יום שבת, 15 באוקטובר 2011

למנצח על השמינית להאוס


Welcome to the end of the thought process
Autopsy (Se. 2, Ep. 2)

גרג האוס M.D. מתחיל עונה שמינית, ואולי יש אי אלו ששותפים למעקב אחר מעלליו כבר מן השלבים המוקדמים של סדרת דרמה-רפואית-עם-טוויסט זו אבל גם לאלו שלא, יכול להיות מעניין להתבונן בעניין ממעוף הציפור. לכמה אנשים שאני מכיר כבר מדגדג לכתוב את הכרך של "האוס ופילוסופיה"או "House for dummies", לבנות סמינר באוניברסיטה או שיעור בישיבה. הכל מוצדק. אבל לפני כל זה ראוי להתחיל בכמה פינות יסוד:

מה הקטע? – האוס על רגל אחת (כן..):

הקונספט המקורי לטענת היוצרים היה מעין מותחן בלשי-רפואי, בו הסוררים אותם יש ללכוד הינם עיוותי הגוף למיניהם – טוקסינים, וירואידים, גידולים סרטנים, וכמובן (כמעט אף פעם לא) לופוס - או אוטואימוניים אחרים. אך עם הזמן התפתחה הסדרה עם הדמות של האוס (ולכך נגיע בפרק הבא) למשהו אחר, והמעקב הפך להיות אחר עיקושי נפשו, גופו ורוחו של המיזנטרופ. כמו כן נושאים כלליים של גבולות המוסריות הרפואית, הסקרנות האנושית, הספקנות, החשד, אמת ושקר ושאר ירקות. הרבה קרה אבל האוס נשאר, מעין קרקע עולם לחולשה האנושית כמו גם לגאונות בלתי אפשרית שטועה בכל שלב אבל בסופו של דבר תמיד צודקת. ובסופו של דבר, מעבר למרבה חידות ופתרונן, זה מה שחשוב להאוס: לא היוקרה, לא הכבוד. אפילו השפיות שלו רלוונטית רק כתנאי הכרחי להיותו צודק.

ועכשיו כנראה מגיעה הסדרה לעונתה האחרונה, וראויה היא למבט חוזר שישפוך אור ויזרוק פופקורן על רופא כלשהו שהיו והשוו את גישתו לרפואה עם מסרים מהיהדות (בשמאלץ שהאוס לא היה עומד בפיתוי למחוץ בשורה נוקבת של ירידות העוברות מן המבנה האישיותי של בעל ההשוואה הצריך אישרור מתמיד של הנכונות הבורגנית-דתית חסרת העומק שלו, ועד לשילוב בין דת ורפואה שהביא לנו להיטים כמו ניקוזי מרות למיניהם).

כמה המלצות חנוניות שאין סיבה ממש טובה לאמץ:

את העונות הראשונות ראיתי עם עמודי הויקיפדיה של הפרקים פתוחים במקביל – תנסו פרק אחד או שניים ככה, זו חווייה מתקנת לסובלי ADHD אבל לא ממש מומלצת לאזרחים מן השורה.

יש ביקורות רפואיות על האוס שעוברות על המגניב, המוגזם ולעיתים האבסורדי או סתם חפיפניקי בתוכן הרפואי של הפרקים. לא הכרחי אבל נותן פרספקטיבה.

עלים לתרופה?
ר' נחמן לא ממש אהב את הדאקטיירים (ופייר - בזמנו גישתו היתה די מוצדקת. נטשו את גאלנוס אבל טרם החכימו לאף כיוון ממש מועיל, עם המון פוזה לא מגובה של מודרניות), אבל הוא מצטט דווקא אותם בקריאתו המפורסמת להיות תמיד בשמחה. מעין תמונת תשליל ספקנית-רפואית מופיעה דרך האוס. דרך כל קריאותיו נגד האמונות האנושיות מפציע משהו אחר, שאני לא חושב שאפילו הכותבים (שלרוב עושים צדק עם הדמות שקיבלו את האחריות למלכות פה שלה) יכולים לסכור אותו: התנגשות בתקרת הזכוכית של הכוליות - כל היכולת, כל הידע, כל הנכונות - שחשה בקצוות אותם אי אפשר למשש עם הכלים המושחזים ביותר, המאתגרת את יחסיו עם הסביבה, עם עצמו. התנגשות זו היא מקום בעל חשיבות, לא רק תאונה שאנחנו נהנים מן הסימפטומים שלה. אבל אם כבר...
בפעם הבאה, עוד קצת על הדמות אבל גם על השחקן. היכנשהוא צריך להיות בזה מסר על החיים האישיים של הצופה. מילא. אבדוק באחת ההקלטות של הרב שג"ר מאותם ימי חמישי הזויים.

יום שישי, 14 באוקטובר 2011

'חומר טוב' - האיש והמקצב / דרור בר-יוסף




השבוע מלאו תשעים וארבע שנים להולדתו של ענק הג'אז, הפסנתר והמקצב ת'ולוניוס מונק.  מונק היינו מחלוצי הדרך בסגנון הביפ בופ בג'אז, וניגן יחד עם דיזי גילספי, צ'רלי פרקר, קולמן הוקינס ועוד רבים וגדולים בתחום. אולם גדולתו הייחודית כנגן פסנתר, וירטואוז ייחודי ובעל נשמה וצליל מיוחד אינם סוד גדולתו.

מונק מזוהה בסגנונו המיוחד, המושתת בעיקר על המקצב הייחודי שלו; שאינו מסתפק בהענקת תחושת התנועה והתזוזה לניגון ולהרמוניה, אלא פועל במרץ לשחק עימה. מונק משתעשע עם ההרמוניה, אך גם אפילו עם המקצב עצמו, נראה שאצל מונק איש לא יברח מלשחק. מקצבו הייחודי של מונק, והאוף ביטים שלו מסייעים לכל אוזן, גם לזו שרק התחילה להינות מהעולם המהיר, היפה והמורכב של הביפ בופ, לזהות את עצבעותיו הקופצניות של מונק על הפסנתר בנקל.

לכבוד יום הולדתו אנו שמחים לפתוח את הפינה של 'חומר טוב' - מציאות ואבידות ברשת, עם סרט דוקומונטרי מומלץ שמשתמש בתיעוד רב של סרטים של ת'ולניוס מונק עצמו, ושמעביר בצורה טובה, לענ"ד, מעט מאישיותו של 'הצדיק' כך שנטעם ונלמד, כי בכל זאת  - אין יותר משימוש תלמידי חכמים (ולצערנו מפברואר 82 זה מה שנשאר).




יום שלישי, 11 באוקטובר 2011

אמנות הצום של רבי נחמן - איתן אברמוביץ

לך תסביר למישהו מהי אמנות הצום! מי שאינו מרגיש זאת, לא יתפוס זאת.1


א.

ובכן, מהי אמנות הצום?

לצום, לפני הכל, זה לפעול באמצעות הקשר בין הזמן לגוף. קשר פשוט, יומיומי: כל כמה זמן צריך לישון, כל כמה זמן צריך לאכול, לאחר כך וכך זמן צריך למות. על הדחקת העמידה מול המוות כבר נאמר הרבה; את כל חווית הזמן כרכו בה. לעומתה, התלות הזמנית במזון היא אולי לא מספיק מאתגרת כדי לזכות להדחקה משמעותית, היא רק מונחת לה בקרן זוית ומחכה לזמנה. הצום הוא הזמן הזה.

הזמן והגוף: בדרך כלל, הצום מבקש לפעול על הגוף דרך התלות שלו בזמן. מונעים מהגוף את המזון שהוא זקוק לו, ומהר מאד הזמן מתחיל לפעול עליו. המטרה היא לפעמים הסבל עצמו, לפעמים ההשפעה המטהרת שנלווית למניעת המזון. לפעמים המוקד הוא השלילה, ביטול הגוף בפני הנפש, הבשר בפני הרוח; לפעמים הדגש חיובי יותר – שחרור מההכרח הגופני, תוספת של חירות וחיוניות. לפעמים הזמן מופיע שוב מכיוון אחר, הפעם כהתיחסות לעבר - הצום כאקט של תשובה; אבל זהו יחס שנבנה על מנגנונים מתווכים של שכר ועונש, ובכך שומר על הפער בין ההווה לעבר. הסבל של הצום מכפר על הנאות החטא, הצום מטהר את החותם שהטביעו בגוף החטאים.


ועל ידי ענוי מאכילה ושתיה תכפר לנו מה שחטאנו באכילות ושתיות אסורות... ובמעוט חלבנו ודמינו על ידי התענית יכופר כל מה שחטאנו ושעוינו ושפשענו לפניך, ותהיה נחשבת לפניך התענית כאילו הקרבנו את גופנו על גבי המזבח ותקבל לפניך לריח ניחוח כקרבן וכעולה [תפילה זכה].


ב.

גם אצל ר' נחמן אפשר למצוא כיוונים דומים לאלו. אבל במקורות שידונו כאן ר' נחמן הולך בכיוון אחר: במקום לפעול על הגוף באמצעות הזמן, הצום של ר' נחמן פועל על הזמן דרך הגוף. זהו צום שאינו עוד פעולה המתרחשת בתוך הזמן, משהו שאנו עושים בעוד הזמן חולף על פנינו; הצום הוא פעולה שלוכדת את הזמן בתוכה. הצום לא מוליך אותנו אל מעבר לגוף, אלא דרך הגוף אל הזמן. אם הצום הוא אמנות, זו אינה אמנות גוף. החומר שלה הוא הזמן.


ג.

בעשורים האחרונים פחת במידה רבה העניין באמני הצום. לפנים השתלם מאד להפיק מופעים גדולים כאלה באופן עצמאי, ואילו כיום אין הדבר אפשרי כלל. הזמנים השתנו.2


גם קפקא כתב על אמנות הצום. האמן שלו יושב בתוך כלוב עם שלט המונה את ימות הצום, והקהל משתאה על כל רגע שחולף עליו ללא אכילה. מאחורי הסורגים, אמן הצום הופך את הזמן למרחב שלו. ככל שהזמן עובר, עוצמתו גוברת. מה שמפיל אותו לבסוף הוא הצורך שלו בקהל, שעם חלוף הזמנים מאבד את העניין. הזמן בו שולט האמן מוגבל למסגרת הכלוב; הוא נותר חסר אונים כאשר לקהל כבר אין זמן בשבילו.


ד.

אמנות הצום של ר' נחמן נדונה באופנים שונים בשתי תורות בליקוטי מוהר"ן. נפתח בתורה ס"ב:


ולהעלות ניצוצי הדיבור צריך לתענית... כי עיקר תיקון הדיבור הוא על ידי התענית. כי עיקר יניקת הקליפות אינו אלא מאחורי הקדושה, כי מפני הקדושה אי אפשר להם לינוק, מחמת בהירות אור... ועיקר יניקתם מהדיבורים, בחינת אחר הדברים... ועיקר יניקתם מהדיבורים שאינם זכים כל כך. וכשראשי התאוות, שהם הקליפות, מתגברים, צריך להדביק ולהסתיר אחורי הקדושה, שלא יינקו.

ודבקות אחורי הקדושה הוא על ידי התענית, כמו שכותבים שם הוי"ה בבחינת אחוריים, שכותבים מתחילה יוד, ואחר-כך כשרוצים וכותבים ה"א, חוזרים לאחורים וכותבים יוד הא וכו' – כן התענית, שהוא עיקר הכנעתן של השרים הנ"ל, הוא בבחינת דבקות אחורי הקדושה. כי עיקר זכות התענית אינו אלא כשאנו חושבים השעות שהתחיל להתענות. למשל, כשמתענה שני ימים – היום השני, שהוא נחשב ביותר, אין מחמת עצמו, אלא מחמת שאנו חוזרים ליום ראשון, אזי נחשב יום שני לזכות יותר.


מטרתו של הצום כאן היא לעצב מחדש את הזמן. הבעיה היא קיומם של האחוריים, המקום החשוף והפגיע בו נאחזות הקליפות. ר' נחמן מעביר את הדימוי הזה מהמרחב אל הזמן - הבעיה היא העבר, היום שחלף, האות שנכתבה. הזמן, כמו הטקסט, ממשיך לזרום קדימה, ומשהו תמיד נשאר מאחור. ר' נחמן אינו מרחיב כאן בהסברת הבעיה; אותה נוכל להבין יותר בהמשך, מתוך צירופן של תורות נוספות. הפתרון מעט ברור יותר – כדי שלא לנטוש את העבר יש לשנות את חוקי התנועה: כל צעד קדימה ילווה בשיבה לאחור, כך שההתחלה תשאר צמודה כל הזמן להמשך, האחוריים ישארו דבוקים ולא יעזבו לרגע. כשאומרים נ-נח-נחמ-נחמן האות הראשונה ממשיכה ללוות אותנו לאורך כל הדרך, הופכת מפתיחה חולפת לפזמון חוזר.

הצום עושה את אותה הפעולה בצורה מקיפה יותר. יש לו את הכוח לקטוע את זרימת הזמן, ולהפוך אותו להווה מתמשך. הרגע כבר אינו עומד בפני עצמו, בין הרגע שחלף לזה שיבוא; הזמן מקבל את משמעותו כמכלול אחד. כל רגע גורר אחריו את אלו שקדמו לו, אפשר להבין אותו רק על גביהם, כחלק מהמשך שהם מובילים. מרגע שהוא מתחיל, הצום לוכד בתוכו את הזמן ומטביע עליו את חותמו. זהו לא יום שצמים בו, זהו יום של צום.

ר' נחמן מסיט את תשומת הלב ממה שעובר על הגוף הצם ככל שחולפות השעות. אמן הצום אינו מתבונן בגופו מבחוץ, מעצב אותו באמצעות עיכוב המזון. הוא מונח לגמרי בתוך הגוף הצם, ומתבונן מתוכו על תנועת הזמן. הרעב שלו אינו חסרון המצפה למימוש, תשוקה גופנית עליה הוא מצליח להתגבר. הרעב הוא מקום להיות בו, הוא מסמן את תחום המחייה של אמן הצום. ככל שהרעב גובר, הוא כובש לעצמו יותר זמן שהפך למרחב.

ומה מתרחש במרחב הזה? איזה מבט על החיים נפתח מתוך הזמן של אמנות הצום? רמזים לכך נוכל למצוא בהמשך במקורות אחרים.


ה.

אם נניח לרגע לצום, נוכל לראות שהשאיפה להווה מתמשך מעסיקה את ר' נחמן גם במקומות נוספים. בתורה ס"א בליקוטי תניינא היעד הוא להתעלות מעבר לזרימת הזמן:


השם יתברך הוא למעלה מהזמן, כמובא. וזה הענין הוא באמת דבר נפלא ונעלם מאד, ואי אפשר להבין זאת בשכל אנושי. אך דע, שעיקר הזמן הוא רק מחמת שאין מבינים, דהיינו מחמת ששכלנו קטן, כי כל מה שהשכל גדול ביותר, הזמן נקטן ונתבטל ביותר... עד אשר יש שכל גבוה כל-כך, ששם כל הזמן כולו אינו נחשב כלל, כי מחמת גודל השכל מאד, כל הזמן אין ואפס לגמרי...

ועל כן משיח, שעבר עליו מה שעבר מיום בריאת העולם וסבל מה שסבל, ואחר כל זה, בסוף יאמר לו השם יתברך: בני אתה, אני היום ילדתיך. והדבר תמוה ונפלא מאד, לכאורה, אך כל זה מחמת גודל עוצם שכלו של משיח... על כן יהיה כל הזמן שעבר עליו מיום בריאת העולם עד אותו הזמן, כולו אין ואפס ממש, ויהיה ממש כאילו נולד היום.


המשיח, כמו השם יתברך, חי את כל ימי העולם כרגע אחד, מעבר לזרימת הזמן. הזמן שלו אינו מתמשך, הוא כלול כולו בנקודה מרוכזת אחת. באופן מתבקש, ר' נתן קושר את התיאור הזה לדמותו של הקבצן העיוור, שהוא זקן מאד וגם צעיר מאד, וכל זמן העולם אינו עולה אצלו כהרף עין. אבל אצל ר' נתן מדובר בליקוטי הלכות, ולכן זו אינה רק מעלה משיחית אלא גם מטלה לכל אחד:


כי אע"פ שעיקר התכלית הוא לזכות לבחינת למעלה מהזמן שיתבטל הזמן לגמרי כנ"ל, אף-על-פי-כן אי אפשר לזכות לזה כי אם על ידי שנשמת האדם ירדה למטה בעולם הזה, עד שנתלבשה בימים בזמן ובמידות. וצריך האדם להאריך ימים דיקא בזה העולם, אף-על-פי שבאמת כל תכליתו שיזכה לביטול הזמן לבחינת למעלה מהזמן... כי כל מה שחי יום יותר בזה העולם ועובד ה' ביותר בזה העולם בזמן ובימים, על ידי זה זוכה לשלמות הדעת ביותר וזוכה ביותר לבחינת למעלה מהזמן...

כי מי שאינו זוכה לדעת אמיתי בימי חייו, אפילו אם ירבה כחול ימים אין זה אריכות ימים כלל... כי מה יתרון לו בריבוי ימיו העוברים כצל עובר, כי הלא בכל יום האדם מת, כי היום שחי לא יחיה עוד... כי תחת הזמן אין שום חיים כלל, כי שם עיקר אחיזת סטרא דמותא כנראה בחוש לכל שהזמן הולך ומת בכל יום ובכל עת ובכל שעה, כי כל בני האדם וכל מין בעלי החיים אשר על פני האדמה מימות עולם כולם הולכים ומתים בכל שעה ובכל יום, כי היום והשעה שחיים לא יחיו עוד.3


אצל ר' נתן לא קשה להבין מהי בעיית הזמן: הכל חולף, שום דבר לא נשאר; בזמן אין חיים, עצם התנועה שלו היא מוות. ובכל זאת, המטרה אינה לברוח ממנו לגמרי. התכלית היא מאמץ פרדוקסלי למצות את הזמן באופן שיוביל אל מעבר לו, לעשות בזמן מעשים שיאריכו אותו, שיעצרו קצת את השטף ויתנו מקום לחיות.

ובכל זאת, נראה שיש מקום [או זמן] להבחין: הבעיה של ר' נתן כאן ושל ר' נחמן בתורה על הדעת שמעבר לזמן היא הזמניות של חיי האדם, אבל לא נראה שזה מה שהטריד את ר' נחמן בתורה איתה פתחנו; שם הבעיה היתה האחוריים, לא הזמניות כשלעצמה. למרות שהפתרון דומה – לעצור את זרימת הזמן ולהפוך אותו למכלול אחד – הצום אינו מוביל את ר' נחמן אל הנצח שמעבר לזמן, אלא לזמן שאין לו עבר. הצום לא יעצור את המוות, אולי הוא אף יוביל אליו – כפי שקרה לאמן הקפקאי; אבל עד אז, הצום מכוון לשינוי החיים.


ו.

הקבלה נוספת אפשר למצוא בתורה ס"ה, בה נקשר שוב הזמן לזרימתו של הטקסט:


כי כל דיבור ודיבור הוא עולם מלא, וכשאדם עומד להתפלל, ומדבר דיבורי התפלה, אזי הוא מלקט ציצים ופרחים ושושנים נאים... וכשהדיבור יוצא, והדיבור בא ונשמע לאזניו, אזי הדבור מבקש ומתחנן מהנפש, לבל תיפרד ממנו. ותכף כשיוצא אות ראשונה, כגון אות בי"ת מתבת "ברוך", אזי מבקש ומתחנן מהנפש לבל תפרד ממנו. כי איך תוכל להתפרד ממני, לגודל ההתקשרות והאהבה שיש בינינו, כי אתה רואה את יקר יופיי וזיוי והדרי ותפארתי, ואיך תוכל לנתק עצמך ממני וליפרד מאתי. הן אמת, שאתה צריך לילך יותר, כדי ללקט עוד סגולות יקרות וחמודות גדולות, אבל איך תוכל ליפרד ממני ולשכוח אותי, על כל פנים תראה שבכל מקום שתלך ותבוא לשם לא תשכח אותי, ולא תיפרד ממני. מכל שכן כשגומר תיבה אחת, אזי כל התיבה מבקשת כל הנ"ל. ומלפפת ומחבקת אותו, ואינה מנחת אותו לילך מאיתה, כנ"ל.

ובאמת, הוא צריך ומוכרח לדבר עוד הרבה דיבורים, וכמה ברכות ועניינים עד גמר התפילה. על כן הכלל, שצריך לעשות אחד מכל התפילה כולה. ובכל דיבור שמדבר, יהיה נמצא שם כל הדיבורים של התפלה ומהתחלת התפלה עד הסוף יהיה הכל אחד. וכשעומד בהדיבור האחרון של התפילה, יהיה עדיין עומד בתיבה ראשונה של התפילה. כדי שעל ידי זה יוכל להתפלל כל התפילה כלה, ואף על פי כן לא יתפרד אפילו מאות ראשונה של התפילה.

ודע, שבחינה זו, הינו בחינת אחד, זה הוא בחינת התכלית, כמו שכתוב ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד... והוא בחינת כולו טוב.


שוב אנו פוגשים את אותו המבנה, הפעם מנקודת מבט אחרת. התכלית היא שוב יצירת מכלול שבו העבר וההווה נקבצים יחד, מתחילה ועד סוף, ושוב זהו היום המשיחי שבו הכל טוב. אבל כאן לא מדובר על קליפות הנאחזות מאחור, ולא האדם הוא זה שאחוז אימה מקרבתו של המוות; כאן הרגע החולף עצמו הוא זה שמבקש על נפשו. המפגש עם ההווה הוא אינטנסיבי כל כך, שפשוט אי אפשר להפרד ממנו ולהעביר אותו מתחום הממשות החיה לאזורי הזכרון הדהוי. הבעיה היא שחייבים להניח משהו מהיד כדי לקחת דבר אחר, להשליך את העבר מאחור כדי להישיר מבט אל ההווה. לכן שוב, התכלית היא לאחוז בכל בלי להניח, להמשיך בלי להפרד.

אולי ההקשר הלשוני העולה כאן יכול להבהיר יותר את בעיית העבר, את הפגיעות של האחוריים. בפשטות, כל פעולה לשונית בנויה על המתח בין תנועה להצטברות. משמעותה של כל אות תלויה ביחסה לזו שאחריה, וכך גם כל מילה ומשפט. קליטה של טקסט או דיבור דורשת כל הזמן להחזיק בראש את מה שכבר נקלט ולצרף אותו למה שבא אחריו. מבחינה מסוימת, כל טקסט כתוב או מדובר נדרש להיות "מתחילה ועד סוף הכל אחד".

ועדיין, אפשר להבחין בין טקסטים שונים [או בין סגנונות קריאה] לפי היחס בין הזרימה להתעכבות. בקריאת עיתון הטקסט רץ, ומה שנקלט הוא רק הרעיון הכללי, המופשט. המפגש המיידי עם כל אחד מחלקי הטקסט חולף ללא-משים, ותשומת הלב נתונה רק לתוכן שהצטבר בזכרון. שירה, לעומת זאת, יכולה להביא אותך להתעכב על מילה או צירוף מילים, להשתהות במפגש איתם, לעצור את התנועה החותרת אל השורה התחתונה. העיקר הוא המגע הראשוני, לא ברור אם משהו יתברר בסוף, ואין לאן לרוץ. גם כאן יש הצטברות, אבל היא אינה קווית; השהיית המפגש הופכת את הטקסט למרחב בו-זמני, הווה מתמשך, בו נפתחות אפשרויות צירוף מגוונות. לכאן מתאים יותר התיאור של ר' נחמן: השיר, כמו התפילה, אינו חותר להצטברות של התוכן בזכרון, אלא למפגש העוצמתי עם המילה, שהוא תמיד במידה זו או אחרת חסר-תוכן קונקרטי. השיר, כמו התפילה, שואף למכלול שכולו הווה, כולו מפגש, לחיבור בין הצורה לתוכן, בין העוצמה למשמעות.

וכמו השיר והתפילה, כך גם התורות של ר' נחמן. התיאור של ר' נתן בהקדמה לליקוטי מוהר"ן מציג יפה את המכלול המבוקש כאן - לא הצטברות רציפה של פרטים בזכרון, אלא טקסט שהוא מארג סבוך המאפשר מגוון של חיבורים ומעברים:


כי כל תורה ותורה מדברי התורות הנאמרים בספר הקדוש הזה הוא בנין גדול, נפלא ונורא וחזק מאד, בנוי לתלפיות, תל שהכל פונים בו, כלול מכמה וכמה חדרים, חדר לפנים מחדר וחדר לפנים מחדר, וחלונות ופתחים פתוחים מזה לזה ומזה לזה... וערום יבין לאשורו, כי בכל פעם שהוא נכנס ויוצא מפלטין לפלטין ומחדר לחדר ומענין לענין באותו ענין, צריך לחזור לאחוריו בכל פעם ולהביט מאחריו להבין היטב מתיקות עמקות הדברים, אחרית דבר מראשיתו וראשית מאחריתו, כולו קשור ומחובר ונעוץ סופו בתחילתו ותחילתו בסופו, וכן באמצעיתו ובצדדיו. ישוטט המעיין וירבה הדעת.


כעת אפשר להבין יותר את בעיית האחוריים. מה קורה כאשר קוראים תורה של ר' נחמן כמו עיתון? כשחולפים על שיר או תפילה בלי להשתהות? לכל רגע היתה ההזדמנות שלו, והוא גם לא נעלם לגמרי; משהו ממנו נשמר בזכרון. אבל המשהו הזה הוא עקבה מדולדלת של מה שהיה, מה שהיה יכול להיות. בתנועה כזו החיוניות של המפגש חולפת ביעף, ההווה הוא רק הבזק רגעי על גבי המחסנים המאובקים של העבר. כשהזמן חולף כך, לא רואים את מגוון החיבורים שבין החדרים, אי אפשר לשוטט ולחזור לאחור ולהבין היטב מתיקות עמקות הדברים. התנועה בה מה שנשאר מאחור מאבד במהרה את האיכות שהיתה לו מלפנים, היא מקור האחוריים, בהם נאחזים המוות והקליפות. ואת המכלול הזה, המאפשר התרוצצות מלאת חיים בין חדריו, מבקש ר' נחמן לבנות בתפילה, בלימוד, ובאמצעות הצום.


ז.

כעת ניתן לשוב אל הצום, המקבל אופקים חדשים בתורה קע"ט:


כי על ידי התענית נבנה קומת וחיות השמחה. כי מעלת התענית שמעורר ומחיה מתים, היינו הימים שעברו בחושך, ואין להם שום חיות. כי כל יום ויום נמשך עליו שפע מלמעלה, וכשעושה בזה היום מצוות ומעשים טובים אזי מחיה היום וממשיך לו חיות ושפע רבה מלמעלה. אך אם, חס ושלום, אם אינו עושה בו מצוות, אזי אינו יורד עליו שפע מלמעלה כי אם בצמצום גדול מאד רק כדי חיונו בצמצום. וכשהוא נוטל זה היום ועושה בו, חס ושלום, רע, אזי מוריד ומיניק ומוצץ השפע המעט שיש בזה היום, עד שמוצץ גם עצם החיות שיש להיום בעצמו מלבד השפע הבא מלמעלה דבר יום ביומו... עד שנשארו הימים הללו פגרים מתים...

אך על ידי התענית הוא מעיר ומחיה הימים הללו, והכל לפי התענית. ויש להבינו בגשמיות, כי כשמתענה, נמצא אין לו חיות וכוח מזה היום מאחר שאינו אוכל ושותה בו, ואף על פי כן עובד את השם. נמצא שעובד השם בכוח שיש לו מאתמול... על כן מביא חיות באותו היום של אתמול. ואחר כך, כשמתענה עוד, ואזי אין מספיק לו כוח של אתמול כי כבר נחלש הגוף, ואז צריך להשתמש בכוח של ימים הקודמים למפרע עוד. נמצא שמביא בכל פעם חיות והארה לימים הראשונים שנפלו ומתו. עד שאפשר להתענות כל כך, שיצטרך להשתמש בכוח של הימים שינק משדי אמו, ואזי מחיה ומאיר כל הימים...

"גלמי ראו עיניך וכו', ימים יוצרו", כל יום הוא יצירה בפני עצמו. “ולו אחד בהם" זה יום הכיפורים, שהוא תענית שמחיה כל הימים. כי יום הכיפורים הוא כללות כל הימים, ועליו נאמר "בעצם היום הזה תענו את נפשותיכם"... על ידי פנימיות העצמיות של היום, שהוא כלול מכל הימים, תענו וכו' כנ"ל.


כאן בעיית העבר מקבלת פנים חדשות. כל אדם גורר אחריו שובל של ימים מתים, זמנים שלא השכיל לחיות אותם כראוי. כשהורגים את הזמן, האם נשאר ממנו משהו? ר' נחמן טוען שכן; הימים המתים ממשיכים ללוות אותנו, אולי גם הם סוג של אחוריים רדופי קליפות.

החידוש כאן הוא בכך שהצום לא רק משהה את ההווה, אלא גם מתקן את העבר. הוא פועל כמכונת זמן, ומאפשר לחיות מחדש את הימים שחלפו. כאמור, הגוף הוא אמצעי לפעולה על הזמן, הוא אוגר את הימים בתוכו וחוזר אליהם דרך הצום. בנוסף לכך, המוקד של התיקון כאן אינו החטאים אלא הזמן. הבעיה מונחת לא במעשים הרעים שעשית, אלא בימים המתים שמלווים אותך. הצום אינו מכפר על חטאי העבר החקוקים בגוף; הימים הם אלה שדורשים תיקון, והגוף הצם הוא הדרך להגיע אליהם.

הזמן תופס כאן מקום מרכזי יותר מהמעשים עצמם. אבל אולי יש כאן עוד יותר מזה: האם הבעייה היא רק עם הימים שבוזבזו על מעשים רעים, או עם העבר בכללותו? בתחילה נראה שיש הבדל גדול בין ימים מלאי חיוניות ומעשים טובים לבין פגרי הימים שמותירים אחריהם החטאים; אבל כאשר הצום מגלגל את הזמן לאחור, האין הוא פונה אל העבר כולו לפי הסדר? ויום הכיפורים, הכולל בתוכו את הימים כולם, האם הוא מבחין בין טוב לרע? נראה שההבחנות ה"דתיות", הממוקדות במעשים, מתחלפות בהבחנות הנובעות מהמימד הקיומי של הזמן, העבירות הופכות לבעיית העבר. ואולי אפשר לשוב ולקרוא את התורה הזו בכיוון ההפוך, כפי שדרש ר' נתן בהקדמתו, ולהגיע לניסוח דומה לדבריו ב"ליקוטי הלכות" – עבודת ה' היא צורת חיים שגורמת לימים שחלפו להשאר איתך, כרצף אחד של חיים.

אבל כאן ר' נחמן לא מתמקד באפשרות של עבודת ה' כפתרון, אלא ביכולת להחיות את העבר. אפשר להשוות את הפתרון הזה לפתרון מוכר יותר של ר' נחמן – הקריאה להתחיל מחדש בכל פעם. אם תופסים את העצה הזו מעבר למישור הנפשי המיידי, אפשר לראות בה ניסיון נועז לקטוע את הרצף של החיים האנושיים. אם העבר הוא בעייה, אם הימים שמתו מכבידים על התנועה, אפשר להשליך אותם ולהשאר רק עם החיוניות של ההווה. בתורה רע"ב, שלמרות שמה אינה עוסקת בצום, ר' נחמן מוסיף לכך גם את דחיית המחשבות על העתיד, כדי "שלא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום". במקום לדחוס את הזמן כולו להווה מתמשך, התוצאה של קטיעה כזו היא ש"אין לאדם בעולמו אלא כי אם אותו היום ואותו השעה שעומד בו, כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי".

אבל עמדה כזו, עם כל עוצמתה, מביאה לפירוק מוחלט של הזהות האנושית. אפילו אצל ילדים קטנים, שאצלם יום המחר והאתמול הם באמת עולם אחר לגמרי, מתפתח במהרה הצורך ברצף, בהתקדמות, בסיפור שקושר בין העבר וההווה והעתיד. כמו בקריאה, גם בחיים המשמעות דורשת רצף והצטברות. לכן, אולי, בתורות אותן ראינו ר' נחמן אינו מוותר על העבר, אלא מבקש לכנוס גם אותו אל החיים המפעמים בהווה. המטרה שהוא מציב היא לאפשר לחיים להתקיים כטקסט, אבל לא כפרוזה פשוטה, עם התחלה-אמצע-וסוף; לחיות את הזמן כמו שיר, כמו תורה של ר' נחמן, כמו מרחב מורכב המאפשר שלל כיוונים וצירופים.


ח.

וכל זה מוביל אל עבודת יום הכיפורים. כאן האפשרויות פתוחות: האם הצום שלנו פונה אל החטאים או אל הימים? לפעמים עצם המבט לאחור, המחשבה על הזמן שחלף, מקבעת אותו כזכרון דהוי שאיתו אי אפשר לפעול, הופכת להתעסקות עם פגרים מתים [חשבון נפש כנקרופיליה?]. הצום אותו מציע ר' נחמן הוא דרך לחבר את העבר להווה, לא להזכר או לנטוש אלא לחיות אותו מחדש. הצום מאפשר להפוך את יום הכיפורים ליום דחוס שבו כל תנועה קדימה היא תנועה גדולה יותר לאחור, תנועה שהופכת את השנה שחלפה למרחב מסוג אחר; הצום כאמנות, פיסול הזמן לצורה חדשה.


1פרנץ קפקא, אמן צום, בתוך: רופא כפרי, תל אביב 2000.

2שם.

3ליקוטי הלכות יו"ד, הלכות מילה ד ד.

יום שני, 10 באוקטובר 2011

שיחות הר"ש / להוציא על האמונה שלך כסף - הרב שג"ר בשיחה עם תלמידים על ליקוטי מוהר"ן של רבי נחמן מברסלב


הכלל העמוק הוא שאם אדם באמת רוצה להאמין הוא חייב לחיות לפי האמונה שלו, אחרת היא תתרופף. דבר הופך לממשות רק אם אתה חי לפיו, פועל לפיו, מוכן להוציא עליו כסף. לא רק הרגש של האמונה אלא גם לפעול לפיה. זה מה שבעלי המוסר אמרו. אחרת הדברים יישארו כפנימיות, והם לא ישנו לא אותנו ולא את העולם. אפשר לעבוד על הדברים הללו גם בתפילה.


 הקושי הוא קושי עמוק, לשבור את  המחיצה, את הסתר הפנים, אבל העולם ישתנה ברגע שבני אדם יחיו על פי חוקים אחרים, אם יחיו על פי החוקים היום אז העולם ימשיך להיות עולם של הסתר הפנים. 

יום ראשון, 9 באוקטובר 2011