת סייעו לי לקבל יותר מהאמנים ויצירתם. האתר מציג מבחר של יוצרים ומגוון מיצירותיהם, קורות חייהם, ראיונות ומעניק ליוצר במה לדבר על יצירתו. כך, יתכן שבסופו של דבר, הצלחתי, בחלק מהמקרים, לפרש / להתכתב עם היצירות באופן מוצלח יותר, לפחות עבורי.

בנוסף, ניתן לגלות באתר על פתיחתן של תערוכות וכך לכלכל את הזמן הפנוי באופן חכם ומוצלח יותר...




דוגמא קטנה מהטובין הממתינים לכם במרחק לחיצה, ניתן 
להתרשם מסרט האנימציה של אסיה לוקין המוצג באתר,



יום חמישי, 29 בדצמבר 2011

כולם אומרים החג עבר ואני אומר הוא נכנס - הרבי מטשערין / יואב שפיז


בס"ד

"כולם אומרים החג עבר ואני אומר הוא נכנס"הרבי מטשערין


אחר כל חג נהג הרבי מטשערין לומר "כולם אומרים החג עבר ואני אומר הוא נכנס", וכל שנותר לנו הוא להסתכל על חג החנוכה שעבר עלינו לטובה, ולבחון מה למעשה נכנס בנו .

גלות יוון היא הגלות הקודמת,ולמעשה הגלות ממנה יצאה הגאולה האחרונה מבין ארבעת הגלויות המנויות בתורה. חנוכה הוא היום-טוב האחרון אותו תיקנו חז"ל ויוצא מכך שמצוות חג החנוכה, היא המצווה הכת"ר במניין המצוות (באופן כזה, ישנם תרי"ג מצוות דאורייתא ונוספות עליה ז' מצוות דרבנן שהאחרונה בהן היא מצוות חג החנוכה).
כמו-כן ידוע שכל מצווה ומצווה היא כלי להתמודדות עם קשיי העולם הזה ועל כן חנוכה הוא הכלי האחרון שהותקן לנו בכדי להתמודד עם הקשיים, ולמרות שבתוך תהליך הגלות והגאולה עצמו נבנו בנו כלים להתמודד עם העתיד לבוא, אנו רוצים להבין ולקבל את הכלי בדעת כפי שמצוות החג מרמזת לנו על-כך- שהרי השמן מסמל את הדעת.

אז מהו הכלי להתמודדות שחנוכה מציע לנו?

בחנוכה יש שוני משאר המועדות בכך שבכל המועדות יש איזה-שהוא צד של הכנה שקודם למועד כגון- ניקיון ,צום או כל דין כזה או אחר. אך בחנוכה אין צד של הכנה, כאשר מגיע זמן צאת הכוכבים כל אחד פוסק ממעשיו היכן שהוא נמצא ומתפנה להדלקת הנרות, ואף כל הלילה כשר לכך. בנוסף אין חובה בחנוכייה אלא רק באופן העמדת הנרות ונרות ושמנים הם מצרכים שקיימים בכל בית ( לכל הפחות כאשר תיקנו את המועד זה היה קיים בכל בית). וכל העניין של הנ"ל הוא הלל והודאה שמזכירים הנס ההוא ברבים ע"י ההדלקה ובהוספות בתוך תפילות הקבע.

במהלך הגאולה הכללי ישנה תמיהה- כתוב בתורה: "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ד' אלוהיך" כלומר, לאחר מהלך ההשגחה ההיסטורי באחרית הימים, כשהאדם ירגיש שצר לו אזי מתוך תחושת צרות ישוב להשם יתברך וזו תהיה התשובה שלעתיד לבוא.אומנם בתקופה זאת לא יהיה רעב ללחם או למים, כדברי הנביא אבל עדין תהיה לאדם תחושה של "בצר לך", תחושה של דאגה ובדידות כיוון שהעולם חסום בעדו, תחושה של חוסר שובע ושל תחושה שאין מי שיבין אותו ואין הוא יכול להיות גלוי באמת בפני איש.

מהלך שיבה ממקום נפשי שכזה להשם יתברך היא הגאולה העתידה לבוא בב"א ,ה-גאולה של אחרית הימים, ומתמיהה שהתורה מורה לנו שמתוך מציאות של ברירת מחדל שכזו תבוא הגאולה של אחרית הימים, שכן על-פי סברה שכלית הדבר לא מתקבל על הדעת.

בחנוכה אמורים להימצא הכלים להתמודד עם תחושה זו של "בצר לך" כנ"ל .חג חנוכה על-פי הסוד מתחיל במערכת היום והשנה בזמן ייחודי לו שמרמז על עומק ההארה שהוא מביא. במהלך היום ,בבחינת יום לשנה, חנוכה היא כנגד צהרי היום שבו יש ריבוי אור יותר משאר היום. ובמהלך השנה- בפשט ,החל מחנוכה הימים מתארכים (אפשר לראות זאת היטב בזמני כניסת ויציאת השבת) וכאן נשאלת שאלה נוספת -הרי אנו רגילים שהאור בא לגרש את החושך ואם כן במה מועילים הנרות כאשר האור בשיאו-במהלך היום, והתגברותו -במהלך השנה ?

ואחר כך באו בניך לדביר ביתך וכו'....
"ואחר כך באו בניך לדביר ביתך .." כך נהוג לציין בנוסח על הניסים בברכת המזון ובתפילת שמונה-עשרה במהלך החג. מתקנת חז"ל זו אנו למדים שיש פן של "בנים אתם לד' אלוהיכם" שמתעוררת דווקא בחנוכה, ועוד כפי שהזכרנו בתחילה-חנוכה היא המצווה הכת"ר במניין המצוות כך שמדובר על הארה בבחינת בן מלך, שהרי הוא אוחז בכת"ר.
המציאות של בן מתעוררת כאשר הבן נמצא במצוקה גדולה, ושיא המצוקה של האדם הוא בחשכות הנפש אף יותר מחשכות הגוף ,שהרי זה שצר עליו עולמו הנפשי כל אבריו כבדים עליו עד שהוא נחשב כמת, וגם אם מצוי אור סביבו, הדבר לא יועיל לו ולכן דווקא שם צריך להאיר ביותר.

"וקבעו... בהלל ובהודאה..."
חנוכה באה ללא הכנות מסוימות וכאשר מחברים את המציאות של 'ללא הכנות' עם בן, ועוד בן מלך שאביו הוא עשיר ובעל יכולות מופלגות התוצאה היא בן שמבקש ללא הרף, בעזות פנים וחוצפה. כמו עני שמרוב עוניו ,ומרוב חולשתו הוא ניגש ומבקש בתקיפות "יש לך כסף ?מה זה? זה לא מספיק!"
ו
אותו הבן ממשיך לבקש ללא הרף, הוא כל-כך שבוי במציאות ה"צר לך" שהוא איננו רואה שהוא מקבל באהבה מאבא שנותן ונותן, כיוון שתחושת ה"צר לך" לא באה ממקום של חיסרון חומרי אלא מתחושות של בדידות ותלישות.
כשאדם פונה בדיבור להקב"ה ללא הכנה מוקדמת הדברים שיצאו מליבו לא יעברו דרך מסננת השכל והנימוס אלא יבואו ויעלו כמו שהם כואבים ישירים, אך בתוך התוקפנות והכאב הכן מוצאים את הקב"ה כשותף.

"Happiness only real when shared"

מסכם יפה גיבור הסרט-INTO THE WILD וזוהי למעשה מציאות של גלות באור יום.
ההלל והודאה הם הכרה בנותן, העזות פנים הזאת שבאה ללא הכנה מצד הבן היא, עזות דקדושה. הדרך הזאת אומנם נראית לרגע לא מקובלת, לא כך חינכו אותנו, חוצפה?!- זה עניין חג החנוכה?!
רבי נחמן שהעיד על עצמו שאורו יוקד עד ביאת משיח ,ועל כן הנהגותיו תואמות את רוח הכלי שחג החנוכה מביא עימו, טיפח את ההנהגה הזאת בעולם.
בתורה כ"ה תנינא בליקוטי מוהר"ן, על עניין ההתבודדות אומר רבי נחמן מברסלב, לנהוג באופן כזה:
"ההתבודדות הוא מעלה עליונה וגדולה מן הכל, דהיינו לקבוע לו על כל פנים שעה או יותר להתבודד לבדו באיזה חדר או בשדה. ולפרש שיחתו בינו לבין קונו בטענות ואמתלאות" ורק אחר-כך "בדברי חן וריצוי ופיוס".
ובדקות אפשר לראות שהעצלות והרופסות המאפיינים את אותו בן צפונבוני מקבלות יחס מקדים ליכולותיו בתורה הנ"ל ,כבר בקטע המצוטט.

רציתי לסיים את הקטע הזה בזעקה גדולה שאומרת "אבא די כבר נמאס" ולפצוח בקללות נמרצות, אך הכתיבה פייסה אותי ועל כן אני מוצא את הקטע הבא מהפיוט של אשר מזרחי יותר מתאים לסיום:

"אנא בחסדך תרוממני, די נפשי סבלה...".



השפה של סערת הדרת הנשים ושאר יר(י)קות / רוני בר לב

הרבה רעש נשפך כאן בזמן האחרון על אחד הנושאים המורכבים ורבי הצדדים שהתגבש סביב מדורה אחת. כמו תמיד, הרבה רעש אינו מאפשר לשמוע את מה שבין אירוע לחברו ויוצר בליל של משחק מבוים היטב, כשלא תמיד השחקנים יודעים שהם בסך הכל ממלאים פקודות, כבכל מחזה. הנה הרשע הפוגע (יורק, מגדף, נראה לא טוב..) והנה הקורבן התמים (סתם נשים שמנסות לחיות) והנה המקהלה (עיתונאים, מרואיינים, מנחי תוכניות): הו לא, הפעם זה אמיתי, הפעם נלך עד הסוף, לא ניתן לזה להמשיך ככה, הגיעו מים עד נפש!!



אינני בא לשפוט את העניינים, מעשים מכוערים צריכים להיפסק ואין על כך חולק. אבל נראה לי שאפשר להרוויח משהו מלבחון את הצורה שבה מופיעה הסוגיה הזו בתקשורת ובתודעה הציבורית

אני רוצה לקחת שני דוגמאות: השם שניתן לבעיה, הדרת הנשים. סתם ככה, נראה לי שעד לפני שבועיים קשה היה למצוא יותר מידיי אנשים שיסבירו את המונח "הדרה" באופן שבו משתמשים בו בסערה הנוכחית. בתכל'ס זה נראה שההבנה הרווחת לגבי המושג היא דווקא בהקשר של "והדרת פני זקן", שמשמעו כיבוד והידור. כשחושבים על זה, ייתכן שזו נקודת הפריצה של כל הבאלגאן. באוטובוסים שאני מכיר, מודבק סטיקר לפני המושב הראשון המיועד לנוסעים (כתוב בלשון זכר אך מיועד גם לחיות אחרות) שעליו כתוב "והדרת פני זקן". הכוונה היא לעורר את הצעיר הנחפז לשבת, לאפשרות שיש אנשים מבוגרים ממנו, שקשה עליהם ההליכה המייגעת, נדחפת, מטלטלת, אל תוככי האוטובוס, יותר משהיא קשה לו, ויאללה קום תפנה את המקום לאותם אנשים. מקומות ישיבה אלו הם גופא מקומות מחלוקת עיקריים בסערה הנוכחית, כאשר הם משמשים, וגם זה לא חדש, את החרדים המפחדים לשבת מאחורי אשה, ואינם חוששים למבוגרים הנזכרים. אולי זו היתה האסוסאציה הראשונה של הקופירייטר של הסערה הנוכחית.

בכל מקרה, מה זו המילה הזו? כלומר, זו לא המצאה, למרות שהיא חדשה יחסית בשפה העברית, משתמשים בה בדרך כלל בדיונים באזורים אקדמיים (שיח בלע"ז) כדי לתאר אופנים מסוימים של התייחסות והפעלה של צד שולט כלפי אלמנטים מסוימים שהוא מבקש למנוע מהם הופעות שונות במרחב הציבורי. אבל איך היא קשורה לתודעה הציבורית? איך היא קשורה לצדדים השונים, הילדה בת השמונה והחרדים המתפרעים?



דוגמא נוספת: המילה פרוצה. חיילת סיפרה ש"אברך" (מעניין איך המילה הזו נכנסה ללקסיקון..) קרא לה פרוצה לאחר שלא הסכימה ללכת לירכתי האוטובוס. המילה פרוצה, איננה חדשה כמו הדרה, היא ישנה מאוד למעשה. כל כך ישנה שאף אחד לא משתמש בה כבר, רק חרדים ואולי זקנים. המשמעות הבסיסית שלה, שמתארת מצב של משהו שאינו סגור באופן קבוע, נראה לי שכך מקובל לחשוב, היא של זונה. כאשר קוראים למישהו כך, הרי זה כאילו קראו לה זונה. כך זה כאשר קוראים את זה בעיתון.

אך נראה לי שאין הדברים כך. השימוש החרדי במילה הזו, כך נראה לי, אינו מסמן את המושמצת כזונה, השמצה שיש לה השלכות הלכתיות כבדות משקל (שככל הנראה אפילו לא עוברות בדעתו הקלה של מתלהם כלשהו), אלא מסמנות מישהו שחורגת מהכללים החברתיים, בדרך כלל בעינייני צניעות, ואכן משתמשת באותו ניואנס מיני כדי לאפיין את החריגה שלה.



בשתי דוגמאות אלו אני מבקש להראות כי יש כאן פער עמוק ברמה הבסיסית ביותר של ההבנה של כל צד. לא מדובר על חוסר הבנה של האינטרסים השונים, השקפות העולם וכיו"ב, אלא בחוסר הבנה וניסיון להבין שאתה עומד מול מישהו אחר ממך. מישהו עם שפה ותרבות אחרת לגמרי, שגם אם הם משתמשים באותם מילים שאתה מכיר, מדובר בעולם אחר לגמרי.

אינני מבקש להצדיק אף אחד מהצדדים, זה לא שהחרדים מסכנים כי פשוט לא מבינים אותם. עמדה כזו מתנשאת מידי לטעמי. אם קבוצה מארגנת את עצמה באוטיזם וחוסר מובנות טוטאלי הפוגעים באחרים היא עשויה למצוא את עצמה מוקעת מוקאת ומולקית, ויש בתגובה זו, לענ"ד, סוג של זירוז לבריאות חברתית.



כל זה היה סוג של הקדמה למה שחשוב באמת, וזה סרטון מגניב לגמרי שעושה עבודה מצוינת בלהראות את הפער האינסופי בתוך סיטואציה בעלת מבנה מוכר, מחוות מוכרות, ניואנסים מוכרים, אבל השפה, הו השפה... עושה את כל ההבדל. חבל על הזמן כדאי פשוט לראות:





נכון, הדיבורים נשמעים כמו נאום של חברי המפלגה הנציונאל סוציאליסטית, (תגיד מה שאתה רוצה, לפחות היה להם אתוס..) ככה לא מדברים אידיש.

אבל, ההפקה הזו ירדה לפרטים וניואנסים בצורה מדהימה, שטרם זכיתי לראות בשום הפקה על חרדים. אכן, מזה זמן הפאות והזקן אינם נראים מודבקים, הבגדים הולמים (הייתי מספר את השחקנים משיערם הפרוע, אבל כנראה שיש גבול..), ועוד. אבל מה שהגניב אותי בסרטון הזה, היה השיבוח של האלמנט כולו בעזרת הניואנסים המדויקים.

אני לא אפרט פה את כל מה שהתלהבתי ממנו בסרטון הקצר הזה, היריעות יקצרו מלתאר, אבל כמה נקודות קטנות אבקש לציין.

במקרים אחרים אפשר לקרוא לזה פארודיה על סיטואציית דו קרב מערבוני, אבל במקרה הזו צריך להמציא לזה שם חדש. זו אינה פארודיה. פארודיה מאופיינת בדרך כלל כמבט רפלקטיבי על מצב והגחכה של חוקיו. כאן מדובר על משחק פינג פונג בין תרבויות, שבכל תנועה יש רמז לעולם אחר, מובן וידוע, אבל עם המובנות והידיעה אותו, הוא מתחדש לי מול העיניים. החוקים שלו מתפרקים ומתחזקים באותו רגע. המבט התרבותי השונה, מקרין אור חדש על התרבות שמנגד לה, שמוצגת דרכה, ולא רק שאינו דוחק אותו הצידה אלא מבהיר אותו, עושה אותו יותר ברור בגבולות האישיים שלו.

אני אנסה להסביר את פרץ ההתלהבות דלעיל. אחד החסדים שבסרט הזה הוא התרגום של המילים. בתרגום הזה אין ניסיון לקרב את הצופה אל העלילה, הרי זו ידועה ואין כל כך מה להתבלבל (התחכום החביב בסוף, אף הוא איננו, לפי דעתי, אתגר שהיוצרים הניחו לפתחו של הצופה). התרגום איננו פורמלי, אלא דבר שאפשר לקרוא לו בין תרבותי. הוא מביא את מה שקורה בשפה השגורה בסיטואציות כאלה, אנגלית, בשפה אחרת, אידיש. הקטע הוא שהתרגום מתרחש בדיבור עצמו ולא בכתוביות. הכתוביות באנגלית משמשות כבסיס תודעתי, הסיטואציה המוכרת של שכירת רצח סטייל מערבון, למה שקורה בסרט עצמו.

דרך התרגום הזה, מתרחש כאן משהו שחורג כל הזמן מתוך העלילה אל האפשרות האחרת של העלילה בתוך המסגרת של העלילה עצמה. הקרבוייס אומרים אחד לשני "האודי" ומציעים וויסקי אחד לשני בטרם ניגשים לרצוח אחד את השני. מדובר בנימוס בין יריבים, כבוד הדדי למי שיודע להשתמש באקדח. היהודים, עושים מחוות דומות, אך אלו עמוסות באלפיים שנה של געפילטע פיש. היהודון, ישחק אותה רוצח קשוח כמה שירצה, אינו יכול להימלט מהעולם האחר שלו, העולם הבא שלו. אין לו מקום אפילו למעוך את הסיגריה שלו בלי שהוא נתקל בחתיכת גזר שעל קציצת הדג האפור.

תמיד נזרק למקום אחר, היהודי נודד מדימוי לדימוי. הוא אינו יכול אפילו להשתכר מבלי שזה יהיה כמו גוי. הגיבור עצמו, נלכד בפח של אותו ניסיון חסר תוחלת לתפוס את היהודי, לזהות אותו נכונה. הנה, יהודי אחר, עם אותו אוטו, אוי הברוך.. (holy shit)


אבל, אפילו יותר מהסיגריה בתוך הגפילטע פיש, אהבתי את המחווה הקטנה שבה הגיבור משחרר את פאותיו לאחר שהבגד שלבש כלא אותן תחתיו. תנועה בסיסית, מוכרחת, שמסגירה את העיצוב של שפת הגוף האידי. כשיש שפת גוף, אז יש גוף, בסרטון הזה נולד המענטש.

יום שלישי, 27 בדצמבר 2011

שיחות הר"ש / התשוקה והחיזור בלימוד תורה. הרב שג"ר בשיחה בלימוד בתורה של רבי נחמן מברסלב.


מישהו נכסף... הוא בחינת נקבא, יש את הכיסופים... שאדם נכסף. למה זה בחינה של נקבא? משום שהכיסופים הללו זה למשהו שמושך אותי, משהו שאני נכסף אליו. לגביו אני פאסיבי, בדרך כלל... הנקבא, היא תמיד, אפשר לומר, עמדה של תגובה. אדם הוא נכסף, נמשך - אלה הם כולם בחינה של נקבא... אחר כך הוא פתאום נענה, הוא רואה שאחר כך הדבר נכסף אליו, כבר חוזר אליו. זה יכול להיות גם בתורה, אדם לומד, ויש לו כיסופים להבין את מה שכתוב, יש לו את הכיסופים, ההשתוקקות, ככה, לתורה, לאותיות של תורה, לנועם של התורה, כיסופים מאד חזקים, כל מי שיש לו קשר לתורה יודע את זה.  

זה כיסופים שנמצאים בניגון של בחורי ישיבה, יש כל מיני ניגונים, אבל אפילו בניגון הקלאסי, שהוא בדרך כלל ניגון כזה עצוב... יש עוד שמנגנים את הניגון הזה כמו שביאליק אומר בשיר שלו... אני רואה שאתם יותר מדי רציניים, אז מה? ליונתן יש עוד את הניגון הזה, כליטוואק הוא בדרך כלל גם מזייף אותו קצת, אבל זה עדין נקרא ניגון... מכל מקום זה התורה, אדם נכסף לתורה, הוא מחפש שהתורה תפתח אליו, פתאום הוא רואה שגם התורה נכספת גם אליו. הדף גמרא, או התנא או האמורא, שהוא השתוקק להבין אותם, פתאום אתה רואה שלא רק אתה רוצה להבין את רבי עקיבא, אלא במובן מסויים רבי עקיבא רוצה שאתה תדבר אותו, אז הוא נפתח אליך גם כן, במובן מסוים זה תהליך שקיים. זו לא תחושה רומנטית.

אני חושב שהרב סולובייצ'יק מתאר את זה בקטע המפורסם שלו. הוא לומד את הרמב"ם ואז הוא רואה איך שהרמב"ם נלחם עם הראיב"ד או משהו כזה, וכל אחד רוצה לפתות את הרב סולבייצ'יק לצד שלו. הם נלחמים בינהם. אבל יש איזו תחושה כזאת שאתה נכנס, שאתה רוצה להבין את אביי ורבא. בשלב מסויים זה כבר לא איזה משהו אנונימי, זה הופך להיות אישויות שקוראות לך. רוצות בעצם שאתה, הם בעצם היו רוצים להכנס אליך, ובהקשר הזה זה התיובתא תדכר התחושה שהוא נענה, וזה דבר מאד נפלא, ההיענות... יש מצב שאני נכסף ומישהו נענה לכיסופים שלי, מגלה עצמו כנכסף אלי, הדבר הזה כפי שהוא אומר זה יוצר את העיבור והלידה.