יום חמישי, 1 בדצמבר 2011

גלות & LOVE מחנה יהודה / יואב שפיז


בס"ד


כאשר עבדתי בחנות המוזיקה בנתניה גיליתי מספר בלתי נדלה של טיפוסים מעניינים ביותר
 (לטובת הקוראים המסוקרנים - יש להם קבוצה בפייסבוק, מומלץ בחום להיכנס ולראותם. שם הקבוצה - "הדמויות והטיפוסים של נתניה") אחד מהטיפוסים האלה היה "סלביק".
 סלביק היה עולה מברית המועצות בעל מראה חזותי של רוקר נצחי. פעם אחת הוא סיפר לי מדוע הוא ורבים אחרים מיוצאי ברית המועצות לשעבר שומעים עדיין באדיקות רבה את הפרוגרסיב-רוק והרוק & רול של העבר, כאילו זה הרגע התגלו הצלילים החדשניים האלו בעולם.
אני מדבר על להקות כמו- Free ,Traffic  ,Allman Brothers וכמובן Led Zeppelin ועוד רבים מוכרים וטובים ( וסליחה רגע אני לא יכול לדלג על Uriah Heep שמשום מה כל יוצא ברית המועצות לשעבר ששותף לדבר אוהב אותם, ועד היום לא ברור לי על מה ולמה) הנה לכם קטע קצר של אחת מהלהקות הנ"ל -

 



ובחזרה לידידנו סלביק -הוא הסביר לי שלא הייתה כמעט אף גישה לעולם התרבות המערבי בתוך מסך הברזל של הממשל הקומוניסטי, למעט תחנת רדיו אחת שהייתה פיראטית ולא הייתה ממוקמת באזור ברית המועצות אלא שידרה על תדרים חזקים שהגיעו אל תוך מסך הברזל, ודרכה היה ניתן לשמוע את המוזיקה החדשה של אותם השנים. (כמו שידורי רדיו השלום וערוץ -7 להבדיל אלפי הבדלות).

כמובן שלא לכולם היו מקלטי רדיו, והיה צריך רישיון בכדי לקבל אחד כזה. על חנויות דיסקים שמכרו את המוזיקה של המערב המתחדש בצליליו הנפלאים  בכלל אין מה לדבר ולכן לא היה ניתן להשיג גם אותם.

 האנשים שפזלו לעבר המערב, נהגו לשבת ולהאזין באופן נסתר ולא חוקי לשידורי התחנה הפיראטית רשמו באדיקות שמות של שירים,להקות, שנים וכד' ושיננו אותם ליום בו יוכלו לקנות ולהאזין באופן חופשי. כמובן שסלביק היה אחד מאותם מאזינים ולאחר נפילת הקומוניזם בברית המועצות הוא החל לבנות את אוסף התקליטים שלו ולשם כך נהג לבוא ולבקר בחנות דרך קבע. כאשר הרשימה האחרונה שהגיש לנו הגיעה לחנות במלואה (בערך כ 30 עד 40 דיסקים!!!) נחשפנו לתקליטים רבים וטובים שלא הכרנו , וכך סלביק לקח אותנו איתו חזרה למחסנים ולחדרים הנסתרים לטעום טעם חופש, בו הגיטרה לא מפסיקה לנסר.

ביום שני האחרון שניים מחברי הנתנייתים עלו לעיר הקודש וביחד שמנו פעמינו לעבר הפאב החדש והנפלא "קזינו דה פריז" לשתות יי"ש ולטעום דגים מעושנים כמיטב המסורת האשכנזית הנהוגה בעירנו(נתניה זה לא מה שחשבתם...) כמובן שהיה ערב נפלא מלא ניחוחות גלות בירושלים החופשית. בדרכנו חזרה החוויה הלכה לזמנים אחרים כאשר אחרי צאתנו מהפאב שמענו צלילים מושכי אוזן מכיוון פאב אחר- "החמישה במאי", שנמצא גם הוא בשוק מחנה יהודה וליבנו נמשך אחריהם. כאשר הגענו למקום ראינו מחזה מדהים- להקה נפלאה בשם ה-Tree שכאילו יצאה הרגע מעטיפה של אחד ההרכבים עליהם נהג סלביק לספר, עמדה וניגנה עם הלבוש והצלילים מאותם מחוזות רחוקים. הקלידן הנפיק צלילי אמונד מיושן, הגיטריסט והבסיסט עם הסאונד המוכר והטוב והמתופף שנע בין מתופף רוק אגרסיבי, למתופף ג'אז ברוחו של  Art Blakey.




 חלק  מהקהל רקד ריקוד מלא תנועות חושניות וחלקו הסתפק בתנועות מאופקות, אך אף אחד לא יכל להישאר אדיש למוזיקה שהתנגנה ברקע ,כך שגם צווארי המאופקים זזו בתנועות רוק-שיער עדינות.  הקהל היה נראה מטולטל בין רגשות נוסטלגיים והרסניים של התיכון לבין הגילוי המחודש- שהמוזיקה אפופת העשן הזו פתאום נראית מתאימה להזזת"החלק התחתון של עמוד השדרה", כפי שאמי נהגה לומר.

כמובן שהאווירה הירושלמית תרמה פאות קופצות בסמוך לכתפיים חשופות, ולרגע התורות הרבות והאידיאולוגיות השונות עברו לדון בערוץ שונה.

שמעתי פעם שמועה ,שהרב קרליבך אמר ששנות השישים היו גבוהות מאוד ואנשי התקופה הזאת היו ממש מופשטים מחומר (עד שהם התפשטו- כפשוטו) אך הם פספסו את העניין ולא הבינו כיצד להתעסק עם העומק הגדול הזה שהתגלה בזמנם.

בדרכנו הביתה התעורר בתוכנו רצון עז להוריד את האבק מן התקליטים ההם, וכבר בדרך שמענו דיסק של ה-Tree בהופעה שהוקלטה באוזן בר התל-אביבי, שנמכר ב-20 שקלים תוך כדי ההופעה בשוק.
אז כמובן ברוח הבלוג הנפלא הזה ושלמה המלך עליו השלום שאמר "אל תמנע טוב מבעליו", אני אשתף אתכם בקטע וב - myspace שלהם ואולי תדבקו גם אתם בנוסטלגיה שההרכב הישראלי הנפלא הזה מביא עימו, בדרך חדשה ישנה למוזיקה. 





יום רביעי, 30 בנובמבר 2011

בצלם - נגטיב לתרופה / דנה קופל

ציפורים בבית אריה


יום שלישי, 29 בנובמבר 2011

הפינה של מנחם / מחלוקת לשם שמים ורבי סעדיה גאון

מחלוקת לשם שמים - הרב סעדיה גאון והרב אהרון בן מאיר

על ר' סעדיה גאון (מגדולי חכמי בבל, הראשון מ'מדקדקי' השפה העברית, מחבר ספר עזר למחברי הפיוטים בימי הביניים ומלון 'האגרון') ומחלוקתו עם הגאון הארץ ישראלי ר' אהרון בן מאיר על קביעות לוח השנה העברי.








יום שני, 28 בנובמבר 2011

איך (לא) למדתי להפסיק לדאוג משואה אטומית ולחכות שיכה האסטרואיד

בול-בפוני
כִּי הוּא יַצִּילְךָ מִפַּח יָקוּשׁ מִדֶּבֶר הַוּוֹת. Who?

בִּשְׁבִיל זֶה אָנוּ מְבָרְכִין הַגּוֹמֵל לְחַיָּבִים טוֹבוֹת שֶׁגְּמָלָנוּ כָּל טוֹב, כָּל טוֹב דַּיְקָא, בְּחִינַת עוֹלָם הַבָּא שֶׁהוּא כֻּלּוֹ טוֹב שֶׁמִּשָּׁם נִמְשָׁךְ הַגְּמוּל כִּי עִקַּר הַיְשׁוּעָה עַל יְדֵי הָעוֹלָם הַבָּא שֶׁהוּא כֻּלּוֹ טוֹב שֶׁמִּשָּׁם נִמְשָׁךְ הַהַשְׁגָּחָה שֶׁעַל יְדֵי זֶה נַעֲשֶׂה הַיְשׁוּעָה כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ בְּחִינַת הַגּוֹמֵל לְחַיָּבִים טוֹבוֹת וְכוּ' כִּי זֶהוּ עִקַּר הַהוֹדָאָה שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ גּוֹמֵל לְחַיָּבִים טוֹבוֹת. כִּי בֶּאֱמֶת מַעֲלַת וְחִדּוּשׁ הַנֵּס שֶׁעוֹשֶׂה ה' יִתְבָּרַךְ הוּא לִכְאוֹרָה תָּמוּהַּ מַה חִדּוּשׁ הוּא לִפְנֵי ה' יִתְבָּרַךְ שֶׁיָּכוֹל לַעֲשׂוֹת נִסִּים וְנִפְלָאוֹת לִקְרעַ הַיָּם וְכַיּוֹצֵא, כִּי מֵאַחַר שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ בָּרָא הַכּל וּמְחַיֶּה וּמְקַיֵּם הַכּל בִּרְצוֹנוֹ בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת עִם כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כִּרְצוֹנוֹ לַהֲרס וְלִבְנוֹת וְכוּ' וּמַהוּ. הָרְבוּתָא וְהַחִדּוּשׁ שֶׁל הַנֵּס. אַךְ אִיתָא שֶׁעִקַּר הַחִדּוּשׁ שֶׁל הַנִּסִּים הוּא, כִּי כְּשֶׁאָדָם בְּצָרָה יֵשׁ עָלָיו קִטְרוּגִים גְּדוֹלִים וְה' יִתְבָּרַךְ הוּא אוֹהֵב מִשְׁפָּט, וְזֶהוּ קָשֶׁה בְּעֵינָיו יִתְבָּרַךְ בְּעַצְמוֹ לְהַעֲבִיר הַמִּשְׁפָּט שֶׁמְּחַיֵּב חַס וְשָׁלוֹם מַה שֶּׁמְּחַיֵּב חַס וְשָׁלוֹם. וְזֶה תּקֶף גְּדֻלַּת הַנֵּס שֶׁה' יִתְבָּרַךְ מִתְגַּבֵּר בְּרַחֲמָיו הָעֲצוּמִים עַל הַמִּשְׁפָּט וְהַדִּין, וְעוֹשֶׂה נֵס וְחֶסֶד גָּדוֹל לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין. וְנוּכַל לוֹמַר שֶׁזֶּהוּ בְּעַצְמוֹ בְּחִינַת שִׁנּוּי הַטֶּבַע שֶׁזֶּהוּ מַעֲלַת הַנֵּס בְּגַשְׁמִיּוּת, כְּמוֹ כֵן בְּרוּחָנִיּוּת יֵשׁ שִׁנּוּי הַטֶּבַע גַּם כֵּן עַל פִּי הַנַּ"ל. כִּי זֶהוּ בְּחִינַת חִיּוּב הַטֶּבַע מַה שֶּׁהַכּל מְחַיְּבִים אוֹתוֹ לְענֶשׁ חַס וְשָׁלוֹם. כִּי זֶהוּ טֶבַע כָּל הַנִּבְרָאִים שֶׁכֻּלָּם נִבְרְאוּ לִשְׁלִיחוּתוֹ יִתְבָּרַךְ לְשַׁלֵּם לְעוֹשֵׂה הָרָעָה כְּרָעָתוֹ. וּכְשֶׁאָדָם חוֹטֵא חַס וְשָׁלוֹם כֻּלָּם מוּכָנִים מִיָּד לְשַׁלֵּם לוֹ גְּמוּלוֹ. כִּי זֶה טִבְעָם כִּי כֻּלָּם נִבְרְאוּ לִכְבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ וְהֵם מִתְקַנְּאִים תֵּכֶף כְּשֶׁאָדָם פּוֹגֵעַ חַס וְשָׁלוֹם בִּכְבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ. וְעַל כֵּן כְּשֶׁאָדָם בָּא בְּאֵיזֶה צָרָה חַס וְשָׁלוֹם, וַאֲזַי יֵשׁ עָלָיו שׂוֹנְאִים וְקִטְרוּגִים וְזֶה בְּחִינַת חִיּוּב הַטֶּבַע כַּנַּ"ל, שֶׁטֶּבַע הַנִּבְרָאִים. כֻּלָּם מְחַיְּבִים עָלָיו דִּין וּמִשְׁפָּט עַל פִּי טִבְעָם כַּנַּ"ל, וְה' יִתְבָּרַךְ חָפֵץ חֶסֶד וְרוֹצֶה בְּקִיּוּם הָעוֹלָם הוּא מְשַׁדֵּד הַמַּעֲרָכוֹת וּמְשַׁנֶּה הַטֶּבַע, הַיְנוּ שֶׁמְּשַׁנֶּה מַה שֶּׁטִּבְעָם מְחַיֵּב לַעֲשׂוֹת בּוֹ דִּין חַס וְשָׁלוֹם. וְזֶהוּ תּקֶף הַנֵּס כִּי זֶהוּ בֶּאֱמֶת חִדּוּשׁ גָּדוֹל וְנִפְלָא מְאד כִּי זֶה קָשֶׁה גַּם בְּעֵינָיו יִתְבָּרַךְ כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בִּקְרִיעַת יַם סוּף שֶׁהָיָה קָשֶׁה לְפָנָיו כִּי הַלָּלוּ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה וְכוּ' . נִמְצָא שֶׁעִקַּר תּקֶף הַנֵּס מַה שֶּׁה' יִתְבָּרַךְ מְשַׁדֵּד חִיּוּב הַמִּשְׁפָּט וְהַדִּין שֶׁזֶּהוּ בְּעַצְמוֹ בְּחִינַת שִׁנּוּי הַטֶּבַע כַּנַּ"ל. וְזֶה מַמְשִׁיךְ ה' יִתְבָּרַךְ מִבְּחִינַת עוֹלָם הַבָּא שֶׁאָז יִהְיֶה כֻּלּוֹ טוֹב וְכָל הַזְּדוֹנוֹת יִתְהַפְּכוּ לִזְכֻיּוֹת וְלא יִהְיֶה אָז שׁוּם קִטְרוּג וָדִין כִּי יִהְיֶה כֻּלּוֹ טוֹב. וְעַל כֵּן כְּשֶׁה' יִתְבָּרַךְ רוֹצֶה עַכְשָׁו בָּעוֹלָם הַזֶּה לַעֲשׂוֹת נֵס וָחֶסֶד עִם הָאָדָם אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַיָּב וְאֵינוֹ כְּדַאי הוּא מַמְשִׁיךְ עָלָיו הַשְׁגָּחָה וְטוֹבָה מֵעוֹלָם הַבָּא שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב שֶׁאָז לא יִהְיֶה שׁוּם דִּין וְקִטְרוּג כִּי זְדוֹנוֹת יִתְהַפְּכוּ לִזְכֻיּוֹת כַּנַּ"ל. וְהוּא יִתְבָּרַךְ מַמְשִׁיךְ זאת הַטּוֹבָה וְהַהַשְׁגָּחָה. שֶׁל עוֹלָם הַבָּא לְתוֹךּ עוֹלָם הַזֶּה וְעַל יְדֵי זֶה נַעֲשֶׂה לוֹ הַנֵּס וְהַיְשׁוּעָה וְהוּא מַמָּשׁ בְּחִינַת הַמְשָׁכַת הַהַשְׁגָּחָה מֵהָעוֹלָם הַבָּא לָעוֹלָם הַזֶּה לְשַׁנּוֹת הַטֶּבַע כַּנַּ"ל כִּי זֶהוּ בְּעַצְמוֹ בְּחִינַת שִׁנּוּי הַטֶּבַע כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ הַגּוֹמֵל לְחַיָּבִים טוֹבוֹת, הַיְנוּ כִּי זֶהוּ עִקַּר הַהוֹדָאָה שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ גּוֹמֵל לְחַיָּבִים טוֹבוֹת שֶׁזֶּהוּ בֶּאֱמֶת חִדּוּשׁ נִפְלָא וּדְבַר נֵס לְשַׁדֵּד הַמִּשְׁפָּט וְהַדִּין כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ שֶׁגְּמָלָנוּ כָּל טוֹב. כִּי הַגְּמוּלָה נִמְשָׁךְ מֵעוֹלָם הַבָּא שֶׁהוּא כֻּלּוֹ טוֹב כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ בְּעַצְמוֹ בְּחִינַת פְּעֻלּוֹת מִשְׁתַּנּוֹת שֶׁנִּכְלָלִין בְּאֶחָד הַפָּשׁוּט, כִּי כָּל הַחִיּוּבִים וְהַחֲטָאִים נִמְשָׁכִין מִבְּחִינַת פְּעֻלּוֹת מִשְׁתַּנּוֹת שֶׁמִּשָּׁם אֲחִיזָתָם כַּיָּדוּעַ כַּמְבאָר בְּמָקוֹם אַחֵר, כִּי בִּבְחִינַת אַחְדוּת הַפָּשׁוּט שָׁם כֻּלּוֹ טוֹב כֻּלּוֹ קדֶשׁ רַק אֲחִיזָתָם בִּבְחִינַת פְּעֻלּוֹת מִשְׁתַּנּוֹת. וְעַל כֵּן כְּשֶׁה' יִתְבָּרַךְ גּוֹמֵל לְחַיָּבִים טוֹבוֹת, נִמְצָא שֶׁנִּכְלָלִין הַחַיָּבִים בְּתוֹךְ בְּחִינַת עוֹלָם הַבָּא שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב שֶׁמִּשָּׁם נִמְשָׁךְ לָהֶם הַגְּמוּלָה בִּבְחִינַת שֶׁגְּמָלָנוּ כָּל טוֹב כַּנַּ"ל. אֲזַי נִכְלָלִין פְּעֻלּוֹת מִשְׁתַּנּוֹת שֶׁמִּשָּׁם אֲחִיזַת הַחַיָּבִים כַּנַּ"ל בְּתוֹךְ אַחְדוּת הַפָּשׁוּט שֶׁהוּא כֻּלּוֹ טוֹב כֻּלּוֹ אֶחָד כַּנִּזְכָּר לְעֵיל
(ליקוטי הלכות - אורח חיים הלכות ברכת הודאה הלכה א - ג)

שוב כמעט חטפנו אותה בגדול. וזה לא קרה. אז כלום לא נרשם בפרוטוקול של הטראומות. אסטרואיד בקוטר של שלוש מאות ומשהו מטר חלף בניגון רוגטקה-בול-בפוני, במהירות מסחררת קרוב הרבה יותר אלינו מהירח זרוע המכתשים. כיוון שבחלל אי אפשר לשמוע אותך צורח (בלוג לפעם אחרת – לא נמאס מהאפקטים הקוליים בחלל העמוק? זכורים לטובה יוצרי battlestar glalactica המחודשת והסרט האחרון של מסע בין כוכבים) , הבום העל קולי המצופה לא החריש את אוזנינו. היחידים שהעריכו אותו היו האסטרונומים החובבים והגיקים (תואר שאין לזלזל בנדירותו למרות הפופולאריות לאחרונה) שנותרו לרפואה ושעוקבים בRSS אחר הדיווחים באתר הידען, מזג האויר ובלוגספוט.

זה קורה כל הזמן. אנחנו אפילו בקצת חוב סטטיסטי, כי לא הושמדה הביוספרה שלנו כבר המון זמן (ולא, סיביר בתחילת המאה ה20 לא נחשב, אפילו לא קצת). אסטרואיד בגודל 2 מגרשי פוטבול שחולף במרחק ממנו אפשר לנופף לשלום ללווינים גיאוסינכרוניים זה לא צחוק. אבל משום מה זה גם לא ממש עושה רושם; לכל היותר הערות בסגנון "מה, מקסימום היו מזעיקים את ברוס וויליס והצוות שלו שיקדחו ויפוצצו לו את הצורה. בקטנה..". אולי זו אשמת הוליווד שאנחנו מאבדים את היכולת לחוות סכנה כשהיא בקנה מידה גלובלי. הכל מתווך דרך הקולנוע. ומורד בטורנט ישירות לHD בבית. אבל זה 'רק' סמפטום ממנו אנחנו כמובן נהנים.

אבל התשתית - האם היא פגומה בדמיון האנושי? ברגש? בהיגיון? אני לא מתכוון לנטיה הטבעית למדר את הזוועות, לייצר איים של שפיות ורציונליות הממוסכים ממה שקורה בחוץ. מה שמטריד אותי הוא חוסרם של גבולות כאלה, מציאת התבניות המקובלות חסרות משמעות, אבל לא כהתחלה של מסע קשה אל התבנית החדשה אלא כמו חיים בציור משולב של דאלי ואשר בבת אחת.

התחושה של חוסר התחושה הזכירה לי את העצבים שהיו לי כשעוד לקחתי ללב תשובות הלכתיות לשאלות קיטבג. בערך בתיכון. מישהו היה בתאונה בה מכוניות התעופפו לכל עבר והוא ורכבו נשארו שלמים (הדגמה – ההתחלה של מהיר ועצבני 4). האם יש לברך הגומל בשבת? כן כן. זה הדבר הראשון שהיה לו לעשות אחרי שהוא שלף את הלב מהגרון. והרבנים מתחילים לנתח את השאלה (כי זה מה שלימדו אותם לעשות בתואר ראשון לרבנות) – ולהגיע בערך לאותה מסקנה של חברות הביטוח: 'כל עוד שהשמשה לא נסדקה אין כאן תואנה לתלונה\ברכה\פעילות'. אז זה עיצבן אותי מכלמיני סיבות, ומאז חלפו כבר שנים והיום אני זה שמקבל לפעמים שאלות אז כבר יש לי יותר אמפתיה למי שהולך אל האלגוריתמיקה ההלכתית כדי להתמודד עם העולם הממשי, אבל התחושה של פספוס עדיין שם. אלא שכולנו מחטיאים את המצב עצמו. הרב שג"ר היה אוהב לשאול עד שחיקה את שאלת "מה היית עושה אם זה היה יומך האחרון" אם הפניה כלשהי לאופן ערבוב הקפה. התדירות של השאלה הלכה וגדלה (משום מה) בשנים האחרונות.

אנחנו לא סתם אדישים לסוף העולם (מישהו אמר 2012 ולא קיבל?), בסגנון comfortably numb של הפלויד הורוד. אנחנו אמורים להרגיש כשמשהו מזמזם לנו ליד האוזן. להרים את הראש מהאבוס, או מהמלחמה האינסופית בין יעקב ועשו, בין מרקס וכלכלת השוק החופשי, בין אמריקה ומי שמפריע ל"סגנון החיים החופשי", בין שבטי ישראל לבין עצמם (כשכל השאר כמובן תפאורה). אנחנו לא מסוממים או חסרי מודעות – להיפך, עול האינפורמציה שרוי על כל אמצעי קלט העומד לרשותנו. פשוט אין יחס למה שכמעט קורה. אז שאני אתעצבן על שו"ת סמס שפוטר מברכת שהחיינו אם תופיע עוד שמש במערכת שלנו (ויכול להיות שבסוף באמת nemesis תגמור על כולנו בנקמה על שנלקח כתרה לטובת סול ומדרש מעורפל לגבי קרבן בראש חודש לא ממש מספק את הגופים השמיימיים האלה)?!. כל המודעות הזו ובכל זאת משהו בסיסי חסר בחווייה האנושית - אחרי ששחטנו אחד את השני כל כך הרבה, אולי באמת משהו בגנטיקה שלנו סטה לכיוון של דקסטר?
ומה הייתי עושה אם זה היה יומי האחרון (אז – לגבי היום אני לא בטוח בכלל) – שיציל אותי הבורא, אני מקווה שזה לא לכתוב בלוג.

שיחות הר"ש / הרב שג"ר על תפקיד ההלכה בחיי האדם והפעם בהלכות פסח, מתוך שעור בליקוטי מוהר"ן של רבי נחמן מברסלב


זה מזכיר לי את אחת החוויות שלי כילד לפני פסח, כשמנקים את הספרים, פותחים את הספרים, ואתה מתחיל להיזכר מתי ראית אותו וכן הלאה... כמה שזה נשמע חיצוני, מקרי, זה לא ככה, ביחס לפסח דווקא הדברים האלה: הניקיון של הבית, מצוות הביטול... גם מי שאין לו חמץ חייב לקיים תשביתו זאת אומרת זו מצווה חיובית וזה עצמו... הנקיון של ליל הסדר זה לא נקיון חיצוני - זו אחת החוכמות העמוקות, האסטרטגיות העמוקות של התורה - זה בעצם נקיון פנימי, כשאתה מתחיל לנקות את החוץ אז באיזה שהוא מקום כל הפנימיות היא נסמכת על החוץ זה פועל על התנקות פנימית אתה למעשה מנער את האבק ולוקח את המטלית זו סוג של הטהרות שחג הפסח... כמו שקראנו בפרשת השבוע 'פרשת פרה' זו הטהרות לכבוד הרגל כדי להגיע לחגיגיות של ליל הסדר צריכים לפני כן את ההיטהרות, והיא מתחילה, ולגבינו זה אולי הדבר היחיד שנשאר זה הניקיון של הבית זו עבודה פנימית שנעשית דווקא בצורה החיצונית זו היכולת להשליך את העולם הפנימי שלי על משהו חיצוני ואז האקט החיצוני עצמו יוצר טהור ומרגיעה והתנקות פנימית, לכן הנקודות הללו הן לא נקודות שוליות, לכן לא צריך להתייחס אליהן כמכשלה בוא נגמור ונעבור הלאה, זה שככה האמהות והנשים מקפידות ואצלהן לא רק מנקים את החמץ מנקים את האבק. מכירים את הסיפור של אשתו של השרף מבריסק, שהתחילה לנקות את הבית היא היתה רבנית מאד תקיפה ומאד מחמירה. היא היתה שמה גרביים על החתולים לפני פסח או משהו כזה, ואז הרב אמר להה מה את? בשולחן ערוך לא כתוב שום דבר כזה, לא צריך את כל הנקיונות האלה. ואז היא אמרה לו, אם היינו סומכים על השולחן ערוך שלך, היינו אוכלים חמץ בפסח. אז, זה משהו שהוא מושרש לא רק במצווה של התורה בתודעה האנושית בכלל יש את זה בהרבה עמים, לקראת האביב תמיד מנקים, תמיד שרוצים להוציא את האנרגיות השליליות שמצטברות בתוך הבית בתוך חהורךף בתוך החלונות הסגורים פותחים את החלונות, מתחילים לנער, לנקות, מאווררים, האוורור הזה הוא לא רק אוורור חיצוני הוא אוורור פנימי, ולכן הנקודות הללו, המצווה של 'התשביתו', של ביעור חמץ, כפי שחז"ל אחר כך חייבו, זה לא רק אקט חיצוני שתפקידו לבער את החמץ, אלא כמו שכתוב בספרי קבלה חסידות זה הביעור של החמץ הפנימי, של הכוחות השליליים הרעילים, הטינות, שמצטברים במשך הזמן כדי ליצור איזושהי הערת פנים חדשה איזה מאור פנים חדש.

יום ראשון, 27 בנובמבר 2011

צלילי הימים - אישים זמנים וג'אז / דרור בר-יוסף

דיזי גילספי - ימים של המהפכה




בשנות הארבעים של המאה ה-20 כבר ניתן לדבר על סגנון הג'אז, כעולם, עולם המבטא את הסגנונות השונים, והמגוון הרחב של המוסקאים השונים שפעלו בו (כדוגמת האבות המייסדים, ג'ו אוליבר, בני גודמן, ועוד). בעיתים אלו הג'אז כבר מקבל אופי מעוצב עם חוקים ותבניות המתאימות לו. בתוך הסצנה הזאת עלה והתפתח אחד המהפכנים החשובים של המאה ה-20, דיזי גילספי.


ג'ון בירקס גילספי נולד כבן זקונים למשפחה בת עשר נפשות ב21 באוקטובר . אביו היה פועל בנין קשה יום, שהביא את פרנסתו בין לבין התעסקותו בביתו לתזמורת המקומית שהנהיג. תחביבו של אביו הביא לבית הקטן ורב המשתתפים כלי נגינה רבים שהאב אחסן כמשמורת עבור הנגנים בלהקתו. מילדותו גילה גילספי שובבות רבה, ואנרגיה בלתי נדלית, שלא דוכאה על ידי סביבתו ומשפחתו, למרות מזגו הקשוח של אביו (שלטענת גילספי, אולי בשל אופיו זה, הצליח אביו לשמור על החום הרב והרגישות הפנימית).


בהיותו בן עשר נפטר התייתם דיזי מאביו, בלי שזה זכה לשמוע את בנו מנגן בחצוצרה (אם כי הוא הספיק לשמוע אותו מכה בפסנתר פעמים רבות) ומשפחתו ידעה קשיי פרנסה רבים. דיזי המשיך לבלות את זמנו במשחק בכלי נגינה שאולים וכבר התאהב במוסיקה עד כלות. בגיל ארבע עשרה הצטרף דיזי לתזמורת בית הספר ונאלץ להסתפק בטרומבון שהיה הכלי הזמין היחיד בתזמורת, אך זרועותיו היו קצרות מדי בשביל כלי רב מימדים זה. אולם לאחר מספר חודשים קיבל בהשאלה חצוצרה משכן וכך החל את דרכו כחצוצרן.


דיזי נהג לבלות שעות רכבות בהאזנה ברדיו לתזמורת של טדי היל ולנגן החצוצרה האגדי רוי אלדריג', שפתח דרכים חדשות בעולם הג'אז והרחיב את הדרכים בהן לואיס ארמסטרונג פתח). ב-1935 המשפחה עברה לפילדלפיה ושם קיבל דיזי לראשונה חצוצרה משלו, והחל את דרכו כנגן ג'אז בברים ומועדוני לילה. שמו כנגן מצוין החל לצבור תאוצה ברחבי העיר, והתחרה רק עם השמועות על מזגו הפרוע והשובב. לאחר כשנתיים של נגינה בעיר, עברה להקתו של לאקי מילנדר בפילדלפיה, והוא הציע לדיזי להצטרף ללהקתו ולהמשיך איתם לניו יורק. ההתקשרות בין השניים לא נמשכה זמן רב, ודיזי מצא עצמו מובטל, בעיר הגדולה, בעודו פחות מבן עשרים.


שנים אלו בניו יורק, ובעיקר בהארלם, היו תור הזהב של עולם המוסיקה בארה"ב, נגנים רבים זרמו לעיר ובנקודות שונות בה, התפתחו הרכבים ונרקמו קשרים, שבעתיד יוציאו לאור סגנונות ועולמות חדשים שטרם נראו כמותם. נגנים היו נפגשים בשעות הבוקר המוקדמות, ולאחר שעות של עבודה בברים השונים בעיר, לג'אם סשיינים שנמשכו עד לזמן קריאת שמע של היום למחרת.




בשלב מסויים טדי היל הציע לדיזי להצטרף אליו לסיבוב הופעות באירופה כנגן שלישי. דיזי לא היסס והחל להכיר את העולם הגדול. מזגו הסוער ונגינתו המעט רברבנית לא הוסיפה לחנו בעיני חלק מעמיתיו הנגנים, אולם מעטי מעט הבינו וראו מול מי הם עומדים, ועודדו אותו להמשיך, עד שלבסוף מונה כמחליפו של רוי אלדריג', גיבור ילדותו. למרות שובבותו הנצחית, שהעניקה לו את כינויו 'דיזי', גילספי לא היה מהמר, שיכור תמידי או מסומם, כרבים מחבריו למקצועו ונהג לשלוח באופן קבוע חלק ממשכורתו לאמו שבפילדלפיה. ב-1938 התמסד דיזי ובחר לחלוק את חייו עם זמרת יפיפה, לוריין וויליס. לפי עדותה, היא נהנתה יותר מבישוליו מאשר מנגינתו, והעמידה את תכונתו זו כסיבה לכך שהסכימה להתחתן עימו.


עם השנים והנסיון החל דיזי לשחק יותר ויותר עם הצלילים והמנגינות ששמע, כאשר חשב על רעיונות חדשים מיד התיישב על הפסנתר לסשן קצר של טעיה ונסיון עד שהיה בוחר להעתיק את הרעיונות לחצוצרה. משחקים אלו לא העניקו לדיזי את הערכתם של נגני ג'אז ותיקים ואף העניקו לו לא מעט נזיפות ממנהיג התזמורת קאב קאלווי, שהוא זכה להצטרף ללהקתו ב-1939. אולם, גם כאן הצליח דיזי להצית את הדמיון של מעט מהנגנים הותיקים שעודדו את דיזי בדרכו החדשה.


סצנת הג'אז בניו יורק המשיכה לצבור תאוצה, ומידענו, טדי היל פתח מועדון חדש, מינטונ'ס פליי האוס, ששימש כאכסניה לנגני ג'אז צעירים בעיר. שם פגש דיזי בפסנתרן תלוניוס מונק ובמתופף קני קלארק, במשחקי הנגינה של שלישיה זו, כבר ניתן היה להריח את המהפכה העתידה לבוא. נגן נוסף שהם פגשו בו מדי פעם, אך טרם נוצר הקשר החם ביניהם, היה צ'רלי ('בירד') פארקר. הנהירה של נגנים צעירים לבר, והחופש שניתן להם לעלות לבמה ולנגן החלו לעקב את השלושה, שלאחר מחשבה, טיכסו עצה. מונק ודיזי (כבר חברים טובים) נהגו להפגש אחר הצהריים ולהלחין מנגינות שיהיו מורכבות מדי לנגנים בינוניים מדי, וכך בשעות הלילה המאוחרות, אלו בחרו לרדת מן הבמה מעט אחרי שעלו.







ב-1943 דיזי מצטרף ללהקה חדשה, שמנהיגה ארל היינס, היה פתוח יותר לנסיונות ולרעיונות חדשים, וגם הנגנים בה (בהם הזמרת שרה ווהן) היו מסוגלים למחשבות אלו. בעת נגינתו בלהקה זו שמע דיזי את אחד החצוצרנים מנגן לתומו קטע סולו שהצית את דמיונו. דיזי מיד שאל, מאיפה הבאת את זה, ונענה שזה קטע של צ'ארלי פארקר.


דיזי צהל ושמח והחל להפגש באופן קבוע עם הסקסופוניסט המוכשר. השניים נהיו לצמד חמד, כאשר פארקר הפך להיות לחלוץ הנגינה בסגנון החדש ודיזי ל'מוח' שממציא ומביא רעיונות ומנגינות חדשות ללא לאות. ב-1944 הצטרף דיזי לראשונה ללהקה שיעודה היה מוסיקת בי בופ, ושנה לאחר מכן הקים דיזי להקה משל עצמו. לקבוצה קטנה זו הלחין דיזי את הסטנדרטיים האלמותיים, לילה בתוניסיה, וגרובין היי. רוחו החופשית, המורדת והיצירתית של דיזי הובילה את סגנון הג'אז לגלות הרמוניות חדשות ולקבל השפעות זרות מהעולם הרחב ובמיוחד ממוסיקה לאטינית וקובנית, אך גם ממוסיקה יהודית.



המהפכה לא גררה אחריה תמיכה המונית, רבים היו המבקרים לסגנון החדש, וגם דיזי הודה כי קרה ובסגנון זה היו שאיבדו מעט מהסווינג של הג'אז, ואין ג'אז בלי סווינג. אולם, גם השנים הוכיחו, כי לנשמה וליכולות של דיזי ובירד לא היה אח ורע. הטכניקה הגבוהה, המלודיות המורכבות, המקצבים המרומזים והפיסוק השונה דרשו הרבה יותר מהנגנים, אך הנשמה נותרה בעינה ורק באה יותר ויותר לידי ביטוי בקרב ענקי האמת. דיזי שהיה ידוע כל ימיו כשובב בלתי נלאה ובעל חוש הומור נפלא זכה גם להורות את המוסיקה החדשה לנגנים רבים שרק ביקשו ללמוד, ובכך זכה להיות אחד האנשים המשפיעים ביותר על התפתחות הג'אז לדורותיו.