יום שישי, 28 באוקטובר 2011

הפינה של מנחם / מדרכיו של מטודלה


יום רביעי, 26 באוקטובר 2011

על "הדברן" / דביר צור


הגדה של הרים וג'ונגל:
הספר "הדברן" פרי עטו של מריו ורגס יוסה פועל על הקוראים כמו שמש. במרכזו ליבה רותחת של שאלות וזו שולחת קרניים לכיוונים שונים, פוגעת בעזרת הדיו המודפס בעיניים וממש יוצרת הבזקים שמסנוורים את המחשבה והתודעה.
כי מה שחשוב ב"הדברן" הוא לא רק הסיפור אלא רקמת המילים והרעיונות, היכולת של יוסה לחשוף את הסיפור לאט ובמתינות, צעד אחרי צעד. הוא משתמש בטכניקה שמופיעה בספרים אחרים שלו, כמו למשל "דודה חוליה והכתבן" או "העיר והכלבים". שניהם משובחים ומתמלאים בעוצמה בזכות חלוקת הפרקים לשניים: חלק אחד עוסק בעלילה המתקדמת עקב בצד אגודל ולעתים פורחת ממעוף הציפור, החלק האחר מעביר קטעי סיפורים שלאט-לאט מעניקים ממד עומק לקורות הגיבורים.
ב"דודה חוליה והכתבן" החלק ה"שני" חושף את הידרדרות הכתבן. ב"העיר והכלבים" המונולוג בגוף ראשון רבים צורב את הנפש כשהוא מגולל את מחשבותיהם ומעשיהם של חניכי הפנימיה הצבאית. ב"הדברן" יוסה משתמש בחלוקה הזו למטרה חדשה ומכאיבה לא פחות: חלק אחד מספר סיפור רגיל לכאורה, ובו מספר חסר שם נתקל דווקא בפירנצה שבאיטליה בתמונת ילידים פרואנים המעוררת זיכרון רחוק.
מכאן הוא עובר לעברו, לחיפוש אחר המצ'יגנגים הילידים, שבט שנלחם על עתידו למול העולם המודרני שנוגס בשטח המחיה שלו בג'ונגלים של פרו. חיפוש זה מתרכז בעיקר בזיכרונות העבר של המספר ובמפגש שלו עם שאול סוראטס – יהודי שמתעניין בחיי המיצ'יגנגים עד כדי דיבוק. סוראטס מתחיל את ההתעניינות בחוג לאתנולוגיה באוניברסיטה, אך מהר מאוד מתברר כי רמת הידע והחדירה שלו אל תחומי השבט חורגים מגדר המחקר ונוגעים בלב לבה של הוויית הילידים ואורח חייהם.
החלק האחר מועבר מפיו של דברן, אדם ששמו וקורותיו נשמרים תחת ערפול המתמוסס לאורך רוב הספר (מדובר בספר לא ארוך – 204 עמודים בגרסה העברית). הדברן הוא מי שאחראי לספר לבני השבט את האגדות העתיקות על טיבו מוצאו של העולם, על מקומם של המצ'יגנגים בו, על יחסיהם עם שבטים אחרים ועם האנשים שבאים לברא את היערות ולהעתיק אותם ממקום מגוריהם הזמני. הוא זה שמספר לבני שבטו על מה שצפוי להם, על העבר, ההווה והעתיד.
"הדברן" מצליח לנגוע בנקודות חשובות רבות שבזכותן הוא הופך מעוד ספר על תרבויות נכחדות לספר בעל עוצמה לא רגילה. ישנם ספרים אחרים העוסקים בנושא: למשל "מאה שנים של בדידות" הידוע של גבריאל גרסיה מארקס, או "מפולת באומואופיה" המשובח של צ'ינואה אצ'בה. אך בעוד שב"מאה שנים" מקונדו הכפר מתגלגל בין צורות שונות תוך שהוא מידרדר והולך, ב"הדברן" ישנו דיון מתמשך בשאלה האם על אותם ילידים להיחשף לעולם המודרני. בעוד ש"מפולת באומואופיה" מתייחס באופן שלילי מובהק לשליטה הלבנה בעולם הילידים, יוסה מעלה את שאלת המגע בין מודרנה לזמן העתיק ולא פותר אותה.
עמדה שכזו יכולה להזמין בעיות. האם יוסה עצמו אינו חוטא במבט אקזוטי כשהוא מסתכל על המיצ'יגנגים? האם החוקרים שאליהם הולך המספר בעקבות מסעו אחרי הדברן לא חוטאים בכך גם הם? ומה עם הדברן עצמו – האם הוא עצמו לא מספר אגדות עם שממקמות את עולמם של הילידים מחוץ לגדר המוכר והידוע?
התשובה לכל השאלות הללו יכולה להיות חיובית. אבל הספר הוא ספר של חסד, לא של ביקורת בלבד. הוא ספר שמציף את הבעיות ולא בא לפתור אותן. המפגשים עם שאול סוראטס ואלה שעורך המספר עם המיסיונרים הנוצרים (שבאו ללמוד על חיי בני השבט ובמקביל לנסות להמיר את דתם) כתובים בדם ליבו של המספר. הם מעמתים את עולם האגדה עם המציאות ומראים כי לא רק שדברי הדברן לא מנותקים מעולמנו, אלא שהם יצוקים בתבניתו ורקומים כתגובה למתחולל מחוץ לתחומי השבט.
תפקידו של הדברן מקבל בהקשר זה משנה תוקף: הוא מתפקד כמתווך בין בני השבט שחיים במעין שמורה תחומה היטב של ניתוק, לשולי הג'ונגל ולמה שמתחולל מחוץ לתחומו. לקראת סופו של הספר מתגלה זהותו המעט מפתיעה, ומתברר כי לא לחינם היה סיפורו של הדברן מוזר וכי יש סיבה להיותו מעורה כל כך בעולם שבחוץ ובעולמם של המצ'יגנגים בו בזמן.
גם זהותו של היהודי עוברת אצל יוסה דרך מסננת ומותכת לזהותו של היליד הנרדף. שאול סוראטס שעל פניו כתם ענקי בצבע היין הוא מעין הלך, בן לשבט בעל אות קין שנידון לחיי נדודים. נוסף להתעמקותו ב"הגלגול" מאת פרנץ קפקא והזדהותו עם גריגור סמסא האיש שהפך לתיקן ענקי, התעניינותו בחיי המצ'יגנגים מייצרת ברית בין הרדופים וחסרי הבית, אלה שהעולם חסר הפנים של המערב (ושלוחותיו) מכלה בהם את אדישותו ללא הפסק. שאול היהודי מגונן על הילידים בין השאר מתוקף היותו בן לשבט עתיק שעולם האגדה שלו שמר על קיומו במשך שנים ארוכות.
גם המספר נדבק בברית זו, וכשהוא משחזר שיחה שניהל עם ידידו היהודי-החוקר, הוא מגיע שוב אל הילידים אחריהם הוא מבקש וכותב: "תוגה לא נכבשת מילאה אותי למחשבה שסכנת היעלמות נשקפת לחברה הזאת, המפוזרת בתוך היערות הלחים העצומים, ונוודים מספרי סיפורים סובבים בה כלשד חייה". יוסה גם יוצא חוצץ כנגד המדע הקר החוקר את התרבות של "האחר" כשהוא מציין בשם המספר כי "'תרבות' אינה מלה נרדפת למדע, ספרות או כל תחום התמחות אחר, אלא דרך להתקרב אל הדברים, גישה שיכולה לגעת בכל הנושאים האנושיים".
יוסה הוציא את הספר לאור בשנת 1987, באמצע תקופה בה התגבשה הביקורת על הפגיעה בקבוצות המיעוטים ועל דריסתן תחת הסיפורים הגדולים של המודרנה והתרבות השלטת. למרות שנראה שהוא מצדד בביקורת, "הדברן" מצליח להציג את המורכבות הכרוכה במצבם של השבטים הנעלמים ושל העולם החדש שמגיע לכל מקום. הוא מסרב לקבוע האם מדובר באסון חסר תכלית ואפשרות לכפרה, או בהכרח שאין לחמוק ממנו.
הניסיון של יוסה, יליד פרו, להילחם בכל החזיתות בלי לנצח – כלומר לכתוב על העימות בין עבר להווה, בין חברות שבטיות ומסורתיות לחברה המודרנית, בין רודפים לנרדפים, בין אגדות למציאות, לא היה יכול להחזיק מעמד ללא נקודת חוזק משמעותית ביותר של הספר. כשהוא כותב את הדברן, המספר למעשה מותח קו ישר בין תפקידו של הסופר בחברה שלנו ותפקידו של הדברן המצ'יגנגי. בו בזמן, הוא משרטט בקווים לא פחות עבים וברורים את הסתירה הקיימת בין מילה כתובה למסורת שבעל פה.
הסופר והדברן שניהם עומדים באותו צד של המתרס כמספרי האגדות, המוציאים והמביאים בין העולם לבני קהילתם. הם אלה שעליהם מוטל מלוא המשא התרבותי, זה שיכול לגעת בנושאים האנושיים דרך המילה, דרך הסיפור והאגדה שגם אם היא שקר, הרי שהיא מספרת אמת. בו בזמן, יש פער בלתי נסבל כמעט בין מי שיכול להנציח את דבריו וזה שכל משפט שלו נתון לשינוי מתמיד. לעתים אף נדמה שאילו יוסה היה יכול, הוא היה מחליף עם הדברן ונוטש את העולם שלנו על האפשרויות המרובות שלו ושב אל העולמות הקודמים, אל הימים בהם המספר היה הדברן והספר היה האגדה המתגלגלת מיום ליום. ימים בהם הספר והדיבור היו אולי אחד, בהם בריאת המעשים וסיפורם היו מה שכונן את עולמנו

יום שלישי, 25 באוקטובר 2011

ענין של פרספקטיבה / תרבות פופולארית בפרשנות מאוחרת למורשת ישראל

מתוך ליקוטי מוהר"ן - תורה פח' תנינא

צָרִיך לִזָּהֵר מְאד, שֶׁלּא לֶאֱכל פְּרִי, שֶׁלּא נִתְבַּשְּׁלָה כָּל צָרְכָּהּ
וּכְמוֹ 'שֶׁאָסוּר לָקץ אִילָן בְּלא זְמַנּוֹ', כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה
כֵּן אָסוּר לִתְלשׁ פְּרִי קדֶם. בִּשּׁוּלָהּ
וְכֵן אָסוּר לְאָכְלָהּ
וְהָאוֹכֵל פְּרִי קדֶם גְּמַר בִּשּׁוּלָהּ, יְכוֹלָה לְהַזִּיק לוֹ מְאד לְנִשְׁמָתוֹ
כִּי יוּכַל לְאַבֵּד נַפְשׁוֹ עַל יְדֵי זֶה כִּי הַפְּרִי
כָּל זְמַן שֶׁהִיא צְרִיכָה לְהִתְגַּדֵּל, יֵשׁ לָהּ כּחַ הַמּוֹשֵׁך
כִּי הִיא צְרִיכָה חִיּוּת לְהִתְגַּדֵּל
וְעַל כֵּן בְּוַדַּאי יֵשׁ לָהּ כּחַ הַמּוֹשֵׁך
שֶׁמּוֹשֶׁכֶת יְנִיקָתָהּ וְחִיּוּתָהּ
וּכְשֶׁתּוֹלְשִׁין אוֹתָהּ קדֶם זְמַנָּהּ, קדֶם שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה עֲדַיִן כָּל צָרְכָּהּ
עֲדַיִן יֵשׁ לָהּ כּחַ הַמּוֹשֵׁך
כִּי כְּשֶׁמִּתְבַּשֶּׁלֶת כָּל צָרְכָּהּ, שׁוּב פָּסַק מִמֶּנָּה כּחַ הַמּוֹשֵׁך
כִּי אֵינָהּ צְרִיכָה עוֹד לִמְשׁך חִיּוּת
אֲבָל כְּשֶׁצְּרִיכָה לְהִתְבַּשֵּׁל עוֹד, עֲדַיִן יֵשׁ לָהּ הַכּחַ הַמּוֹשֵׁך
וְעַל כֵּן זֶה הָאוֹכְלָהּ קדֶם גְּמַר בִּשּׁוּלָהּ
תּוּכַל הַפְּרִי לִמְשׁך לְעַצְמָהּ חִיּוּת הַנֶּפֶשׁ שֶׁל זֶה הָאָדָם
מֵאַחַר שֶׁעֲדַיִן יֵשׁ לְהַפְּרִי כּחַ הַמּוֹשֵׁך כַּנַּ"ל
עַל כֵּן תּוּכַל הַפְּרִי לְהַמְשִׁיך לְעַצְמָהּ חִיּוּת נַפְשׁוֹ
וְיוּכַל לְאַבֵּד נַפְשׁוֹ
וְעִם כָּל זֶה, אִם מְבָרֵך הַבְּרָכָה שֶׁל הַפְּרִי בְּכַוָּנָה וּבְיִרְאַת שָׁמַיִם
אֲזַי יוּכַל לְהִנָּצֵל מִזֶּה
וְגַם אִם הוּא חָזָק בְּיוֹתֵר בַּעֲבוֹדַת ה'
יוּכַל גַם כֵּן לְהוֹצִיא עוֹד חִיּוּת מֵהַפְּרִי וְלִמְצא שָׁם אֲבֵדוֹת
כִּי יֵשׁ דְּבָרִים אֲבוּדִים
וְיֵשׁ בָּזֶה דְּבָרִים נִפְלָאִים, סוֹדוֹת נִסְתָּרִים וְנוֹרָאִים מְאד רָזִין עִלָּאִין
וְהָעִקָּר, שֶׁהָאָדָם צָרִיך לִזָּהֵר מִזֶּה מְאד
הַיְנוּ שֶׁלּא לֶאֱכל פְּרִי,. קדֶם שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה כָּל צָרְכָּהּ
וְדַע, כִּי גַּם כֶּשֶׁמְּבַשְּׁלִין הַפֵּרוֹת בְּבֵיתוֹ אֵינוֹ מוֹעִיל לָזֶה
אֲבָל אִם הַפֵּרוֹת שֶׁלּא נִתְבַּשְּׁלוּ כָּל צָרְכָּן עַל הָאִילָן
הֵם מֻנָּחִים אֵיזֶה זְמַן, עַד שֶׁנַּעֲשִׂין מְבֻשָּׁלִין מֵאֲלֵיהֶן בְּתָלוּשׁ
זֶה מוֹעִיל
וּמֻתָּר לְאָכְלָן
וְזֶה דּוֹמֶה כְּמוֹ הָאָדָם שֶׁהוּא יָגֵע
וְהוּא מְרַחֵף רְחִיפוֹת הַרְבֵּה בְּפִיו [שֶׁקּוֹרִין התנשפות]
עַד אֲשֶׁר יָנוּחַ
כְּמוֹ כֵן אֵלּוּ הַפֵּרוֹת שֶׁנִּתְלְשׁוּ
קדֶם שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ כָּל צָרְכָּן
צָרִיך לְהַמְתִּין עַד שֶׁיָּנוּחוּ מֵרְחִיפָתָן
וְאָז יֵשׁ הֶתֵּר לְאָכְלָן
וְהַדְּבָרִים סְתוּמִים...


...וְאָמַר: שֶׁכָּל הַנַּ"ל, דְּהַיְנוּ עִנְיַן כַּוָּנַת אֱלוּל, שֶׁהֵם תִּקּוּן לִפְגַם הַבְּרִית
וְעִנְיַן הַפֵּרוֹת הַנַּ"ל, וְעִנְיָן זֶה שֶׁל הַמַּלְאָך וְכוּ' כַּנַּ"ל
הַכּל אֶחָד, וְיֵשׁ בָּזֶה רָזִין גְּדוֹלִים.









ולהבנת תיקון הברית וענין הפרות ראה הפרק בעיון, ודי"ל.

שיחות הר"ש - הרב שג"ר על זוגיות וקבלה עצמית


כמו שרוזנצוויג מתאר, המצב של היציאה החוצה היא גאולה... הגאולה האמיתית וזה היחס שבין איש לבין אישה שאני לא נמצא בשביל עצמי אלא יש לי בית. מהבחינה הזאת האמא, או האשה נתפסת אצל חז"ל כבית. היכולת של האשה בין השאר זה לקבל את האיש. זה בעצם נכון גם בין האיש לבין האשה זה יחס הדדי. זה שמשהו מקבל אותי זה עצמו הגאולה של האדם, משום שהאדם לא יכול לתת את האישור של עצמו לעצמו, הוא לא יכול להיות רק מתוך עצמו... הסובייקטיביות שלכודה בתוך עצמה, ברגע שיש משהו אחר שמקבל אותה בכך היא נחלצת מאותו מצב היא מצליחה לקבל את המציאות האינטימית שלה מבחוץ, זה בעצם המצב הטוב, המצב האמיתי של הבית.



הניכור עצמו הוא חלק מההתגלות, ולא עוד שהמטרה היא להביא את הניכור עצמו להתגלות.


יום שני, 24 באוקטובר 2011

טוב שברופאים...


I . [1] Optimus Inter Medcas Ad Gehennam

אז מה כל כך מיוחד בהאוס?

מדי פעם, (פחות תדיר מהמצופה או המפורסם), אנשי סדרות טלוויזיה יוצרים דמות שיש בה בשר של ממש. עוצמה ומציאות שאפילו סקריפט גרוע בפאשלה לא יכול לה. לא רק עומק ספרותי שמצדיקה ניתוח עומק לסדרה ולמערכת היחסים הפנימית של תכניה ודמויותיה[2], אלא גם ממשות אנושית – ולפעמים אל-על-אנושית. האוס נפל בול על הנוסחה הלא כתובה הזו. סביב התבנית של (אנטי?) גיבור שרלוק-הולמסי שאחד המפיקים ראה עצמו בדמותו, התגבש המומחה לדיאגנוסטיקה רפואית שהינו כל כך מעבר ליכולות של שאר בני מינו עד כי גם טעויותיו הינן בחזקת הברקות גאוניות שקשה לעקוב אחריהן. האוס לכוד באומללות של מי שנמצא בשיא של תחומו. הבעיות המאתגרות את יכולם של אחרים משעממות אותו. הוא נמשך אל חידות קשות, והיחידות הרלוונטיות עבורו הן אלה הנמצאות על גבול הבלתי-אפשרי. הוא בוחן שוב ושוב את קצה הגבול בכל דבר בלתי מבורר עד זרא אותו הוא פוגש – סוד חברתי, דילמה מוסרית, מסתורין רפואי. פתרון הבעיות מותיר אותו אומלל גם כן: אין מזור של ממש בלחשוף את האמת בנבכי כל התעלומה. והוא מודע לכך לחלוטין. במובן מסויים זוהי התמכרות לא פחות עמוקה ובעייתית מאשר משככי הכאבים שהוא צורך בכמות מסחרית.

האוס הוא על-אנושי ותת-אנושי, בעל יכולות הגובלות באלה של אידיוט-סוואנט אך בעל בגרות נפשית של הטיפוס הכי מעצבן שהיה איתכם בשביעית. על סמים. הוא צולע במעין הומאז'[3] לאחאב, הקפטן הבלתי-ניתן לריצוי של הרמן מלוויל במרדפו המתמיד אחר הלוויתן הלבן, הבלתי ניתן להשגה שקשור ישירות בנכותו אך גם ביכולתו הבלתי מעורערת כצייד. מובי דיק בסופו של דבר ימיט עליו את חורבנו אך זה לא מונע ממנו לרגע אחד מלהאיץ ולרדות בצוות שלו בדרך אליו. כבפדגוגיה האבהית והחמימה של האוס גופא – המטאפורה אמורה להסביר את עצמה (ולסנוט במי שלא הבין). כמאמרו – "הלואי והיתה לי מטאפורה טובה להסביר את המטאפורה". ושלמה דרש שלשת אלפים משל..

החכם והסתם

האוס מתאים חלקית לפרופיל של החכם ב"חכם והתם" של ר' נחמן. אבל הוא לא מוותר כל כך בקלות. הוא סובל בדיוק כמו שר' נחמן מתאר – מחוסר ההבנה של מחוסרי היכולת שסוגדים לפעולותיו הפשוטות ובזים לו על ההברקות העמוקות באמת. הוא אפילו נופל למדמנות השונות מהן לא ניתן באמת להיחלץ – התמכרות וגמילה, בית משוגעים, בית סוהר. והוא נשאר האוס. הוא לעולם לא מחפש להתקבל לחצרו של איזשהו מלך או לקבל את הערכתם של אנשים מבחוץ (ולא מפספס אף הזדמנות להתחצף בפני ועדותף שופטים ושוטרים ואנשי שררה למיניהם - גם כשגורלו שלו נתון בידיהם). התהליכים שאמורים להיות קריאת התעוררות נחשפים על ידו כלא יותר מאשר החיים עצמם – טראומה היא הרצף עבורו, ואי אפשר לעבוד עליו עם מוסר השכל סכריני של סדרה אמריקנית לכל המשפחה או עם אמת מטאפיזית של האל הטוב והמיטיב או הקנא ונוקם. הוא ישאר הוא ואני חייב לומר שיש במצב האנושי הזה משהו ראוי להערצה; רגע, סלידה; איך נגמר הקטע של "טוב שברופאים"? הוא כלוא בעולם נטול מטאפיסיקה ומשמעות החבויה מתחת לפני השטח או בין השורות או מבעד לעננים, ובכלא של השפה\המשחק סכום אפס של הביולוגיה האנושית על כשליה, הטוב שבורפאים אכן חי בגיהנום. אבל אל תחשבו לרגע שהוא לא יודע את זה - המעגל ההרמנויטי קטן עליו. הוא הלא-מאמין האמיתי, זה שנדיר לא פחות מן הל"וניק הממוצע. וכיון ששורש האמונה ושורש המרי מגיעים מאותה שכונה והלכו לאותו קולג', אותה קומה אותה בלורית שער (וזיפים) שווה לעקוב אחריו.

ואם כבר ר' נחמן: ב"מעשה ממלך עניו" הוא מסביר שכשרוצים לפענח את הסוד של מדינה כלשהי, יש למצוא את הקאטאויש שלהם – הבדיחה שהיא בעת ובעונה אחת ערוותם המוצנעת ביותר ("כי כשצריכים לידע דבר צריכים לידע הקאטאויש (ענייני הצחוק) של אותו הדבר"). וכאן האוס פורח באמת[4]: הוא משחרר בחופשיות מוחלטת את הבלתי-נאמר בהומור שקשה לעמוד בפניו ושלא כדאי להיות בדרכו. קשה להתנתק ממנו אחרי ששומעים ירידה קטלנית או אימרה פוגענית שלוקח כמה שניות לפענח אך נאמרת בשיטפא דלישנא בדרך לפאנצ'ליין אחר לגמרי. ודיאגנוזה. יש לו סוג של חופש אמיתי לשחרר על העולם את הביקורת המוחלטת, הלא מצונזרת ולא בהכרח עקבית אך תמיד מושחזת עד זוב דם. כזו המותירה את המציאות כפי שהיא: Reality is almost always wrong.

House-isms[5]

שבועת הרופא – Everybody Lies

אבל האוס בכל זאת רופא, לא? אז ככה: השבועה ההיפוקרטית (אותה הוא מצטט מדי פעם בזלזול על האנכרוניזם המטורף – "היה משהו שם על לא לסדר עצמות של הנושאים בעול ומשהו על עישון רחמי נשים הרות, לא?" או על הצביעות "אשאף תמיד להיות קוּל – או לפחות זה מה שאני אמרתי בזמן שכולם מלמלו משהו אחר") לא ממש לוקחת אצלו. הוא יודע שאין כזה דבר to do no harm. ההתערבות בחיי האדם תמיד מכילה סיכון. האוס לא צריך את רשות האל לרפאות. זו הממלכה שלו – ובה הוא מסכן את חיי החולים שלו כל הזמן כדי להציל אותם. זו לא אשמתו שתקעו אותו ביקום בו המקרים מתרחשים אחת ל20 מליון נופלים עליו מדי שבוע.. כמעט שאין כלל אותו הוא לא שובר על מנת להוכיח שהוא צודק. חיי אדם נותרים אצלו כעין ערך עליון, מצפן דמוי-מוסרי שבו הוא משתמש להלקאת כל מי שמתנגד לשיטות האנרכיסטיות שלו למציאת האמת, אבל חכו שתשמעו ממנו על המתת חסד כשאף אחד אחר לא מעיז בכנס אמריקאי מוסרני לפצות פה..

מה שממשיך כקו מנחה המאגד את הקאטאויש, התובנה וההבל-הבלים-הכל-הבל של הסדרה היא הנחת המוצא של האוס. הם משקרים. כולם. כולנו. וכמובן הוא (גם כשהוא אומר שכולם משקרים). אם הוא יכול להישבע על משהו זה היכולת הבלתי נדלית שלנו לעוות להחביא לסלף ולקעקע את האמת – בשאיפה נלהבת להביא להרס עצמי, מה שמשאיר לו את הכיף של חילוץ האמת נגד רצונם של סוהריה – גם בלא יודעין.

רקוויאם לתקווה - You Don’t Always Get What You Want

טוב, אז זה לא תמיד היה ככה. פעם פעם, בעונה הראשונה, האוס עוד היה סוג של גיבור שתחת קליפתו עלול לצוץ בכל רגע הרופא הטוב, שמזהה את עצמו בחוליו ומציל עולם ומלואו בכל נפש, וכמובן את נפשו שלו. בכל פרק היה רימוז ברמה כזו או אחרת למצבו של האוס עצמו ולתיקון בעולמות העליונים של אנשי התסריט אותו עליו לעשות כדי לקבל מנוחה נכונה. זה לא החזיק. הדמות היתה חזקה יותר מן הגורל והייעוד של הארץ המובטחת השמורה למי שיגע ומצא ("רגע, ואם אני לא מאמין, ומצאתי – אני צריך להתייגע? מישהו ממש חשב על המשפטים האלה או שפשוט פרקי אבות נועדו להירשם בעוגיות מזל סיניות?"). אין תוך מלא חום ורצון לקרבה אנושית תחת המעטה האומלל והקוצני:

"I don't care. I really don't care. My motives are pure"

אשליה שכזו יכלה אולי לעבוד בערך 2-3 עונות. ואז דברים התחילו להשתנות. מה קרה?
בעונות הראשונות היה 'מאבק גדול', big bad, נרטיב כולל לעונה שנתן משמעות לכל המיזנטרופיה המתפרעת של האוס. בעונה הראשונה הוא עמד בפרץ של מליונר שקנה את בית החולים שהפעיל את הרפואה כעסק רווחי ורצה לראות את כולם כעובדיו – בעיקר את האוס. להדגיש את מידת ההגזמה: הוא ניסה להכריח אותו ללבוש חלוק (!), ומאוחר יותר לשלוט בניהול הצוות שלו. גילוי סוד הצליעה שלו בסוף העונה והגירושין לכאורה אמורים לספק closure, אשרי המאמין... בעונה השניה, בלש שהאוס העליב\השפיל לוקח על עצמו את הטיפול בהתמכרות שלו למשככי כאבים שחורג הרבה מעבר לחוקי. הוא שורד אותם – ואת נסיון הרצח של חולה שריפא אך במחיר הרס חייו – אבל אז העניינים מתחילים להסתבך: בעונה השלישית מתחיל להתברר לצופה המסור שהאוס הוא הוא האויב של עצמו, ומה שמעכב את הניצחון הסופני שלו הוא המשחקים הגחמניים בסובבים אותו. בסוף העונה הצוות המקורי שלו נשחק והוא נותר נטול רופאים צעירים ומבריקים שמוכנים לקבל התעללות מתמדת תמורת הסיכוי לעבוד תחת המוח המבריק ביותר ברפואה הטלוויזיונית. העונה הרביעית מספקת לו צעצוע חדש: קבוצה של עשרות מתמחים שעומדים בפני סינון שאורך רוב העונה. הוא נכנס באם-אם-אמא שלהם וזה לפחות מתאזן עם קצב ההסתחררות שלו מחוץ לשליטה (חוץ משחיקת היחסים עם חברו היחיד בסוף העונה) בשילוב עם האישיות וההיסטוריה המעניינות של המשתתפים . בעונה החמישית הבעיה הבלתי נמנעת של משככי כאבים מתחילה לאיים – עד שלקראת הסוף הוא מתחיל לפקפק בשפיות של עצמו ובסוף העונה מתאשפז פסיכיאטרית. העונה השישית נראית כמו נתיב להחלמה, אך כשהוא כבר מקבל את מה שהוא לכאורה רוצה - מערכת יחסים אמיתית עם מעין "זיווג ראשון" - זה מסתיים בסוף העונה השביעית עם התפרקות רבתי וכלא (לא, הוא לא רוצח אף אחד). ועכשיו.. הוא חוזר...


[1] שמואל קוטק, טוב שברופאים לגיהנום, ספר אסיא ב', עמ' 21-28 (1981)

[2] אחד המומלצים: Barbara Bennet, Chasing Zebras: The Unofficial Guide to House, M.D., ECW Press (September 1, 2010), הספר שהוכיח שבשילוב של אתר אמאזון וגוגל בוקס אפשר לקרוא את רוב הספר. ולא מזיק פרוקסי לIP ועוגד כמה טריקים. ומי שמעדיף אונליין מאמעש: http://www.housemd-guide.com/characters/houserules.php

[3] 2,17 “all in”

[4] כִּי יֵשׁ כַּמָּה מִינֵי קַאטָאוֶישׂ: יֵשׁ אֶחָד שֶׁמְּכַוֵּן בֶּאֱמֶת לְהַזִּיק לַחֲבֵרוֹ בִּדְבָרָיו וּכְשֶׁחֲבֵרוֹ מַקְפִּיד עָלָיו, אוֹמֵר לוֹ: אֲנִי מְצַחֵק! כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב [משלי כו] "כְּמִתְלַהְלֵהַּ" וְכוּ'. וְאָמַר: הֲלא מְצַחֵק אָנִי! וְכֵן יֵשׁ אֶחָד שֶׁמִּתְכַּוֵּן בְּדֶרֶךְ צְחוֹק וְאַף-עַל-פִּי-כֵן חֲבֵרוֹ נִיזּוֹק עַל-יְדֵי דְּבָרָיו, וְכֵן יֵשׁ כַּמָּה מִינֵי קַאטָאוֶישׂ.וְיֵשׁ בְּכָל הַמְּדִינוֹת מְדִינָה שֶׁכּוֹלֶלֶת כָּל הַמְּדִינוֹת, וּבְאוֹתָהּ הַמְּדִינָה יֵשׁ עִיר אַחַת שֶׁכּוֹלֶלֶת כָּל הָעֲיָרוֹת שֶׁל כָּל הַמְּדִינָה שֶׁכּוֹלֶלֶת כָּל הַמְּדִינוֹת, וּבְאוֹתָהּ הָעִיר יֵשׁ בַּיִת אֶחָד שֶׁכּוֹלֶלֶת כָּל הַבָּתִּים שֶׁל כָּל הָעִיר שֶׁכּוֹלֶלֶת כָּל הָעֲיָרוֹת שֶׁל הַמְּדִינָה שֶׁכּוֹלֶלֶת כָּל הַמְּדִינוֹת וְשָׁם יֵשׁ אָדָם שֶׁכָּלוּל מִכָּל הַבַּיִת וְכוּ', וְשָׁם יֵשׁ אֶחָד שֶׁעוֹשֶׂה כָּל הַלֵּיצָנוּת וְהַקַּאטָאוֶוישׂ שֶׁל הַמְּדִינָה.