יום שישי, 26 באוגוסט 2011

שוחקים עם בריותיהם - איתן אברמוביץ

"אכזריות בלתי נסבלת" הוא אחד הסרטים החלשים של האחים כהן. הרבה אמרו לי את זה, לכן ראיתי אותו רק עכשיו. אבל דווקא בגלל זה מצאתי בו הברקה מיוחדת [מעבר לשפע השעשועים הרגילים, שאי אפשר בלעדיהם] – רפלקסיה על תנועה יסודית בסרטי האחים.

למה? כי הסרט בנוי על הניגוד בין אהבה לציניות, בין נתינת אמון ברגש והליכה אחריו לבין זיהויו כתחבולה והתנהלות זהירה בהתאם. כמקובל בז'אנר של הקומדיה הרומנטית, המהלך הוא של חזרה בתשובה מהציניות והעמדת הפנים אל האמון והרגש הכנה, רק עם כמה פיתולים נוספים. אבל בתוך כל זה הגיבור צריך להחליט – האם מה שאני רואה הוא רגש שאפשר להתמסר לו וללכת איתו, או הצגה שצריך להתבונן בה מבחוץ.

וזה מגניב, כי כאן האחים מכניסים לתוך העלילה את התחושה שעולה פעמים רבות אצל הצופים שלהם: התהייה האם להתמסר ולהזדהות עם הרגש המוצג לפניהם, או לזהות אותו כאירוניה ולצחוק ממנו. הרבה פעמים אני מוצא את עצמי מנסה למדוד - האם זה מוקצן מדי מכדי להיות אמיתי, או שזה עדיין בגבול הסביר. כאשר וולטר סובצ'ק נושא את ההספד על דוני ומעיף את האפר בפניו של הדוד, די ברור שהנימה מבודחת, כמו ב"ביג לבובסקי" כולו, וכך גם לגבי סיפור האהבה של גיבורי “הקפיצה הגדולה”. אבל ב"איש שלא היה שם" יש כבר שילוב עדין יותר של מלנכוליות ומצוקה קיומית עם חלליות מעופפות ודמויות משנה הזויות. ב"בייבי אריזונה" ההתלבטות עוד קשה יותר: מצד אחד, הדמויות של בני הזוג פרודיות ומופרעות באופן חד-משמעי מתחילה ועד סוף; מצד שני, לא נעים להמשיך לצחוק מהמבטא שלהם כשהרופא מודיע להם שהם לא יוכלו ללדת והם פורצים בבכי תמרורים. וכן הלאה והלאה.

ב"אכזריות" כל זה עולה על המסך באופן מובלט ומודע: באחד הרגעים המרכזיים בסרט מתברר שהאיש שהיה בו-זמנית ההזוי ביותר והרגשני ביותר הוא בכלל שחקן [!], והכל היה העמדת פנים [ועוד שחקן מוכר של האחים, בילי בוב ת'ורנטון]. אבל דווקא המודעות הזו מציפה שני הבדלים משמעותיים:

א. ראשית ההבחנה של הרב שג"ר בין ציניות ואירוניה:”הציניות לועגת לתופעה ומציגה אותה כפתטית. אך האירוניה היא אותה דקות התופסת את הדבר הן מבפנים והן מבחוץ בו-זמנית. בכך היא מודעת הן לרצינותה של התופעה, מחד, והן לסופיותה ויחסיותה, מאידך” [על כפות המנעול, עמ' 26]. ב"אכזריות" מדובר על ציניות, על ניסיון לנצל את הזולת, ולכן היא ניצבת בניגוד מוחלט להזדהות עם הרגש הכנה. זה כך או כך, ובמהלך הסרט התמונה מתהפכת שוב ושוב מצד לצד, עד הסוף [הטוב]. הניגוד הוא טוב לרע, והביקורת היא על מי שמנצל את הרגש בציניות כדי לעשות כסף. האירוניה לעומת זאת, כמו שתיאר הרב שג"ר, מאפשרת תמונה מורכבת יותר.

ב. ולכן, לאור כל הנ"ל אפשר לשוב ולסמן את "אכזריות" כאחד החלשים של האחים, הפעם בנימוק יסודי יותר. כי אפשר לראות בסרטים שלהם תנועה בין דגם של "או בצחוק או באמת" לדגם של "באמת ובצחוק גם יחד". ב"בייבי אריזונה" יש כמה סצינות [במיוחד הנאום הרומנטי של נתן אריזונה בסיום] שבהם מובע רגש באופן ישיר ומוגזם מדי, מתקרב אל גבול הקיטש, ואז מתבצעת נסיגה באמצעות הערה מבודחת. כאן, כמו ב"אכזריות", נראה שיש ניסיון להציג רגש ולחמוק מהריחוק האירוני באמצעות הפרדה - קודם נגיד את זה באמת, אבל בגלל שזה קצת יותר מדי נוסיף אחר כך בדיחה, והניגודים המוצבים כך יאזנו זה את זה. וזה כאמור גם המבנה עליו בנוי "אכזריות".

אבל מה שמגניב יותר הוא המקרים בהם האחים משתמשים באירוניה כצליל רקע שמפעם בסרט כולו, כך שהמתח העדין שבין ההזדהות עם מה שעובר על הדמויות לבין המבט האירוני על הקיום ההזוי שלהם נשמר כל הזמן. הדוגמא הבולטת ביותר היא אולי "יהודי טוב". כשהסרט יצא, היה מי שהאשים את האחים בהתעללות בדמויותיהם ובשנאה אליהם. ובאמת כל הזמן נופלות צרות ומועקות על הגיבור, ובה בעת אתה לא יכול שלא לצחוק מהטירוף הדק שמלווה את הדברים. אבל זו לא שנאה ולא ניכור, כי זה הקסם של האירוניה – כשהאח צועק במר נפשו "hashem has given me bobkes!!” זה מצחיק וקורע לב בו זמנית, ואין כאן סתירה בכלל, וכך גם אפילו כשהוא נורה [כביכול] בידי השכן האנטישמי [ואם כך, אולי הגיע הזמן שהם יעשו סרט שואה?]

ובכלל, ב"יהודי טוב" האחים הביאו לשיא את האמנות המטורפת של השילוב בין זרות להזדהות, בין צחוק מטורף למועקה נוקבת, מצחיק יותר מ”ברטון פינק” ומכביד יותר מ”האיש שלא היה שם”. נראה לי שזה החידוש הגדול ביותר שלהם – להכניס את הצופה למבט האלוהי שיודע גם להזדהות עם החיים וגם להשתעשע מהטירוף התלוש שלהם, המבט של "יושב בשמיים ישחק" המקפיד לשחק עם הבריות ולא עליהם:

עם בריותיו משחק, ועל בריותיו אינו משחק אלא אותו היום בלבד [עבודה זרה ג עמוד ב].




יום שני, 22 באוגוסט 2011

חבר מקומי

חבר מקומי / רוני בר לב

בכלל לא רציתי ללכת לחתונה הזאת, יותר נכון ממש לא רציתי. לא מכיר את הכלה, עם החתן לא דיברתי חודשים. "להשתתף בשמחה" כמו במצויין בהזמנה- לא נראה לי שזה התיאור של הנוכחות שלי שם. אין לי כח לחבר'ה שיהיו שם. החבר שלי – החתן היה מהסוג שאתה חבר שלהם באופן מקומי, לא משהו עמוק, לא רחב, מקומי- נכון לרגע נתון. אבל הרגע הזה התמשך הרבה זמן והקשר בינינו קיבל סטאטוס עצמאי. אז אנחנו חברים והוא מתחתן. והחבר'ה שלו היו חברים שלי בהקשר של החברים של החבר המקומי. אי אפשר לקרוא לזה דרגה שניה של חבר מקומי כמו שקורה עם החברים של החברים שלך בדרך כלל, כי כל החברות בינינו היא יוצאת מן הכלל וכל הנושא הוא חדש ואי אפשר ללכת איתו בדרכים הותיקות של הגדרות ישנות שיסודן בתבניות מוכרות. ואין לי כח אליהם. זה לא שיש לי איתם איזו בעיה, אבל הם בעניין אחר. לא העניין שלי. העניין שלהם די מרוכז בעיסוק המקומי בדברים, זה נחמד לסמול טוק, זוהי קרקע פוריה לצחוקים טובים, אבל איך שהוא אני יוצא משיחה כזו עם הרגשה יבשה. מה היה פה? אני שואל את עצמי. ברור שהתשובה היא כלום וזה לא שאני חייב שהתקשורת שלי עם אנשים תישא פירות ותציץ פרחים אבל יש בעניין המקומי הזה איזו שהיא תחימה נוראה של המחשבה. עד כאן ניתן לדבר ולא סנטימטר אחד יותר. אני נשאר בלי אויר.

יש לו אח, שהוא בחור טוב, ראש טוב, אבל תמיד הוא היה האח של החבר המקומי, מובן שזה לא יכול היה להמריא אף פעם. מוזר לי אבל אף פעם לא הייתי בבית של החבר שלי החתן. ודווקא הוא גר קרוב. זה חלק מהעניין המקומי. הקטע הוא שזה די מסקרן אותי איך הוא נראה במתחם ביתי סגור. זה מחוץ לקשר בינינו. בשבילי זו מציצנות ממש, תארו לכם מה זה, עד כמה אנו רחוקים אני והחבר המקומי שלי. אולי בגלל זה יש לי דחיה מהחתונה שלו, כי באירוע הזה הוא עומד למסד איזשהו קשר לא מקומי, וזה מחוץ לאלמנט של הקשר בינינו. זה לא שאני לא פתוח לשינויים והפתעות אבל זה לא יהיה בתוך הקשר שלנו שגם הוא קיים רק באופן מקומי, אלא עם מישהי שאני בכלל לא מכיר, תהיה פה חריגה בלתי אפשרית עבורי בקשר שלנו אם אני אשתתף בחתונה שלו. כי כל העניין של החברות המקומית המתמשכת הוא שהעיקרון שקושר אותנו יחד הוא זה שמפריד בינינו. זה שאנחנו עומדים יחד במקום אחד, יוצר את הקשר והוא זה ששומר עליו קפוא. והתהליך מזין את עצמו מכח התמשכות הקשר למרות שהתמשכות זו ריקה לגמרי ממשהו שיניע את הקשר. אין פה אהבה, אין פה גורל משותף אין פה אפילו חויה (מהותית) משותפת לשנינו, רק עמידה במקום אחד באופן מתמשך. ותנועה כזו של קישור שלו בקשרי חתונה מהוה עבורי חריגה אם לא פיצוץ של כל מה שאני מכיר אצלו.

הוא יכל לעצור את זה. הרי אנחנו כבר לא מתראים, כבר אין את הפעילות שהביאה לכל העניין הזה, נשאר רק הקשר שהיה וחלק מקום לעצמו, ורק המתין לאות אם לחדול אם לאו. אם הוא לא היה מזמין אותי עכשיו, כל העניין היה גווע כלא היה.

אבל הוא הזמין. אולי יש בזה איתות לשינוי מצדו בקשר לקשר? לא סביר. מה הטעם? חוץ מזה, מי אמר שאני בכלל רוצה בהתפתחות המרעישה הזו. הגם שאיננה כה מרעישה כי סוף סוף הכל נמדד בהקשר מאוד מקומי, או שאולי זה בדיוק העניין, להוציא את המדידה מההקשר המקומי? חבר טוב שלי סיפר לי שבזמן שהוא התחתן אז כל העולם היה נראה לו טוב. כל רחוק הפך לקרוב, ואחרי שתקופת החתונה עברה הוא היה קצת נבוך נוכח גילויי חיבה שגילה כלפי אנשים שלא היו במקום.

זה מה שמתרחש פה? ייתכן. אבל יש חילוק גדול בין החבר הטוב שלי לחבר המקומי שלי- החתן. כמה שהוא מקומי, זה לא אחד שיהיה נבוך מקשרים שקשר לצורך או שלא לצורך אי פעם. זוהי הנקודה הטובה של העניין המקומי, כשאתה מודד דברים בהקשר מקומי לא יכולה לקרות איזו שהיא קטסטרופה. העולם המקומי הוא די יציב ולא נתון לבאלאגנים רציניים.

נלך. אולי אחותו תחזור אליי .

יום ראשון, 21 באוגוסט 2011

שיחות הר"ש - הרב שג"ר על האמונה והשבת משיחה עם תלמידים על תורה בליקוטי מוהר"ן של רבי נחמן מברסלב

השפע של השבת זה האמונה, האמונה זה לא שאנחנו מאמינים בקב"ה, רק, אלא האמונה עצמה היא הנוכחות האלוקית. שאדם יש לו אמונה, האמונה היא הנוכחות האלוקית בעולם. הייחוד של האמונה, האקט של האמונה, היא עצמה ההשראה של האלוקית של הקדושה בתוך העולם עצמו. לכן הקדושה נותנת השפע ואת הברכה.
האמונה היא הפתיחות לדבר הכי גדול, ההימור הכי נועז, האופציה שבד"כ אנו מפחדים ממנה. הפתיחות לאמונה, לאמנם זה כך. אנו בד"כ סוגרים את עצמנו.
עולם בלי אמונה הוא עולם לא ממשי. האמונה מחדירה לעולם את האין סופיות. יש הבדל גדול אם אני מקבל את העולם כקובץ חוקים או שאני מקבל שיש רובד נוסף לכך, ואז החוקיות עצמה מקבלת את הברכה שלה.