יום שישי, 9 בדצמבר 2011

הפינה של מנחם / הכנות לשבת


יום חמישי, 8 בדצמבר 2011

מילה על אקטואליה - המלחמה על הדמוקרטיה או שובן של האליטות II / דרור בר-יוסף


בעזרת מצב של מצור יכול לשלוט אפילו כסיל. אימרה זו יצאה מפיו של איש צבא דווקא... בדרך כלל נודע שמו, מאז המצור של טולון, כנפוליאון בונפרטה. בימיו היה מצב של מצור שם נרדף לממשל צבאי... הכוונה העיקרית היא לציין, כי מי שבידיו כח השלטון אינו מגלה חכמה יתרה בהפכו אותו לשלטון הכח. תבונת השלטון היא איך לא להשתמש בכח העומד לרשותו.

דברים אלו נאמרו על ידי מנחם בגין בפברואר 1960, עת היה עדיין ראש האופוזיציה ומנהיגה של תנועה קטנה ושמה חרות, בתחילת מאבקו בעד שוויון זכויות לאזרחים הערבים במדינת ישראל וביטול הממשל הצבאי שאוכלוסיה זו חיה תחתיו מהקמת המדינה. לצערנו, משפט זה יכול להשתלב היטב בשיח הפוליטי הנוכחי במדינה, עת קמו מקצות הארץ 'מגיני הדמוקרטיה' למתקפת נגד 'ההידרדרות' המוסרית המסוכנת אליה מובילה אותנו ממשלה זו.

במוספים מוצלחים ובכתבות מעניינות מוביל עיתון 'הארץ' את ההגנה על אושויותיה הדמוקרטיות של המדינה. בניגוד לשיטות הלחימה הנהוגות בישראל, את המלחמה הזו מנהלים בכל החזיתות ובו זמנית: עצמאות מערכת המשפט, זכויות המיעוט והאזרח והמאבק נגד הדרה של נשים מהזירה הציבורית.

ברשומה זו אנסה להראות כי הנסיון לקשור את כלל האירועים (שחלקם חמורים ביותר) למקשה אחת, שעניינה התקפה של מפלגת השלטון על הדמוקרטיה בישראל, הינו, במקרה הטוב, טעות. בחינה מדוקדקת של האירועים והחוקים החדשים תעורר לא מעט ריח רע, אך תראה כי בסופו של דבר, אין מדובר בערעור על היסודות הדמוקרטיים במדינה, כי אם שידור חוזר של המלחמה של נתניהו באליטות, הזכורה לנו עוד מהקדנציה הראשונה והקצרה של ראש הממשלה. על מנת לעשות סדר בארועים ובטענות נבחן את הדברים לאט לאט ובסבלנות.

את ראשית המסע נתחיל מהמהומה סביב מערכת המשפט. נראה כי דפוס הפעולה במקרה זה, בדומה גם לאופייה של ההתנהלות סביב זכויות האזרח והמיעוט, כולל שילוב של הצעות חוק הזויות ומזעזעות כאחד, שעולות עליהן רק ההתבטאויות האומללות של שבט 'הרפורמיסטים' בכנסת; אין ספק כי השילוב של כושר ביטוי עילג וחוסר רגישות היסטורית יוצא דופן, סיפקו בשבועות האחרונים כותרות, שרק חוש הומור יהודי טוב הציל מהאימה, שבעצם אלו נבחרי הציבור שלנו. מרבית ההצעות המרתיעות נגנזות או מסורסות במהירות כזו או אחרת עד שלא נותר מהן רבות. אולם, בחסות מסך העשן, שיתכן וכלל איננו מתוכנן ומתוזמן, עוברות בקלילות יחסית הצעות אחרות מרוככות וידידותיות יותר, אך בעלות משמעות רבה.

הצעות החוק החשובות ביותר שנעסוק בהן כאן בקצרה הן 'חוק גרוניס', המתיר גם לשופט עליון שפרישתו קרובה לכהן כשנשיא בית המשפט העליון, וחוק 'סולברג', שמטרתו שינוי קל בהרכב הועדה למינוי שופטים שייצור לשר המשפטים רוב בועדה. הביקורות הרבות לה זכו הצעות אלו התמקדו בכך שהן פוגעות באחד היתרונות היסודיים של מערכת המשפט בישראל, והוא העצמאות הרבה שהמחוקק העניק לה עוד מקום המדינה. את ראשית המאבק למען עצמאות המערכת השיפוטית הובילה תנועת החרות ('אמה' של תנועת הליכוד), על הדיונים הראשונים בועדת החוקה של הכנסת, בה נאבקה התנועה במפא"י על דרך ועצמאותו של מנגנון מינוי השופטים, כתב ב-1952 ראש תנועת חרות, מנחם בגין, בעיתון התנועה:

לא הכרתי את מר חיים כהן מקרוב, אלא בשבועות האחרונים, בהם הנני עובד יחד עמו בועדת החוקה של הכנסת... בהיותו נציג הממשלה ,,הזאת"..הביע דעות, שהן מנוגות לחלוטין למה שנוגע ליחסים בין שלוש הרשויות של המדינה: המחוקקת, השופטת, והמבצעת, הוא, למשל, תמך בדעה שלפיה ועדת המנויים לשופטי ישראל צריכה להיות מורכבת מתשעה חברים ומהם שני שופטים... שבעה החברים האחרים יהיו,לפי שיטה זו: היועץ המשפטי עצמו, שני שרי הממשלה, שני חברי כנסת, נציג האוניברסיטה ונציג עורכי הדין... יוצא, כי בוועדת המינויים... יהיה רוב מוחלט – חמשה מתשעה - לממשלה. במלים אחרות, הממשלה היא שתמנה למעשה את שופטינו, היועץ המשפטי תמך, לצערי, בהצעה זו, וניסה להסוות, בלי הצלחה יתירה, את נסיון ההשתלטות של הרשות המבצעת על בית המשפט העברי - המיבצר האחרון לחרות במדינה, עליה מאיימת השררה הטוטליטרית...


דברים אלו מבהירים את החשיבות שבשמירת עצמאותו של בית המשפט, שאז עוד היה 'המבצר האחרון לחרות במדינה'. אולם, אם נבחן היטב את הנמצא בשורות ובין שורות הכתבה בעיתון, נראה כי גם בחוק סולברג, נאמן לא משנה את מאזן הכוחות העקרוני בתוך הוועדה. יתרונם של השופטים נותר כשהיה, השינוי היחיד שנאמן מבקש לעשותו הוא שנציגות עורכי הדין בוועדה תשתנה משני נציגים המזוהים עם ראש לשכת עורכי הדין, לנציג אחד המזוהה עם ראש הלשכה ונציג אחד שייבחר ע"י מתנגדיו. נאמן לא נחשד בתמימות יתר, ועל כן ההערכה היא שרצה הגורל ובימים אלו האופוזיציה לראש הלשכה נחשבת כמקורבת לנאמן (מבכירי עורכי הדין בישראל) ולכן סביר שנציגו יעניק לנאמן תמיכה בוועדה. אם כן, החוק אינו משנה את האיזון החשוב שבין הרשות השופטת לרשות המבצעת אלא מסתמך על הפוליטיקה הפנימית העכשווית ליצירת רוב התמוך בגישת הממשלה. דומה הוא הדבר עם השופט גרוניס. הנסיון למנותו כנשיא לבית המשפט העליון עליון איננו הנחתה פוליטית של שופט כזה או אחר (הרי מדובר בשופט עליון מכהן), אלא בניצול הקשר קונקרטי מסוים, שיאפשר את מינויו לנשיא בית המשפט לשנתיים הקרובות. נדמה, כי החשיבות הרבה המוענקת למינויו איננה קשורה ליכולתו או לביקורת עליו, כי אם לחשש בקרב שופטים וקבוצות מסוימות באוכלוסיה כי בשנים אלו יקדם גרוניס שופטים המזוהים עם תפיסת עולם משפטית השונה המתפיסה השולטת היום בכיפה.

חוקים אלו, שעניינם ניצול חלון הזדמנויות על מנת למנות שופטים לעליון שאינם נמנים על הקליקה השלטת, לא יוצרים שינוי עקרוני בהפרדת הרשויות או במאזן הבלמים שבין הרשויות, אבל משמעותם הרבה, והחשש הכבד נובע מכך שהם עשויים לאיים על הדומיננטיות של האליטה המקצועית הירושלמית (ביתר דיוק ק"ק ירושלים דרחביה). נדמה לי, כי יהיה קשה לפקפק במידת המקצועיות, התרומה והחשיבות של אליטה זו למשפט ולדמוקרטיה בישראל, אולם קשה להבין מדוע קידום של דיון משפטי עמוק בין תפיסות עולם שונות הוא שווה ערך למהלך אנטי דמוקרטי ומסוכן. זאת כל עוד העצמאות של הרשות השופטת נשארת על כנה.

הסכנה האמיתית ורבת השנים דווקא עולה בשל צורת המאבק בהצעות אלה, ובהעמדת הדיון הציבורי היום על חוקי 'גרוניס' ו'סולברג' כחוקים המפרים את האיזון הרשויות ומעניקים שליטה של הרשות המבצעת על הרשות המחוקקת. נסיון העבר הקרוב מעיד, כי כאשר יתחלף השלטון (וכך בתקווה קורה בכל מדינה דמוקרטית בשלב כזה או אחר), הממשלה החדשה, שבה אולי ישוב ויכהן דניאל פרידמן כשר משפטים, עשויה להמשיך ולקדם חוקים שמטרתם המוצהרת היתה (וסביר שתהיה גם בעתיד) הטיית האיזון הרגיש בין הרשויות לטובת הרשות המבצעת (קרי, הממשלה) על חשבון הרשות השופטת (ולפיכך, בעצם, על חשבון חרות האזרחים). אולם, לאחר קריאות הזאב, זאב, של החודשים האחרונים איש בחברה הישראלית לא יבין במה מדובר ויתייחס לכך בשוויון נפש, זאת עד לאותו ליום שהאזרח או זרעו ינסו לפנות לבית המשפט העליון לעזרה וסיוע (נניח בהעמדת רף מינימום לפיצויים של גירוש תושבים מבתיהם, כפי שהיה בתקופת ההנתקות, או בבקשה מבית המשפט להזכיר לרשות המבצעת את חובותיה כלפי אזרחיה בזמן ישוב המגורשים מחדש). על כן, יתכן ולא יזיק לתומכי ומקדשי עצמאותה של מערכת המשפט בישראל דווקא להבין את המאורעות ולהתייחס אליהן מתוך שיקול דעת עמוק, ולציין לטובה את חוקי 'גרוניס' ו'סולברג' לעומת בית המשפט החוקתי או זימון שופטים המועמדים לכהונה בעליון להופיע בפני מאורות הדור בכנסת. חידוד האבחנה בין ההצעות השונות יסייע בהסברת העקרונות הליברליים לחברה האזרחית בישראל ויקדם גם בעתיד את עצמאותה של מערכת המשפט, גם אם בשלב זה תקבל אסכולה חשובה אחת תבוסה טקטית זמנית לטובת אסכולה החולקת עליה.

הנושא השני אותו יש לבחון הוא נושא זכויות המיעוט והאדם, וכאן ננסה לחלק את הדברים לשניים:
א.         החזית הראשונה - חוקים המכוונים כנגד עמותות שמאל וזכויות אזרח, שבמקרים רבים דואגים לזכויות המיעוט. כאן יש לציין כי רוב ההצעות כשלו, ובע"ה ימשיכו להכשל בדרכם הארוכה בכנסת, לעיתים, בשל מעורבותו האישית של ראש הממשלה. אין ספק כי עצם העלאת החוקים (וההצהרות המלוות אותן) מעידה על כשלים עמוקים בחברה הישראלית ובימין הישראלי בפרט. אולם, העובדה כי רוב ההצעות נכשלות מספק מסך עשן עבור צעדים אחרים, שעליהם נרחיב מיד.

ב.         החזית השניה –  פעולות של הממשלה כנגד עצמאות כלי התקשורת (ערוץ 10, רשות השידור והטלוויזיה החינוכית (ועיתונאים בישראל (כדוגמת קרן נוייבך ורביב דרוקר).

על פי דיווחים בתקשורת, שאת מידת אמינותן אין ביכולתי לבדוק, ועל כן עם כל הצער שבדבר, אתייחס לדברים כפי שהם הופיעו ללא ביקורת נוספת, נאבקים היום על עצמאותם שלושה כלי תקשורת מרכזיים, ערוץ 10, ערוץ 1 והטלוויזיה החינוכית (זאת בנוסף למאבק המאסף שמנסה העתון ידיעות אחרונות לנהל על חייו כעיתון המוביל - עד לא מזמן - במדינה). על פי מספר דיווחים ההתנהלות של הממשלה כנגד התקשורת גם קיבלה פנים אישיות עם פעולות קונקרטיות נגד העיתונאים קרן נויבך מרשות השידור ורביב דרוקר מערוץ 10.

בניגוד לדיון שהתקיים לעיל לגבי השופטים במדינה, על מידת עצמאותם של העיתונאים יש רבים שיחלוקו, גם אם הם כפופים במקום לממשלה שולטת, לברנז'ה חברתית - עסקית בולטת בישראל. אולם, לכאורה, השאלה הלגיטימית המערערת על מידת מקצוענותם של העיתונאים, איננה בהכרח מצדיקה פגיעה נוספת מצד השלטון. זאת ועוד, אם הפרסומים בכלי התקשורת, שבחלק מהמקרים מדובר כמעט בוונדטה אישית כנגד עיתונאים ספציפיים שדווקא עמידה מדוקדקת על ההיסטוריה האישית שלהם תעיד על עבודה מקצועית לעילא ולעילא, ולא על איתרוג כזה או אחר, יוצרת תחושה מסוכנת של רדיפה אישית ופוליטית המזכירה משטרים אחרים (ולא רק של מפא"י...).

גם כאן, אבקש לרגע, לבחון את הדברים אחד - אחד. אינני יודע אם הפרסומים על רדיפה אישית נכונים ואם כן, אזי לעניות דעתי אין חמורים מהם. אולם, לגבי הסוגיה של כלי התקשורת הנוספים, נדמה לי שכדאי להעמיק ולהתבונן. לגבי רשות השידור אשמח לשמוע מאדם שימצא דרך להצדיק את קיומה של הרשות ואת דרכה בעשורים האחרונים, האם היה שלב בה הרשות היתה מבצר לעיתונאות חופשית ועצמאית? הם שמעתם על עיתונאים מהסקטור הפרטי שנמלטו מהצנזורה שהטילו עליהם העורכים בכלי התקשורת הפרטיים לחלקה הבטוח והמקצועי (אם כי משלם פחות) ברשות השידור. לצערי, הסיפורים שאני שמעתי לא היו בכיוון הזה. מהסיפורים והשמועות שעלו במהלך שנות פעילות רשות השידור עולה כי תלונות על פוליטיזציה וצנזורה פוליטית ברשות השידור דומה לתלונה על רטיבות בפארק מים. אין הכוונה לומר, כי כל העיתונאים אינם מקצועיים, או חס ושלום לפגום באמינות של אדם זה או אחר, אלא להזכיר כי רשות השידור זכתה להתערבות פוליטית מאז הקמתה כתחנת רדיו ללא שידורי טלוויזיה. העיתונאים הבולטים שקידמו את רעיון 'האיתרוג' לראשי ממשלה על רקע פוליטי לא עשו את השתלמותם המקצועית בתקשורת הפרטית, גם אם הגיעו אליה בשלב זה או אחר. 


על כן, לטובת 'ההיגיינה הציבורית', ראוי להרחיב ולהתבונן בעיקר בסוגיה הקשה של ערוץ 10. ערוץ 10 וחברת החדשות שלו זוכים למחמאות, כערוץ היותר עצמאי וביקורתי בישראל היום; לערוץ מגוון של עיתונאים שתורמים רבות לחברה הישראלית לתרבותה, שגשוגה וחירותה, בסיקור מקורי ואיכותי בתחומים השונים (בעיקר בתחום הפלסטיני, בדגש על הנעשה ברצועת עזה, ובתחומים החברתיים והפוליטיים). יתכן, כי הקשיים הכלכליים איתם מתמודדת החברה אף קשורים בצורה כזו או אחרת למידת הפופולאריות של הערוץ בשל סיקור זה, ולכן גם לאתגר הכלכלי עימו הוא מתמודד. באופן אישי, אצטער על נפילת הערוץ גם אם אינני מהצופים האדוקים בשידורי הטלויזיה בישראל, ואינני מוסיף רבות לרייטינג של אף אחת מהתוכניות הישראליות במדיום חשוב זה. אולם קריסתו הכלכלית של ערוץ או חברה בישראל, עצוב ככל שזה יהיה, זה דבר שמתרחש, ואין לתלות את האשמה בממשלה (במיוחד אם הרגולציה וחוקי המשחק בה הערוץ תפקד לא נכתבו תחת ממשלה זו).

בתשתית הדיון הציבורי העירני המתנהל בימים אלה בסוגיית העצמאות של ערוץ 10 ורשות השידור, עומד פיל נוסף ומרכזי שעליו אין העיתונאים מרחיבים את הדיבור יתר על המידה. לפיל קוראים ישראל היום, העיתון הפופולארי ביותר במדינה, שהמזוהה באופן מובהק עם הימין בישראל ובעיקר עם ראש הממשלה, בנימין נתניהו. הסיבה שאני מזכיר אותו בהקשר הטלוויזיוני הוא משום, שנפילתו של ערוץ 10 תותיר חלל, שיתכן, כמו שכולם יודעים, ויתמלא על ידי זכיין חדש. יתכן, שגם אדלסון, או אדם אחר שדעותיו אינן שונות בהרבה מאדלסון, ינסו להתמודד על הזיכיון. החשש מתקדים 'ישראל היום' בכלי תקשורת נוספים מדיר שינה מלא מעט אנשים בישראל. בהקשר זה, לצערי, אך אודה ולא אבוש, כי יש בי צד המפקפק במידת חששם לחופש הביטוי בישראל, שהרי מדובר בהוספה של כלי תקשורת. אלא יתכן ומדובר כאן בפחד מגיוון והעצמה של עיתונאים המזוהים עם הימין. אם כך, גם בתחום התקשורת, נראה כי חלק מהמאבק הוא על רקע של תחרות 'אליטות', ולאו דווקא מהחשש לסתימת פיות פוליטיים.

נסיים באחד הנושאים התשתיתיים ביותר, אך יחד עם זאת הפשוטים יותר להוכחה, וזה נושא ההדרה של נשים מהמרחב הציבורי. עם נושא זה, שנראה כי עיקר המאבק בו מתרחש ברחובות ירושלים ובבסיסי צה"ל, קל יחסית להתמודד, ולו בגלל שראש הממשלה ושרי הממשלה, כאיש אחד, הביעו את תמיכתם ללא סייג במאבק הנשים. אין ספק כי כל מאבק, ובמיוחד זה שבמובנים מסוימים יוצא כנגד מוסכמות חברתיות של מאות שנים, דורש עשייה ולא הצהרה, ולכך טרם נדרשה הממשלה. אולם, גם בסוגיה זו ממשלת נתניהו לא שונה מקודמותיה, ומיהרה להוסיף בעיקר את תמיכתה המילולית למען המאבק לשוויון נשים בישראל. כך שבסופו של דבר, שימשה טענה זו את יחסי הציבור של הממשלה כחלק מהמענה למכלול האשמות נגדה. אך כצפוי, ובהתאם, לכתוב לעיל, אשמח לנסות ולהרחיב מעט על הדברים שפורסמו בהקשר הצבאי.

לפי הפרסומים בכלי התקשורת, הדיון עלה לאחרונה, בשל סירובם של קצינים לשחרר חיילים מטקס בו שרו נשים. חשוב לציין ולהדגיש כי הכפייה כאן היא הפוכה, על פי הפרסום, בהנחה שהוא נכון, החיילים לא ביקשו להפסיק שירת נשים, אלא טענו כי זה פוגע ברגשותיהם הדתיים ועל כן הם מבקשים לצאת מהטקס או לכתחילה לא לנכוח בו. לפי הסיקור התקשורתי, השאלה בסוגיה זו וביחסי דתיים חילוניים בצבא היתה לאחרונה במרכזו של דיון נוקב בצמרת הצבא. לפי מספר פרסומים קצינים שלחו מכתב בו הם התמרמרו על ההקצנה הדתית בצה"ל וטענו כי הצבא עובר בשנים האחרונות שינויים מהותיים בשל שילובם של הקצונה הדתית בצמרת הצבא הפוגעים בהיותו צבא העם והמאיימים על מעמד הנשים בו. נדמה, שגם בתחום זה, קשה להפריד את הביקורת מפי קצונה בכירה בצה"ל והדיון לגבי 'מאבק של אליטות'.

בסוגיה זו, כמו באלה דנו לעיל, יש לבחון כל דבר במדוייק. הסוגיה של מעמד ותפקיד הרבנות בצבא זה דבר שיש מקום נרחב לדון בו. נדמה, כי כל הצדדים ירוויחו מהגדרה טובה ומדויקת יותר על תפקידה של הרבנות ועל שרותי הדת הניתנים לחיילים. אולם, בנוסף לכך יתכן כי מרכיב חשוב בשינוי אופיו של הצבא היינו התקדמותם של קצינים דתיים במעלה הדרגות. בהקשר זה, הופעתו של מסמך המזהיר מפני האופי הדתי של צה"ל דווקא בעת בה קצינים דתיים רבים מתחילים להבקיע את הדרך לדרגות הקצונה הבכירות בצמרת הצבא לא כבודדים אלא במאסה רחבה יותר, היא אמנם טבעית, אך לאו דווקא מחייבת התייחסות מעמיקה.

ברשומה הזו היה לי חשוב ביותר להבחין בין שני דברים שונים בדיון הציבורי האחרון, האחד הטענות והבעיות איתן מדינת ישראל מתמודדת, ובראשם, הדרה של נשים מהמרחב הציבורי והאתגר של שימור זכויות האדם למיעוטים וזכותם לחופש הדיבור והדיעה. זאת, לעומת העובדה, כי נראה, שבקדנציה זו מצליח נתניהו לתמוך ולסייע בקידומן של אליטות חברתיות חדשות, המייצגות צבורים רחבים יותר ממה שקיים במדינה מאז הקמתה. מאבק האליטות הזה מלווה את ישראל בצורה אינטנסיבית בעשור האחרון, וסביר שהוא עוד יצבור תאוצה ושיאו עוד לפנינו, אך בינו לבין פגיעה בדמוקרטיה אין ולו חצי דבר.

בהקשר זה, הדיונים הציבוריים החשובים בשבועות האחרונים דווקא מעמידים באור אחר את דברי התוכחה של מנחם בגין מתחילת הרשומה על כך,
כי מי שבידיו כח השלטון אינו מגלה חכמה יתרה בהפכו אותו לשלטון הכח. תבונת השלטון היא איך לא להשתמש בכח העומד לרשותו.  יתכן, שבשאלת יחסי הכח בחברה הישראלית היום מי שראוי לשנן את משפט זה אינם רק חברי הממשלה, כי אם גם (ולא פחות) האליטות השונות במוקדי הכח בישראל היום (במערכת המשפט, התקשורת והצבא כאחד).



יום רביעי, 7 בדצמבר 2011

בצלם - נגטיב לתרופה

חורף ביפו / דנה קופל











יום שלישי, 6 בדצמבר 2011

חומר טוב - פינת האבדות והמציאות ברשת


בשנות התיכון התוודעתי לראשונה לארתור מילר ולספרו 'מותו של סוכן'. הרעיון של דמות גיבור, גיבור-על, העומד לבדו אל מול העולם, אך ללא גלימה וסיפורי בדים אחרים, הפעימה אותי וריגשה אותי רבות. בשנים אלו, טרם הכרתי את התורה של רבי נחמן מברסלב, על היכן העולם הזה? הרי עולם הבא, חז"ל אומרים שיש; גהנום, הרי הוא כאן, והעובדה היא כי כולם, כ ו ל ם - עשירים, מפורסמים, עניים וחשובים -  סובלים ומלאי צרות וייסורים; אז היכן הוא העולם הזה?

אולם, מסתבר, שמשהו מחוויית חיים זו, ומהתיאור של ר"ן היה מוכר לי מספיק בשביל להזדהות עם אדם, שכל גבורתו היא בכך שהוא מתמודד, נעמד אל מול העולם. גהנום או לא גהנום, האבא – הבעל - הסוכן נמצא כאן, והוא מוכן ומזומן לתת 'פייט'. הכשלון בהתמודדות מול החיים, הספק מוות בתאונה ספק הליכה אל הסוף, זה לא בדיוק הסיום הצפוי לגיבור על, אבל זה רק הוסיף לאנושיותו, ובמובן מסוים לגבורתו, כי בינינו, מי יכול אל מול היומיום?  

כך שבסופו של דבר, ולמרות הכל, מותו של סוכן, היה נקודת אור בחיים שלי. ההכרה שהגבורה האמיתית, היא לקום בבוקר. כך, כפשוטו, ללא סיפורי בדים (ובלי משמעויות ועקרונות), מול העולם במערומיו. הקושי של האב – בעל – סוכן, לבטא עצמו והרגשות המתעצמים מדף אל דף הותירו בי את חותמם ותקוותם וביססו את חיבתי (גם אם מרחוק) לכל הסגנון הריאליסטי הזה.

בחלוף השנים (ולפני מספר חודשים), עת התלמדתי בלהנות מייסורי העולם הזה, הופנתי לבלוג נפלא וייחודי, 'הריאליסט', שצופן בחובו, חוויה מטלטלת לא פחות מאותו ספר נחמד וישן. הריאליסט הוא בלוג של אסף חנוכה, בו אסף מתאר, לרוב ברצועות קומיקס קצרות, נקודה, הבחנה, מחייו. הבלוג, שכשמו כן הוא, מציג קומיקסים ריאליסטיים משהו בצורה ובחומר. במרכז הבמה, גיבור-על כאן במקומנו ובזמננו, וב"ה (ובתקווה לשמחתו של אסף) מוצלח יותר ממכרי הישן, שכה השפיע עלי.

הקומיקסים מוצלחים בכל מובן אפשרי, החל מהציור, דרך 'הקונצפט' וכלה באירוניה הטובה המלווה כל יצירה ויצירה. כל שנותר לי הוא להמליץ לכם לבקר ולהרשם בבלוג, כי הרי זו באמת אחת 'מהיציאות' היותר טובות ברשת, שמסייעת ופותחת פתח נוסף, לאדם הרגיל, לגיבור-העל היומיומי, להנות מייסוריו וצרותיו.

תהנו.

מהו לוי?

בהרצאה שנתן מישל פוקו תחת השם "מהו מחבר" הוא ניתח את תפקידו של "המחבר", של המצב של ייחוס טקסט לדמות ספציפית שחיברה אותו. בסוף ההרצאה היה זמן לשאלות.
לוסיין גולדמן: רק שאלה אחת: כאשר אתה מכיר בקיומו של האדם או הסובייקט, האם אתה מצמצם אותם, כן או לא, למעמד של פונקציה?
מישל פוקו: לא אמרתי שאני מצמצם אותם לפונקציה, ניתחתי את הפונקציה שבתוכה דבר כמו "המחבר" יכול להתקיים. לא עשיתי כאן ניתוח של הסובייקט, עשיתי ניתוח של המחבר. אלו ההרצאה שלי הייתה עוסקת בסובייקט, סביר להניח שהייתי מנתח באותו האופן את הפונקציה סובייקט, כלומר, מנתח את התנאים שבתוכם יכול אדם כלשהו למלא את תפקיד הסובייקט.

נראה, שישנה דמות ביהדות שבה מצבה שהוא תפקידה ועצם זהותה בתוך החברה הוא מצב סובייקט (נושא)

במסכת מנחות (צב, א) מובאת דרשה:

"וכפר את מקדש הקדש" - זה לפני ולפנים, "ואת אהל מועד" - זה היכל, "מזבח"- כמשמעו, "יכפר" - אלו העזרות, "כהנים" – כמשמען, "על כל עם הקהל" - אלו ישראל, "יכפר" - אלו הלוים.

הושוו כולן לכפרה אחת שמתכפרין בשעיר המשתלח דברי רבי יהודה.

הסיטואציה היא מעמד הכפרה של שעיר המשתלח לעזאזל ביום הכיפורים. בסיטואציה זו המדרש מבחין בין הכהנים וישראל כמתכפרים ואלו את הלווים הוא מבין כפעילות הכפרה עצמה!

הלווים, שהינם חלק מהסיטואציה הכללית, כפי שמסכם רבי יהודה, "הושוו כולן", אינם חלק מהקהל שעליו פועלת הכפרה, אלא הם מהלך הכפרה עצמה.

לדעתי, לא מדובר כאן בסוג של המרה, שהלווים הם אלה שיקבלו את העונש במקום עם ישראל (יש לי אינטרס מובהק שלא להבין ככה), כמו שמקובל להגיד "כפרה, בוא תאכל משהו", הרי בשביל זה יש את השעיר לעזאזל.

מדובר כאן על תפקיד הלווים כסובייקטים של המעמד. הם אלה שבגופם נושאים ומשאירים את עוונות בני ישראל נוכחים בתוך המחנה. השעיר אכן משתלח, ועמו כל האשם והחטאת, רגשות המצפון והמוגלה של החטאים. אך את פעולת הכפרה, שאיננה מסתיימת, נושאים הלווים

"ועבד הלוי הוא את עבדת אהל מועד והם ישאו עונם חקת עולם לדרתיכם ובתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה" (במדבר יח, כג)

לעולם בלתי יציבים, הלווים הם המראה של עם ישראל.




יום שני, 5 בדצמבר 2011

שיחות הר"ש / הרב שג"ר בשיעור על גבורות הדיבור והאפשרות להתפלל בכנות - מתוך שעור בליקוטי מוהר"ן של רבי נחמן מברסלב


ליקוטי מוהר"ן תורה לז – דיבור של אמת, גבורות.

המקור של הדיבור הוא הגבורה, הדיבור צריך להיות דיבור שיש בו שכנוע, ודאות פנימית, שיש בו כוח... הודאות הפנימית הזו הכח הזה הוא שורשו של הדיבור. מה שנותן לדיבור את משמעותו, את עוצמתו הם חמשת הגבורות, חמשת מוצאות הפה. יש חמש גבורות וחמשה חסדים בדעת, וחמשת הגבורות הללו הן למעשה השורש לשל הדיבור. הדיבור תמיד צריך להיות דיבור שיש בו כח, שיש בו עוצמת שכנוע, שהוא תוצאה של הודאות הפנימית של אותו הדיבור... שאתה מנמק את דבריך, אתה יכול לתת את ההוכחה המתמטי, החיצונית, הלוגית, אבל מה שנותן את עוצמת השכנוע... זה לא בדווקא ההוכחה השכלית, אלא הודאות הפנימית והעוצמה שיש לך לדיבור. גם בתפילה זה אותו הדבר. לא הבנה שכלית היא זו שנותנת לדיבור את המקום שלו אלא הכח הפנימי שלו, וזה העלת הדיבור לשורשו... בהקשר הזה הדיבור הזה מקבל את כוחו לא מבחוץ, לא מהתוכן, אלא מבפנים, מהגבורות, מהשורשים... זה יכול להופיע לפעמים לא רק ברמה של כח, זה יכול להופיע ברמת שכנוע אחרת, דיבור עם חיות, והחיות עצמה זה גם כן סוג של גבורה... רבי נחמן שם את המשקל על הגבורה שבדיבור, על החיות הפנימית שיש בדיבור, שהוא המקור של הדיבור. מה שנותן לדיבור את הגבורות שלו זה העובדה שהוא משמעותי שיהוא אומר משהו שיש בו איזה שכנוע ולכן שורשו בגבורות. ולכן בתפילה זה באמת נכנס לאיזה סוג של מקום אחר, שמתוכו הדיבור מדבר לי, איזה רוח מסוימת שמתוכה נוצר הדיבור של התפילה. זו הכוונה שהדיבור שורשו בגבורות, אתה נכנס לגבורות של הדיבור...


....אני רואה כמה אפשרויות של תפילה... תפילה אחת, דומה למקובלים, שאני אומר טוב ד' לכל, כפי שהמקובלים מציירים המלכות בעולם יכולה להתגלות גם בהסתר פנים גם דרך לפעמים אלקים מתלבש דווקא במידות הגבורה והזעם והנחם שלו וכן הלאה... המקובלים תמיד אומרים שזה גם תלוי בבני אדם איך אלקים יבוא למציאות, לכן טוב ד' לכל, בצד מסוים זה צידה לכך שיהיה טוב לכל, שהאלקות עצמה תתעלה למקום הגבוהה שלה, מבחינה זו התפילה היא לא הצהרה של עובדה אלא ביטוי של תפילה של כיסופים, ולא רק הביטוי, אלא שהביטוי הזה עצמו הוא חלק ממה שיכונן ויביא את אותו מקום שטוב ד' לכל, שהוא לא רק מקום של העולם אלא גם מקום של האלוקים. אנחנו לא מדברים מבחינת העצמות של האין סוף, שהיא מבחינתנו, מעבר לעניין של הדיבור, אנחנו מדברים מבחינת נוכחות של האלוקים בעולם... יש מצבים שהמלך ובת המלך נשבו על ידי כוחות אחרים, ובנקודה הזו הניגון של טוב ד' לכל, יהיה ניגון של תקווה של משאלה של כיסופים של רצון באמצעות הדיבור עצמו להביא את אותו הדבר שכרגע הוא לא קיים, הוא לא קיים עדיין, לפחות בצד הנגלה שלו. אפשר לדבר על אמירה עוד יותר דרמטית שהיא  בעצם להפוך את התפילה למחאה. זו גם כן תפילה. על אף העובדה שיש בזה איזה חומר נפץ, זו דתיות, כלומר מחאה... סימן שאלה. טוב ד' לכל ורחמיו על כל מעשיו, מה קורה כאן?.. אבל זו תפילה... מכיוון שבאופן מסויים דווקא דרך המחאה הזאת... זאתי היא עם הבעה דתית נשגבה מאד משום שהמחאה עצמה מביעה אמון, כי במקום שאין אמון אין לך מה לצעוק. דווקא המחאה מביעה מגע עם האין סופי, יחד עם זה... זה מחייב הרבה התגברות על הגאווה שלנו, אבל אני מרגיש שניתן לומר טוב ד' לכל, מעבר לכל הרוע והאכזריות וגם בתוך אותם אירועים עצמם יש איזשהי נקודה של טוב, וזה חשוב לנו מאד... כי בסופו של חשבון הגרעין של המציאות, הגרעין העמוק שלה זה הנקודה של הטוב... אם זה נעשה דרך נתיב החמלה, נתיב הרחמים.

יום ראשון, 4 בדצמבר 2011

בצלם - נגטיב לתרופה

ראובן החתול / דנה קופל


טסה / יואב שפיז



בס"ד

סט הסירים שנקנה לחג

יושב

אחד בשני

כמו אם חובקת את ילדיה.

ומה יהיה על דורות ראשונים ?

אלה שהיו מעורבים בניחוחות

המוכרים היום,

אלא שהכירו את סבא משה יוסף

שהסדר שלו היה

כאילו ממש ברגע זה יצאנו ממצרים.

ואנחנו מה נעשה,

נותרה לנו רק מסורת ראשונים!?

או אולי נטבל בפסטו-מודרניזם

כמו אנחנו יושבים להם על הראש

ועוד עתידים לשבת על ראשנו

ולהוסיף פוסט

לפסטו-מודרניזם.