יום שישי, 19 באוגוסט 2011

הפינה של מנחם / הכל ענין של פרשנות - הויכוח על הופעותיו של ישו בתלמוד


צלילי הימים - אישים זמנים וג'אז / דרור בר-יוסף



בני גודמן  - 'מלך הסווינג'



בי' בסיון התרס'ט נולד הבן התשיעי לדורה (לבית גריסנסקי) ולדוד גודמן, חייט יהודי פולני שהיגר בצעירותו לארה”ב. ההורים, שנהנו לחגוג מילדיהם (שניים עשר, בסופו של דבר) ולא מעושר כלכלי מופלג (ואף לא סביר), קראו לבנם בנימין דוד או בקיצור בני.

בני הראה כישרון מוסיקלי לא מבוטל והחל ללמוד נגינה בבית הכנסת בשיקגו 'קהילת יעקב'. בתור 'אחד משלנו' ובהתאם לקהילה בה גדל והתחנך, למד בני לנגן על כלי שניתן יהיה לאספו ביחד אחת ולהמלט במהרה במקרה של פרוגורום (לכל מקרה – שב"ה הפעם באמת - לא יבוא). יכולתיו של גודמן הקנו לו מקום בלהקה מקצועית של בן פולק כבר בגיל 14. גודמן ישאר קשור ללהקה של פולק עוד שנים רבות ואף יפרוץ עמה לזירה החשובה באמת, ניו יורק (לקראת סוף שנות העשרים). אולם, בטרם נקדים את המאוחר (הצלחתו המסחררת של גודמן ומעברו לניו יורק) עוד מצפה לנו, מעבר לפינה, מארב של מלאך המוות למשפחת גודמן.

בני, שהיה קשור מאד לאביו וסבל מאד, כשראה אותו עובד עבודת כפיים קשה (ומסריחה) בנסיון לפרנס את משפחתו, ניסה, ללא הצלחה, לשכנע את אביו להתפטר מעבודתו. אך יום אחד, במהלך עבודתו, דוד גודמן נדרס ונפצע מרכב חולף עד שנפטר למחרת מפצעיו, והשאיר את אשתו אלמנה ושניים עשר ילדיו יתומים מאב. בני שהיה באותה עת בן 17 העיד כי ארוע זה (שבגינו לא ראה האב את הצלחת ילדיו) העיב עליו למשך שארית ימי חייו.

בניו יורק השתלב גודמן בסצנת הג'אז וחיי הלילה הסוערים ומלאי הריקודים של שנות העשרים. בתקופה זו הכיר גודמן את סגנון הג'אז המתגבש ושמע את ענקי הג'אז הראשונים כדוגמת לואי ארמסטרונג וג'ו אוליבר, ואת סגנון הדיקסילנד שהביאו עמם מניו אורלינס. גודמן הושפע מכך רבות והמשיך להופיע באולמות הריקודים בפני קהל רב, שאותו ידע להוביל ולהרקיד במוסיקה מלאת חיים וקצבית שזיעזעה את האליטה החברתית של התקופה. שנות העשרים העליזות (המתוארות היטב בספרו של סקוט פיצג'ראלד, גטסבי הגדול) בולטות עוד יותר על רק הנסיקה הצפויה עם פרוץ המשבר הגדול ב-1929 שישאיר את אותותיו במשך כל שנות השלושים, אך יראה (במיוחד לקהילה היהודית בארה"ב) כחלום מתוק עם פרוץ מלחמת העולם השניה בשנות הארבעים והצטרפות ארה”ב למלחמה במזרח אסיה ואירופה.


למרות המשבר הכלכלי החריף הקים בני גודמן להקה משלו ב-1934, ויצא עמה לסבוב הופעות אינטנסיבי ביותר ברחבי ארה"ב באוטובוס. האגדה מספרת שבעצם עידן הסווינג ההיסטורי וסגנון הריקוד הפרוע והמהיר (שנציגו הבולט ביותר הנקרא לינדי הופ) נולד והתגבש במהלך סיבוב ההופעות הזה




הלהקה התאפיינה במספר כוכבים ג'אז ידועים, כדוגמת המתופף ג'ין קרופה וליונל המפטון, שידעו להרקיד את היבשים והקשים שבאנשים. ההגדרה לסגנון הסווינג היא קשה, ואמר עליה כבר אחד הנגנים, כי היה מעדיף להגדיר את תורת היחסות של איינשטיין מאשר את הסווינג. אך, הגדרה עממית ופשוטה כוללת כל יצירה שהרגל או הראש פשוט אינם יכולים להמשיך לעמוד בקיבעונם מבלי להצטרף ולזוז למקצב המהיר.



הלהקה של גודמן היתה אמנם המוצלחת ביותר בארה"ב, אך היא לא יכלה להופיע במדינות הדרום, בשל העובדה כי גודמן שילב נגנים שחורים, כדוגמת ליונל המפטון, בלהקה ונתן להם מקום של כבוד כנגנים ראשונים ואף ניגן איתם לעיתים באנסמבלים המצומצמים יותר (שם שילוב מסוג זה של שחורים ולבנים היה לא חוקי וחשף אותו לקנסות ולהטרדה מהמשטרה). 



נתונים אלו הכריחו את גודמן להצטמצם רק לצפון ארה"ב ויחד עם המשבר הכלכלי הגדול הכריחו את הלהקה להופיע בצורה אינטנסיבית ביותר כדי לממן את חייהם. הקהל הגדול שהציף את האולם בלוס אנג'לס עם הגעת הלהקה לחוף המערבי בסופו של הסיבוב, הפתיע את כולם, ויצר את אחת מההופעות המפורסמות והטובות בהיסטוריה של הג'אז.

בני גודמן לא היה אדם שקפא על השמרים ונח על זריה של הופעה מוצלחת יותר או עוד יותר בחוף המערבי. גודמן זיהה את גודל השעה ופעל לקיומה של הופעה בבירתה של האליטה החברתית - אולם קרנגי בניו יורק. עד לשלב זה ג'אז היה ידוע כסגנון מוסיקה נחות השייך לצעירים ולשחורים ולא כסגנון ששייך לתרבות גבוהה ואיכותית. ההופעה באולם קרנגי ב-1938 היתה מוצלחת ביותר וסימנה עידן חדש בתפקידו של הג'אז ומקומו בחברה האמריקאית

עם השנים השפעתו ועדכנויותו של הסווינג בעולם הג'אז הצטמצמה וכך גם מקומו הבולט של מלך הסווינג לטובת נגנים צעירים וחדשים (בתחילה אגדות כמו צ'רלי פרקר ודיזי גלספי ולאחריהם האחד והיחיד, מיילס דייויס)אולם אין ספק לאיש, לא היום ולא בזמנו, כי תרומתו של גודמן להתפתחותו של הג'אז הן מוסיקלית והן חברתית הן מהבולטות בהיסטוריה של הג'אז.
  

יום רביעי, 17 באוגוסט 2011

יום הולדת שמח !

124 שנים להולדתו של עגנון

היום (יח' אב) אנו חוגגים את יום הולדתו ה-124 של ש"י עגנון. אין ספק באשר לתרומתו הייחודית ולמשקלו הסגולי בקידום היצירה העברית בעת החדשה. עגנון ויצירתו הינם עדות נאמנה לאינסופיות הגלומה בפועלו של אדם אחד שהינו חלק אלוה מלמעלה. בעקבות הדברים הרבים שנכתבו ונאמרו על עגנון, לעיתים נדמה כי לא נותרו עוד אבנים להפוך במחקר ובחידוש על יצירתו, ואכן ברוח דומה מתחילים מאמריהם המחדשים של חוקרים צעירים בני זמננו.

סיפוריו של עגנון מצטיינים במגוון הרחב של הרבדים עמם ניתן לקרוא ולפרש את העלילה, אפשר ליהנות מסיפור העלילה, מהרובד הפסיכולוגי והיחסים הבין אישיים בין הדמויות, מההתכתבות והתבססות על היצירה התורנית המסורתית, מהשיח שעגנון עורך עם סיפורי העם וגלגוליהם במהלך הדורות.  אולם, אחד הדברים שאני אוהב אצל עגנון במיוחד הוא ההגיונות אותם עגנון מעביר במהלך הסיפור. עגנון הוא אולי הדוגמא המובהקת ביותר (לצידם של קפקא ורבי נחמן בעצמו) לטענתו של רבי נחמן כי דרך סיפורי מעשיות ניתנת התורה הגבוהה ביותר. סיפוריו של עגנון וסגנון כתיבתו מסוגלים, כמאמר רבי נחמן, לעורר אדם מתרדמתו.

במובנים רבים תורותיו של רבי נחמן אודות חשיבותם של סיפורי מעשיות לעורר את האדם ותפקידם בנתינת 'תורה חדשה' הינם נבואה מקדימה ליצירותיהם של עגנון וקפקא שבלעדיהם היו דברים נשמעים כמחמאה עצמית (מדויקת, אמנם, אך לא ניתנת לחזרה) ליצירתו האישית של רבי נחמן וכהדרכה על דרכי הפירוש של סיפוריו. אולם השילוב של תנועת הציונות שברובה סטתה מדרכיה של היהדות המסורתית והכישוריים הייחודיים של סופרים אלו, מעמידים באור אחר לגמרי את דבריו של רבי נחמן וגם את האפשרויות של לימוד תורה בימינו אלה.

במבט ראשון ניתן להתייחס לסיפוריו של עגנון כיצירה ספרותית חילונית לכל דבר ועניין שהיחס בינה לבין לימוד תורה הינו גורם ההנאה בלבד. אולם התמקדות בעלילות סיפוריו תאפשר לקורא הזהיר לראות כיצד עגנון בורא עולם תורני ופרשני שלעיתים אינו נופל מחדות ביקורתם וחריפותם של חז"ל. חמוש בעטו עגנון אינו חושש ממתיחת ביקורת חברתית ופרשנית רדיקלית ויוצאת דופן נגד כל דבר ועניין שבו הוא שם את דעתו, החל מיחסי האדם לעצמו, לסביבתו, לרעייתו ומשפחתו וכלה באלהיו.

עגנון כותב בעת בה אחד מהעיסוקים הבולטים בחברה היהודית היה הציונות והשלכותיה של ההשכלה והחילוניות על עולמה התרבותי של החברה היהודית. בהקשר זה עגנון משתלב היטב כחלק ממארג חדש, בחלקו ספרותי (שאינני יודע מה היתה ההשפעה בו אחד על השני), אך הוא כלל יוצרים גדולים כדוגמת פרנץ קפקא, מרטין בובר, אברהם שלונסקי, גרשום שלום ועוד רבים וטובים שבעצם יצרו, בניסוח מעט פרובוקטיבי, 'חסידות' ציונית-חילונית. אינני יודע מה היתה מידת התיאום בין חלק מהיוצרים ועד כמה הדברים היו מכוונים, אך אין ספק כי כתביהם של אישים אלו, הם תרומה ייחודית ומשמעותית ליצירה התורנית רבת השנים. בהקשר של דברים אלו עגנון איננו רק עמוד תווך במארג זה של יצירה יהודית חדשה, אלא כאמור לעיל, אדם שתורתו ואופן מסירתה הם מסימניה של תורתו של משיח ומה שהרב קוק היטיב לנסח, כתורת ארץ ישראל.

עד כאן מספר מחשבות לכבוד יום הולדתו, אני תקווה כי ימצא בליבו הקורא מעט מקום לסלוח לי על אריכות הדברים. אך מכאן מיד ובזריזות נתחיל, וננסה למסור סיכום קצרצר שיעניק מעט רקע על הזמן והמקום בהם עגנון נולד.

בספרו על עגנון מתאר דן לאור את חייו של עגנון, במידה רבה, דרך המקומות בהן הוא עבר, וכך מראה את ההשפעה והקשר בין הסביבה של עגנון להתפתחותו. תחילת הסיפור, אם כן, בתיאור החיים ומצב היהודים בגליציה, שבמזרחה עגנון נולד. לאור מתאר את מצב היהודים תחת שלטונו של קיסר אוסטרו-הונגריה, פרנץ יוזף. היהודים זכו ליחס טוב תחת שלטונו, והוא זכה באהדתם. גליציה הוקמה כיחידה מדינית נפרדת ע"י הקיסרות ב-1772 ואיחדה בעצם שני אזורים שלאו דווקא קשורים האחד לשני , מזרח גליציה הממוקמת במערב אוקראינה ומערב גליציה שקשורה יותר לפולין. לפני מלחמת העולם איכלסו את גליציה כשמונה מאות אלף יהודים, שתחילת ישובם באזור החל לפני כאלף שנים.

עגנון נולד בי"ח אב תרמ"ז, בבוצ'אץ, עיירה קטנה בעלת רוב יהודי, שהכילה בתוכה את התהליכים הכלליים שעברו על בני גליציה באותה התקופה. בעיר היתה נוכחות של החסידים ואביו של עגנון, שלום מרדכי צ'צ'קס, נהג לקחת את בנו הצעיר לפגוש באדמו"רים שאליהם היה קשור (בהם האדמו"ר מהושיאטין). לעומת זאת, סבו של עגנו, יהודה פארב, היה מתנגד חריף ונהג להתפלל בבית המדרש הישן בעיר (שהיה מעוזם של המתנגדים). כמו כן, אף על בוצ'אץ לא פסחה סערת המשכילים, שהחלו לרכוש השפעה בקרב היהודי פולין, בעיקר לאחר מהפכות אביב העמים ב-1848 ועלייתו של פרנץ יוזף לכס הקיסרות. הקיסר קידם רפורמות בתחום החינוך ואף זכויות ייצוג ושיוויון ליהודי הקיסרות. דברים אלו חיזקו מגמות של ההשכלה בקרב היהודים, אף בבוצ'אץ'.

עגנון החל את לימודיו (כמקובל בקרב יהודי פולין בתקופה) בחדר בגיל שלוש, והמשיך להתמקצע במקצועות הקודש עם גדילתו (בגיל תשע החל ללמוד גמרא עם בחברת נערים נוספים בהדרכת דיין בעיר). במקביל, בשל הפתיחות הרבה במשפחתו, החל ללמוד לימודים כלליים ונחשף לשירה באמצעות אביו. בגיל שתיים עשרה החל ללמוד בבית המדרש הישן (מעוזם של המתנגדים) בעיקר בשל הקרבה לבית הכנסת הגדול, שהכיל 'אוצר' ספרים מרשים ביותר, ובו גם ספרי מחקר יהודים וכלליים מכל התקופות, ספרי פילוסופיה, הנדסה אסטרונומיה ואף ספרות 'משכילית' (כתבים של נחמון קרוכמל, יוסף פרל ועוד). באוירה זו של פתיחות ותורה גדל עגנון ובמסגרתה החל באהבתו לספרות ולכתיבה. עוד על המשך חייו ויצירתו ננסה, בלי נדר ובעזרת ד', להאריך ביארצייט לפטירתו (יא' אדר), שכפי שכתוב בספרים הוא המעיד יותר מלידתו של אדם על פועלו.






יום שני, 15 באוגוסט 2011

שיחות הר"ש - על אמונה וקפה - משיחה של הרב שג"ר עם תלמידים על תורה בליקוטי מוהר"ן של רבי נחמן מברסלב


אדם אם יש לו אמונה והוא קצת בטלן, אפשר לשתות קפה. סיפר את הסיפור על עשיו שהיה בשדה ניסה לצוד ולא הלך לו, עבד קשה. חזר מהשדה אמר נכנס נשתה תה אצל יעקב, מוצא את יעקב בבית המדרש יושב עם הגמראה שותה תה יש לו זמן. אז הוא אומר, יצחק הבטיח לך את העולם הבא ולי את העולם הזה, עכשיו אני רואה שגם עולם הזה יש לך. בעצם הנקודה, יכולה להיות ברמות שונות, אבל אפילו ברמה פשוטה של נחת רוח פנימית.

יום ראשון, 14 באוגוסט 2011

כל הנש[י]מה תהלליה - תרגול נשימה בחסידות וביוגה ראג'ה ע"פ הסוטרות של פטנג'לי / דרור בר-יוסף


מילות פתיחה
פרקטיקות שונות של תרגולי נשימה מופיעות בתרבויות שונות ובהקשרים רחבים, החל ממישורים בריאותיים וכלה בחוויות של דבקות מיסטית. למרות שעל נושא הנשימה נכתבו דברים רבים בתורות המזרח, והוא פותח רבות הן בטכניקה והן ברבדים הגותיים יותר, במחשבה היהודית הנושא נמצא בצורה מצומצמת. הנשימה וחשיבותה בעבודת ד' מצוינת פעמים רבות בהשתלשלות הדורות, אולם כמעט שלא נכתב דבר שיטתי בתחום.

ההתייחסות השיטתית ביותר הינה, כפי הנראה, של אברהם אבולעפיה, שפיתח פרקטיקה קבלית נבואית המושתת על דיבור, דמיון וניגון של צירופי שמות של הקב"ה, ולנשימה מקום חשוב בעבודה זו. אולם, אף בכתביו אין התייחסות מסודרת ומקיפה בנושא. זאת עשה למעננו פרופ' משה אידל בכתיבתו על אברהם אבולעפיה, שמביא גם התייחסויות נוספות מבני תקופתו ותלמידיו, ואף התייחס מעט לתורת נשימה מן המזרח בהקשר זה.[1] יתכן, שמיעוט ההתייחסויות בכתובים לשיטתו של אברהם אבו אלעפיה קשורה להחרמתו על ידי ר' שלמה בן אדרת (הרשב"א), ולהתרחקות מקבלה מעשית במהלך הדורות (בעיקר לאחר האר"י). למרות כל זאת, אנו מוציאים אצל דמויות נוספות במהלך הדורות התייחסויות לנשימה.

בשנים האחרונות החל הרב יצחק גינזבורג לפתח שיטה מסודרת של תרגולי נשימה. מאמר ראשון ומפורט, "סוד הנשימה: חדוה", יצא לאור כפרק בספרו "אשא עיני". בנוסף לכך, לרב גינזבורג התייחסויות נוספות שטרם יצאו לאור במסגרת שעורים והתוועדויות שהוא מקיים. כמו כן, הוא הוציא קלטת המסייעת לתרגול השיטה אותה הוא פיתח. הרב גינזבורג משתמש בעיקר בשפה ומובנים קבליים לשיטתו, אך מקומם של השמות והצירופים השונים אינם כה מרכזיים. אף שגם הוא מייחס לאותיות מקום חשוב בתרגול הנשימה.

בשל ההיקף המצומצם של חיבור זה ננסה להתמקד בשיטתו של הרב גינזבורג ולהשוותה לטכניקת הנשימה בראג'ה יוגה, כפי שהיא מופיע בסוטרות של פטנג'לי. למרות, שהטכניקה בשתי השיטות דומה, נראה כי ישנם הבדלים מהותיים בהגות, בהתבוננות ובהתכוונות האישית העומדות מאחורי המתרגל/ת את הנשימות. אולם, נתון חשוב נוסף הוא העובדה, כי בתשתיתו של דבר מתמודדות שתי השיטות עם אינטואיציות דומות. סך הכל גם היהודי וגם ההודי נושמים אויר שמחיה אותם באופן מסתורי (הרי זה לא נראה, נשמע ומוחש כמו אוכל ושתיה), ואנו ננסה דרך מבנה ההתמודדות השונה ללמוד על התרבויות עצמן.

עבור הראג'ה יוגה בשיטתו של פטנג'אלי המטרה המרכזית הינה היכולת להגיע לריכוז ולביטול העצמי. תרגול הנשימה הינה חלק ממהלך רחב הרבה יותר, שכולל המלצות להתנהגות ותפיסת חיים שלמה שהיוגי מנסה לפתח בדרכו להארה. בשיטתו של הרב גינזבורג ההתכוונות של המתרגל שונה, היא קשורה לתהילתו של הקב"ה. במילים אחרות – היא סוג של תפילה, ומתקשרת גם לאפשרויות של תיקון האדם (אף בהקשר משיחי). כמו כן, הרב גינזבורג, בהתאם למסורות קודמות, משלב באופן מהותי את תפקידן של האותיות בתרגלי הנשימה. נראה, שמהשילוב של האותיות ניתן ללמוד רבות על תפיסות תשתיתיות ביותר בהבנה של המציאות ביהדות, ומנגד בראג'ה יוגה. 

על מנת להתחיל ולהיכנס לנושא נפתח בהסברת שיטתו של הרב גינזבורג, ולאחר מכן השוואתה לסוטרות של פאטנג'לי. לבסוף נערוך השוואה בעיקרי הדברים בין שתי השיטות. יצוין שבמהלך העבודה אתייחס מעט מאד לשיטות הקודמות שפותחו במהלך השנים בקרב מקובלים ראשונים באשכנז וספרד וחסידים במזרח אירופה. זאת בשל ההיקף המצומצם של העבודה והנסיון להתמקד ככל שניתן במסגרת חיבור זה.

"כל הנש[י]מה תהלל יה"
הרב יצחק גינזבורג מפתח, במאמרו "סוד הנשימה: חדוה", שיטת נשימה המושתת על רעיונות קבליים, המאפשרים לאדם הן להלל את הקב"ה והן 'לתקן' באמצעות הנשימה והאותיות העבריות דברים מהותיים באדם עצמו (ספירת הבינה, האמא, ארך אפיים). לפי הרב גינזבורג (וכהמשך תפיסות קודמות בהגות היהודית[2]) לאותיות תפקיד מרכזי בנשימתו של האדם, שבשאיפתו 'חוצב' אותיות מהאוויר ומכניס אותם לאיבריו.

הרב גינזבורג מקשר את התרגילי הנשימה לתיקון אחד מהקלקולים הראשוניים ביותר של "בעצב תלדי בנים",[3] ובמונחים קבליים משייך אותם לספירת הבינה[4] ולקשר שבינה לשאר הספירות (באמצעות ספירת הדעת). בעצם הרב גינזבורג טוען כי ניתן לתקן ולהמתיק את הכאב שבתהליך ההולדה וההוצאה לפועל של עניינים שונים (ולא רק לידת בנים, כי אם בנים במובן הסמלי, המשכיות של רעיון שעלה במחשבה). תרגילי הנשימה משפרים את זרימת החיים, באמצעות נשימת האותיות לאיברים המתאימים, ובכך מתקנים את הכאב של הלידה, וכך הקללה של "בעצב תלדי בנים" מתהפכת ל"אם הבנים שמחה".[5] תיקון זה ניתן להבינו במובנים רבים בחיינו האישיים, החל מהקשרים גופניים (כדוגמת הלידה) וכלה במובנים נפשיים ושכליים. למשל, פעמים רבות כוונה חיובית שהיתה לנו יוצאת לפועל (או אפילו רק מתפרשת) באופן שלילי, ובפועל 'הלידה' של הכוונה הולידה בעיקר ייסורים (כדאמרי אנשי, 'הדרך לגהנום רצופה כוונות טובות').[6]

מובן נוסף שתרגול הנשימה מסייע בו הוא ביכולת של ההולדה להתרחש, בעצם הייחוד (גם כאן הדגש הוא על ספירת הבינה והדעת, אלא שכאן הדעת מחברת בין הבינה לחכמה, בין 'האמא' ל'אבא'). תרגילי הנשימה מסייעים 'לאריכות האפיים' של האדם – לסבלנות,[7] ודרך כך לשמחתו. שמחה זו משפרת את היכולת של האדם להקשיב ולחבר בין דברים שונים (נניח, בין פרשנות של תרבויות שונות באמצעות הספרות הקאנונית שלהם), ובכך להוליד רעיונות חדשים.[8]

ברמה הטכנית מציע הרב גינזבורג להתרכז בארבעה שלבים של הנשימה: שאיפה, בלימה, נשימה ומנוחה, ומקשר זאת לפסוק מתהילים, "כל הנשמה תהלל יה".[9] את ארבעת פעולות הנשימה הוא מקשר לשמו של הקב"ה – יה, שמופיע בסוף הפסוק, ולמילה חדוה. אותיות אלו (יה וחדוה) הוא מקשר לארבעת הספירות העליונות – כתר, חכמה, בינה ודעת. להלן אנו ננסה לבחון את ארבעת השלבים וכיצד הם מאפשרים לאדם להתקדם במישור הגופני והנפשי-רוחני.

השלב הראשון – השאיפה.
את השאיפה משייך הרב גינזבורג לספירת הכתר, שאותה מתאר 'הידיד נפש',[10] כ"ספירת הרצון... בבחינת הרצון האלוקי להוות ולהחיות כל דבר ולפעול כל פעולה... היא ככתר המלך. מה הכתר אינו חלק מגופו של המלך אלא הוא עטרה מעל לראשו, כך ספירת הכתר אינה חלק מהספירות אלא כביכול מקיפה אותן מסביב... ספירת הכתר נקראת אין". שיוך השאיפה לספירה זו מתאים ברבדים רבים, החל מכך שהיא מגלה את הרצון הפשוט של האדם לנשום, כביכול, ללא הסבר קודם או התניה. שנית, השאיפה אכן מחייה באופן ישיר את הגוף. שלישית, האויר הנשאף מגיע ממה שמקיף את הגוף ואיננו חלק ממנו (כמו כתר המלך). רביעית, מה'אין' של ספירה זו ניתן לחצוב את האות 'כחומר גלם'.[11]

הרב גינזבורג מקשר את השאיפה לקוצו העליון  של יו"ד בסוף הפסוק "כל הנשמה תהלל יה" וכן לאות ח' במילה חדוה. מהאות יו"ד אנו למדים כי השאיפה היא הראשונה והיא שייכת לכתר, ומהאות ח' אנו למדים את משך הזמן שהשאיפה שלנו אמורה להיות (שמונה פעימות).[12] השאיפה מאפשרת לנו להכניס כוח חיים לא מעובד לגופנו, כאמור אין מדובר בחמצן כי אם באותיות.


שלב שני – בלימה
הבלימה משויכת לספירת החכמה, שניתן להסבירה כהתנוצצות "בתוך המוח של ראשית המחשבה... כשם שהרעיון הכללי הוא שלב הבא לאחר התעוררות הרצון כך ספירת החכמה משתלשלת מספירת הכתר. בשלב זה קיימת רק התמונה הכללית ואילו הפרטים עדיין נעלמים. הרעיון נמצא בעומק המחשבה ובשלב זה מדובר על כלליות... הפרטים יתגלו בספירת הבינה".[13] ספירת החכמה היא ראשית הצמצום של האור האלוקי בהשתלשלות הספירות, וכך גם בנשימה הבלימה היא העצירה הראשונית של השאיפה בתוך הגוף. בשלב זה מתחיל הברור הפנימי הראשוני, "בבלימה מלטשים ומצחצחים את האות בעין השכל".[14] החכמה היא אם כן התמונה הכללית, הפוטנציאל הגלום במעשה וברעיון. כך גם הבלימה היא הפוטנציאל של הנשימה ששאפתי, לפני התפשטותה באיברים עם האות המיוחדת לה.

הבלימה מזוהה עם האות יו"ד בשם יקוק המשוייכת לספירת החכמה, ועם האות ד' במילה חדוה.  על כן, הרב גינזבורג מציע לבלום למשך ד' (ארבע) פעימות (יקוק בפסוק שמע ישראל).

שלב שלישי – נשיפה
הנשיפה מזוהה עם ספירת הדעת, שתפקידה הוא בדיון המתנהל, כביכול, במוח "בין החכמה לבינה ברמה של מחשבה ותכנון וספירת הדעת היא המכרעת ביניהן ומעבירה את ההחלטה".[15] ספירת הדעת בוררת, והיא הנקודה ממנה יוצאת לפועל תוצאת הבירור. בדומה לכך, הנשיפה היא השלב של הבירור; הטוב נמשך פנימה (כל איבר עם האות הרצויה לו) והלא טוב נפלט החוצה.[16] שלב זה מזוהה עם הקצה התחתון של האוד יו"ד המקשרת את האות כבר לאות הבאה ה', וכן לאות ו' במילה חדוה. על כן, הרב גינזבורג כותב שהנשיפה צריכה לערוך כ-ו' (שש) פעימות. 

שלב רביעי – מנוחה
המנוחה מזוהה עם ספירת הבינה, שהיא "מלשון התבוננות, והתבוננות זו מביאה לכך, שהאדם מפרט לפרטים את מה שהיה עד כה כללי... הבינה היא אם-הפרטים... שלב ספירת החכמה הוא שלב של כלליות, ושלב ספירת הבינה הוא שלב של פיתוח והפריה".[17] "במנוחה, נקלטת האות, כאור פנימי באיבר המיוחד לה, ומהדהדת... בתדר' המתאים לעורר את הכח-החוש השייך לה"[18]. בשלב זה 'שוקעים' בגוף האותיות והאוויר שהתבררו בתהליך הנשימה עד כה. הרב גינזבורג מקשר את השלב הזה לעולם הבא, למנוחה השלמה. יוצא שהמנוחה היא 'התכלית' של התרגול, ומאפשרת את הפנמת התיקון והמשכה לשאיפה הבאה.

הסוטרה של פטנג'לי –
ההפסקה והחזרה השאיפה והנשיפה ויסות כוח החיים
טכניקות הנשימה בראג'ה יוגה מפותחות מאד וכוללות וריאציות שונות, שהמשותף לכולן הוא ההפרעה לתהליך הנשימה השוטף. בסוטרה של פטנג'לי מתארים מספר אפשרויות:
1.                  קטיעה של השאיפה והנשיפה. החלת שאיפה איטית ועצירתה, ניתן לחזור עד שהשאיפה הסתיימה. שאיפה נוספת ועצירתה, אפשר להמשיך עד אשר השאיפה נגמרת. חזרה.
2.                  עצירת הנשימה באזורים שונים בגוף (בעת או לאחר השאיפה) – בקצה האף, בגרון, שורש הלשון, מרכז החזה, בטן תחתונה.
3.                  עצירת הנשימה מחוץ לגוף (לאחר הנשיפה) – הנשימה מתחילה כ-12 אצבעות מחוץ לגוף, בעת עצירת הנשימה להתמקד במקום זה. הריאות ריקות, כוח החיים מרוקן ומוחזק מחוץ לגוף.
4.                  צפייה חדה ומוחלטת במשהו חיצוני או פנימי, שמביא להאטת ואפילו העתקת הנשימה.[19]

בבואנו לבחון את ההתכוונות הנדרשת ממתרגל השיטה יש להתייחס לשני מושגי יסוד: הראשון הינו הפארנה והשני הוא הפאראנאיאמה. הפארנה הוא כוח החיים שמתגלה בעקבות תרגילי הויסות (חלק מהשיטה שמפורטת לעיל) הנקראים פאראנאיאמה. הפארנה באה לידי ביטוי, בין השאר, בהכרח להמשיך ולנשום גם כאשר מנסים לעצור. הפארנה איננה כוח חיים גשמי. האוכל אינו פארנה; הפארנה שבאוכל מחייה אותנו. הפארנה מחברת את ההכרה שלנו עם הגוף; כאשר כואב לנו זה אומר שיש עמימות בעוצמה של כוח החיים. הנשימה אמורה לסייע לזרימת הפארנה בגוף, להשגת האיזון הרצוי בין הכוח ההורס לכוח הבונה (בכך סוטרה זו קשורה ישירות לסוטרה הקודמת לה המבקשת את ההכרה בכך שכל דבר כולל את ההיפך שלו בד בבד עם קיומו).[20]

הפאראנאיאמה מסייעת לייצוב הגופני ולטיהור של הנאדים בגוף (נקודות שבהן עובר הפארנה). המאמץ בעצירת הנשימה וויסותה שומר אותנו ערניים ומודעים לתהליכים שההכרה והגוף שלנו עוברים בעקבות תרגול הפאראנאיאמה, זאת בניגוד לנשימה המכנית שקדמה לכך. אחת מהמטרות של התרגול, ההתערבות המודעת והצפייה בנשימה, הינה "שנבין מהי מחשבה ומהי התערבות הרצון... התצפית עצמה מונעת... את עליית המחשבות או את התערבות הרצון".[21] הפאראנאיאמה חושפת כי אנו לא חיים משום שאנו רוצים בכך, אלא "משום שמשהו – ולא משנה אם נקרא לו אלוהים, ברהמן, אטמן או כל דבר אחר – רצה שכך יהיה". בעצם עולה שהנשימה נמצאת מעבר לאגו, שהאגו אימפוטנטי, ושהוא אינו מסוגל לעוצמת החיים (הפראנה). כך הבנה זו מביאה את האדם להתמסרות, שמתרחשת בעמידה פנים אל פנים מול הפארנה.

"פאראנאיאמה איננה רק שליטה בנשימה, אלא תפיסה ישירה של עקרון החיים... באמצעות תפיסת הנשימה, תפיסת כוח החיים, אנו מנסים לפרוץ שוב דרך הסבך של תחושת האני".[22] הפאראניאמה מגלה את פעולות האני, ומכניעה את ההכרה. הכוונה היא שלאחר מכן יהיה ניתן להפסיק עם ההתערבות ולהשאר עם התצפית.[23] תיקון זה של המודעות, של הזרימה, יוביל אותנו, על פי פטנג'לי, היישר אל הריכוז – לדהארנא.

בין הדברים
הדמיון בין הטכניקה של חלק מההנחיות בראג'ה יוגה לשיטה אותה מציע הרב גינזבורג מעניין במיוחד לאור ההבדלים בחשיבה שברקע הדברים. פעמים רבות קשה להשוות בין פרקטיקטות שהנחות המוצא שלהן והמקומות שלהם הן רוצות להגיע שונות במוצהר. אולם, כפי שאמרנו בתחילת המאמר ברצוננו לנסות ולדייק דרך השוני בטכניקות את הפערים המהותיים.

הדמיון בין הטכניקה שהרב גינזבורג מציע לראג'ה יוגה דומה בשתיים, וכפי שננסה להוכיח בשלוש, נקודות מרכזיות:
1.                  חלוקת הנשימה לארבעה חלקים, כאשר לאחר השאיפה ולאחר הנשיפה ישנן עצירות.
2.                  הנשימה משרתת את כל הגוף, אולם משיכתה לאיבר מסויים יכולה לסייע רבות בריפויו.
נקודת הבדל משמעותית הינה השימוש באותיות בשיטה היהודית. ההתייחסות לחשיבות האותיות בנשימה מופיע אצל הוגים יהודים נוספים (כדוגמת אברהם אבולעפיה).

למרות העובדה שבראג'ה יוגה אין התייחסות לאותיות ברצוני להשוות זאת לדיון על הפארנה ביוגה. עבור הרב גינזבורג, ולאורך דורות רבים במסורת היהודית מזוהות האותיות והדיבור ככוח שעימו מחייה הקב"ה את העולם, כפי שכותב אברהם אבולעפיה:

ואמנם כ"ב אותיות הקודש בגימ' נהר וזהו ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן... הנה"ר היוצא להשקות את הגן בכל מקום הוא יוצא לתת חיים ובריאות לצמחים לפי טבעם ומטיל בהם כח מצייר בצורתו ובאותו הכח הטבעי המטיל בהם כח יש בהם כח ג"כ לפרות ולרבות בחיבור ובפירוד[24].

במובנים רבים תפקידן של האותיות דומה לפארנה. האותיות הן ייצוג של הכוח המחייה המתלבש באויר, באוכל ובכל דבר חי בעולם. כך שלמרות שבראג'ה יוגה לא מדברים על האותיות, הדיבור על הפארנה הינו מקביל גם אם לא זהה.

סיכום
נקודה זו חשובה כי הדמיון והשוני שבין התרבויות מעיד לדעתי על הפערים בין התפיסות. הראג'ה יוגה מעניקה דגש רב לריכוז שמביא לביטול התפיסה הכוזבת של העצמי.[25] הפאראיאנאמה מכוונת לפתח את יכולתו של האדם לא להיות מוסח ממחשבות ומהתערבות הרצון. האדם מזהה את כוח החיים שלו עם הברהמן או האטמן ופועל ממקומות אלו, בהם ההקשרים הרוחניים אינם מוסחים מהנקודות הגשמיות, אלא הוא מגיע לחווית אחדות חזקה.

לעומת זאת האותיות הן בדיוק קו התפר בין הרוחני לגשמי. מצד אחד הן הדבר הגשמי, הן שומרות על הסתכלות מאד קונקרטית, אך מצד שני הם לא הדבר בעצמו (הרי לא ניתן לאכול אותיות). אפילו העניין הפשוט של כב' אותיות נפרדות סוטר את החוויה האחדותית היוגית. משה אידל בספרו "אברהם אבו אלעפיה, לשון, תורה והרמנויטיקה" מתאר כיצד הבין אבו אלעפיה את תפקידן של האותיות, "האותיות הנחשבות מהוות מעין עולם מושכל, כפי שהוא נמצא בשכלו של האדם. אותיות אלה הן צורות הדברים הקיימים, שנבראו על-ידי האל באמצעות ההיבט היוצר של האותיות. האדם מכיר בדרך כלל את ההיבט המיידע שלהן, ואילו ההיבט היוצר נודע רק ליחידי סגולה".[26] ההגדרה כאן נעה בין מציאותן ויכולתן ליצור במובן הממשי, להיבט הצורני שלהן, כפי שהן נמצאות בשכלו של האדם.

כמו כן, ניכר שאין כאן התבטלות של האדם לאותיות כי אם הזרמתן למקום שבו הוא רוצה בהן.[27] האדם בשיטתו של הרב גינזבורג אינו מתבטל לכוח החיים, כי אם 'מתקן' באמצעות הזרמה נכונה. נקודה זו, של מקום הרצון והמחשבה, מושגים שהן הרב גינזבורג (בהתייחסותו לשאיפה ולבלימה – לספירות הכתר והחכמה) והן הסוטרה של פטנג'לי מתייחסים אליהן ישירות, היא מהותית בעולם שנוצר עבור המתרגל.
ברור, כי המתרגל על פי דרכיו של הרב גינזבורג אקטיבי יותר בפעילותו ובכוונתו לתקן קלקולים. הרצון והמחשבה הן דבר שהמתרגל פועל לקראתו. לעומת זאת, המתרגל לפי הסוטרה של פטנג'לי שואף לנקודה ממנה הוא יצפה בהתרחשות ויהיה מודע לה. במובן זה התפיסה של הרב גינצבורג מתארת אדם 'גשמי' יותר הקשור יותר לרצון ופועל בקו התפר שבין הגשמי לרוחני (בדומה לאותיות). זאת בשונה מהמתרגל על פי פטנג'לי ששואף לחוויית חיים 'רוחנית' יותר, שאיננה מתחברת לרצונות ולמחשבות אלא מנסה להנתק מהם ולמנוע מהן להתערב, על ידי פיתוח המודעות והרגישות אצל המתרגל, המונעות את 'עליית המחשבות' 'והתערבות הרצון' (כמפורט לעיל).



[1]               אידל טוען כי שיטתו של אבולעפיה איננה מבוססת על תרבות אחרת (ההיזיכאזם, כפי שגרשום שלום טען), כי אם בעיקר על התפתחות פנימית  מדברים הכתובים בספר היצירה. אידל, משה. החוויה המיסטית אצל אברהם אבולעפיה. עמ' 36. מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשמ"ח.
[2]               כאמור, פירוט של אישים נוספים ניתן למצוא, בין השאר, בספרו של אידל, החוויה המיסטית אצל אברהם אבולעפיה. שם הוא גם מתאר את שיטת הנשימה שאבולעפיה פיתח והתחלקה לשלושה חלקים שאיפה, נשיפה ועצירה. ראה בעיקר ע"מ 26-32.
[3]               בראשית ג, טז.
[4]               הסבר קצר על ספירות הכתר, החכמה, הבינה והדעת יפורט להלן בגוף העבודה.
[5]               תהלים קיג, ט.
[6]               הרב יצחק גינזבורג, אשא עיני, דף קעט. גל עיני, כפר חב"ד, התשס"ה. ראה הערות שוליים.
[7]               גם כאן יש מי שזיהו את חטא האדם הראשון עם חוסר הסבלנות.
[8]               הרב גינזבורג, יצחק. דפים קפד ו-קפה.
[9]               תהילים, פרק קנ, פס' ו. הרב גינזבורג קורא את הפסוק "כל הנשמה (על כל נשימה ונשימה) תהלל יה". עמ' קעז.
[10]             בר לב, יחיאל אברהם. ידיד נפש – מבוא לתורת הקבלה. פתח תקוה, תשמ"ו.
[11]             על הקשר בין הנשימה לאותיות ראה עמ' קעח ב-סוד הנשימה: חדוה.
[12]             במאמר מפורטות מספר דרכים לספירת הפעימות, בהן הפסוק 'שמע ישראל יקוק אלקינו יקוק אחד'. כל אות מהווה פעימה אחת למעט המילה 'אחד' שהיא פעימה אחת. ראה הרב גינזבורג, יצחק. עמ' קפא.
[13]             ידיד נפש – מבוא לתורת הקבלה, עמ' 73.
[14]             הרב גינזבורג, יצחק. דף קעח והערת שוליים ב' בדף קעז.
[15]             ידיד נפש – מבוא לתורת הקבלה, עמ' 81.
[16]             דף קעח ודף קעז הערת שוליים ג. וכן ראה בספר 'סוד חיי העולם הבא', אברהם אבולעפיה, "וכוון בכוונה מעולה ותהיה הנשימה (נשיפה), שתנשום בכל אות ואות, נשימה נמשכת אחר הניקוד אשר בה (באות) בניגונה... ואח"כ כאשר תמשיך תנועות האות בהזכרה, תניע ראשך לצד מעלה כנגד השמים, וסגור עיניך ופתח פיך ויאירו דבריך. ונקה גרונך מכל לחה, שלא תפסיק הלחה הזכרת האות מפיך. וכפי אשר (משך נשימתך) תהיה התנועה העליונה למעלה עד שתפסיק הנשימה יחד עם תנועות ראשך.
[17]             ידיד נפש – מבוא לתורת הקבלה, עמ' 74.
[18]             הרב גינזבורג, יצחק. דף קעח, וכן ראה דף קעז הערת שוליים ד'.
[19]             ונקטסאננדה, סוואמי. סוטרות היוגה של פטנג'לי. מודן. בן שמן. פירוט הטכניקה מובא בע"מ 204-206. סוטרות 2.49-2.51
[20]             ונקטסאננדה, סוואמי. ע"מ 200-201.
[21]             שם. עמ' 205.
[22]             שם. עמ' 204.
[23]             לנקודה זו חשיבות משום שהנשימה חוזרת להיות לא 'מופרעת' ולא 'מווסתת' גם במהלך מדיטציה, "הנשימה נעשית כה עדינה שכמעט אי אפשר לחוש בה – אין בכלל נשימה עמוקה" שם. עמ' 290.
[24]             ספר חיי העולם הבא. כמו כן ראה הרב נחמן מעשה מאורח ומעשה מלחם.
[25]             ונטקסאננדה, סוואמי. ע"מ 281-282.
[26]             עמ' 25.
[27]             בספר 'חיי העולם הבא' כותב אבולעפיה, "ואם היה מזכיר את האות וטועה ח"ס בקריאת האות המולך על האבר ההוא אשר בראש האדם הקורא ח"ו היה נתק האבר ההוא ומחליף מקומו ןמשנה טבעו מיד והיה נתק בו צורה אחרת והיה האדם בעדו בעל מום". קטע זה משקף הן את הקונקרטיות והגשמיות של האותיות, והן את החשיבות של תפקיד האדם בכיוון האותיות לגופו שאלמלא כן יהיו לכך השלכות פיסיות חמורות (נכות).