יום שישי, 2 בספטמבר 2011

הפינה של מנחם - בצלאל והפרויקט הציוני


יום חמישי, 1 בספטמבר 2011

איש בל ייעדר

אומן ראש השנה!! קשה לתאר את מה שהקריאה הזו עושה למי שנדלק באש של רבי נחמן, למי שטעם את התענוג החמוץ מתוק הזה של הנסיעה, השהייה, והגעגועים האין סופיים במשך כל השנה לאותו אירוע של פעם בשנה. פעם בחיים. פעם במציאות. מה כל כך מיוחד בהתכנסות הזאת, בקיבוץ הזה (דרך אגב, מייסדי הקיבוצים בארץ היו נצר למשפחות ברסלביות שהגיעו מאירופה ולקחו את השם מהקיבוץ הברסלבי), שמכניס אנשים לאקסטזה, ויורה אותם חזרה אל מציאות מתוקה יותר כמו מתוך תותח?

דרך הקליפים ביוטיוב והכתבות בטלוויזיה זה נראה כמו פסטיבל דת מסוגנן. כל הצבעים, כל המוזיקות, כל הכיפות, כל הראסטות. בפאראפרזה על הראשי תיבות של השם 'נחמן' מדובר כאן בקרנבל בנחל נובע מקור חכמה, מי שלא יבוא, חבל.

אבל, מבחינתי מה שמיוחד בקרנבל הזה, זה דווקא הקטע של חוסר הערבוב בין כל האלמנטים המשתתפים. יחד עם שלל הפרצופים השונים שמגיעים לאומן מגיעים גם כל הסרטים והסריטות של היהדות ומתקבצים למקום אחד. אין ערבוב. יש תפילה ספרדית, יש תפילה אשכנזית, יש תפילה תימנית, וכן הלאה. תפילות של חוזרים בתשובה, של כאלה שהם ברסלבים כבר כמה דורות, כאלה שהם ציונים, כאלה שהם לא, כאלה שרוקדים וצועקים, כאלה שמעשנים, ועוד ועוד. כל אחד תופס את הפינה שלו וכולם ביחד. (אל תדאגו, גם יש מריבות רציניות, אבל תמיד יש איזו הרגעת קסם: אחי, צדיק, עזוב אותך, רבי נחמן!!)

ככה, בין השוני הגדול והביחד הגדול, מתנהל לו ראש השנה באומן. הביחד הנפרד הזה הוא מיקס מיוחד של רבי נחמן המיקסר הגדול מכולם, שהבין את היופי של עם ישראל בגיוון שבו, ריבוי הצבעים הצורות והתכנים. כשחסיד התלונן בזמנו של רבי נחמן על כך שקשה לו השהייה אצלו בראש השנה הוא אמר לו: "אם לאכל אם שלא לאכל, אם לישן אם שלא לישן, אם להתפלל אם שלא להתפלל, אך ורק שתהיו אצלי על ראש השנה יהיה איך שיהיה" (חיי מוהר"ן, תד)

כלומר, לא עניין את רבי נחמן הפעילות הדתית של מי שבא אליו, אלא רק עצם זה שיבואו אליו, כולם.

כשכולם באים אליו, יכול רבי נחמן לעשות את העיקרון הכי חשוב של ראש השנה, להמליך את המלך, האל. אבל ההמלכה של רבי נחמן היא לא רק המלכה של לעמוד לפני המלך בהכנעה ובשפלות ולהגיד "אתה המלך", אלא המלכה של צדק ומשפט. האדם שבא לאומן לראש השנה בא לחפש את הצדק שלו, את המשפט שלו. כל האירועים כל מה שעבר עליו כל השנה הזו, עבר חלף ואין להשיב, אבל כשממליכים את המלך השופט, ביום הדין יום המשפט – ראש השנה, אז כל המעשים, כל החוויות מקבלות את המימד האינסופי שלהם. ההמלכה של האל היא בעצם למשוך אותו למטה מהשמיים הקדושים אל תוך המציאות המטורפת של העולם שלנו. כל המקרים, כל פאשלות, כל האי נעימות, כל הטרגדיות, לצד כל הכיף, כל התענוגים, כל ההצלחות, באים עם הבנאדם למשפט והמלך מתייחס לכל דבר. ריבוי המקרים, הפרצופים, החוויות השונות מכל תחומי החיים מכל העולם, הופך את האירוע הזה לגדול יותר ויותר.

לאומן מגיע כל אחד עם הבעיות שלו, עם החיים הפרטיים שלו, והללו לא נעלמים. שמחת ראש השנה באומן, היא לא שמחה של פורקן והשתחררות מהעול, אלא נטילה מחודשת של העול, מתוך הבנה שהעול הזה, מתחת לכל העצבים והפחדים, הוא בדיוק החיים של כל אחד.

אבל תכל'ס, איך זה קורה? איך כל השונויות הללו מצליחות לשרוד את כל ראש השנה? איך מצליח כל טיפוס למצוא את עצמו באומן ולהרגיש שזה המקום שלו?

נראה לי שהתשובה נמצאת אצל מי שקורא לכולם לבוא אליו. רבי נחמן התעניין בכולם כי היה בו קצת מכולם, וכשהמארח דומה לך אתה מרגיש בבית. רבי נחמן צחק הרבה, והיה רציני הרבה, בכה והריץ דחקות. התעניין במסחר, אמנות, רפואה, פילוסופיה, והעדיף יותר מהכל את האנשים הפשוטים ביותר, כאלה שלא הבינו עברית ורק מלמלו את המילים בתפילה בלי כל פשר.

ככה, במיקס הגדול הזה נוצרה חסידות ברסלב בלי מונופול ובלי מקורבים יותר או פחות. כל מי שבא, סבבה. בסופו של דבר כל מצטרף בוחר לפי טעמו האישי איפה ואיך הוא רוצה להיות, העיקר שיהיה.

התחושה האישית של קרבה אמיתית לצדיק עצמו היא באמת מפליאה. יש קבר, ויש היסטוריה, אף אחד לא משלה את עצמו שרבי נחמן מסתובב על רגליו ברחובות אומן. אבל כמו שהוא אמר פעם לאחד שביקש ממנו שלא ישכחנו: איך אוכל לשכוח אותך והלא לכל אחד ואחד מכם יש לי מקום מיוחד בלב. המקום בלב של הצדיק מצליח לשכנע עד היום. אחרת לך תסביר מדוע ממשיכים שנה אחר שנה לבוא ולפקוד את קברו. עוזבים את האישה ואת הילדים, את המיטה הנוחה ואת המאכלים המוכרים, ומייגעים את עצמם בדרך מעצבנת במיוחד (תאמינו לי), כדי להגיע לאומן לראש השנה.

המקום הזה בלב של רבי נחמן, שהולך ומתרחב ככל שאנשים רבים יותר באים אליו, הוא הסיבה לכל העסק הזה. המקום הזה הוא המקום של קבלה של העצמי בטוב וברע, תוך הכפפת מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא להכרה מלאה בי ובמצבי ובאופן שבו אני ורק אני בנאדם כשר באמת בצורה שאין דומה לה, ושבשנה הבאה יהיה אפילו יותר טוב.

יום שני, 29 באוגוסט 2011

שיחות הר"ש / הרב שג"ר על העצמי וחיי היומיום משעור בליקוטי מוהר"ן של רבי נחמן מברסלב

אני צריך לתת למציאות לדבר אלי. לא שאני מנסה לפרש אותה. אבל כל דבר יש לו שדר שמדבר אלי. אתה יכול לשאול מה זה אם זה בדבר או שזה אני או שזה בי, אבל זה לא משנה גם אם אני מקשר את הדברים הרי זו היתה האמת שלי, גם אם זה לא משהו חיצוני. בהקשר הזה אנו כן צריכים להיות חופשיים לקבל את אותן אמירות שכפי שאמרתי אתה יכול לפרש אותן כאמירות במציאות או כאמירות פנימיות שלך, אתה תקשר באופן מסוים אני אקשר באופן דבר באופן אחר, אבל זה אומר שזו המציאות שלך וזאת המציאות שלי, אבל זה לא הזיה.
פרשנות שהיא פרשנות סובייקטיבית והמקור שלה הוא לא נובע מתוך היראה הנמוכה מתוך הרגשי אשם אלא מתוך הדרור שאני נותר לעצמי, לנפש שלי, לנשמה שלי, להביע את עצמה את האמת שלה וכן הלאה. אם זה מתחבר זה מתחבר.
יכול להיות שקרו לי כמה דברים ופתאום יש איזשהו נצנוץ כזה שיוצר מן תבנית. שיוצר איזה פלאש שמאיר אותם, והבחינה בדבר, הוא לא נובע ממני אלא מהדבר עצמו. כמו שאתה לומד סוגיה, יש לך קושיה פה, והכל מבולגן ופתאום באה איזה נוקדה שיוצרת סדר מלכדת את הכל ונותנת תבנית. הדבר הזה נמצא גם בחיים ולא רק בסוגיה בגמרא. גם בחיים עצמם יש בהם את התבניות הללו, כמו שאני אמרתי, אני חוזר עוד פעם זה חשוב להדגיש שזה לא משנה אם זה במציאות או אצלי, משום שבסופו של חשבון זה משקף איזו שהיא אמת שהיא משמעותית לגבי... את הנראטיב עמו שהיום אומרים... ניכרים דברי אמת כמו שרש"י אומר.