יום שישי, 29 ביולי 2011

מסעי בני ישראל - חיים אמיתיים

הבעטליר העור של רבי נחמן קיבל הסכמה מהנשר הגדול שהוא הכי זקן והכי יניק והוא חי חיים אמיתיים כי הוא זכר את ההתחלה הראשונה שלו. להיות הכי זקן והכי יניק זה המצב שהבנאדם חי את החיים שלו עד הסוף שהוא ההתחלה שלהם. מסע החיים של האדם נע אל מקורותיו העמוקים ביותר, אל התנועה שהתחילה את החיים האלה, אל הניצוץ הראשון של הכוונה הראשונה של הצעד הראשון שהחל את החיים. כי האדם, בכל אספקט של החיים שלו משחזר שוב ושוב את התנועה הראשונה, היא התנועה היחידה שלו, חוזר אל הרצון שהניע את כל העסק, פוגש אותו מכל הזוויות, מתנסה איתו, חולק אותו עם אחרים, חורש איתו את האדמה ונהנה מהפירות.
ולפעמים אדם זוכה והוא חי הרבה חיים ונולד מחדש ונוספת לו נקודת התחלה חדשה שמניעה אותו למסע חדש אל נקודת ההתחלה. והזכיות הללו נעשות על ידי מצוות מעשיות, שהאדם מצליח לחבר את עצמו עם המציאות בצורה מעשית שמולידה אצלו מבט והתבוננות חדשה, רחמים חדשים שעוד לא ידע מעולם.
וזה מה שכתוב בפרשת מסעי: ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי יהוה ואלה מסעיהם למוצאיהם.
משה כתב את נקודות המוצא למסעות על פי ה'. שה' נתן לנו את התורה, שנזכה על ידה לעוד ועוד מסעות חיים, וכעת מפרש והולך את המסעות השונים אל נקודות המוצא, השורשים העמוקים של עם ישראל.

משהו על נישואין - קטע מתוך כתבתו של ירון פריד על הופעה של סיינפלד באתר הארץ



נשים זה שאלות. להיות נשוי זה לענות על שאלות. כל הזמן. גם כשאתה ישן. להיות נשוי זה כמו להתחרות בשעשועון טריוויה מול האלופה הבלתי-מעורערת. אתה אולי תזכור איזה סרט שאולי ראיתם ביחד, אבל היא זוכרת כל מילה שנאמרה בשיחה שניהלתם בשלוש לפנות בוקר לפני שמונה שנים. אתה תמיד מפסיד בשעשועון הזה, ואל תשכח בבקשה לקחת איתך את שקית הזבל ביציאה מהאולפן.

אני פה בגלל אשתי / ירון פריד אתר הארץ, ביקורת על הופעות של סיינפלד וקליז

יום חמישי, 28 ביולי 2011

הקולקטיב, onwards / דרור בר-יוסף



לקראת שבת קודש המתקרבת אלינו בשמחה, חשבתי להמליץ על אלבום נפלא שיסייע בהקפצת ההכנות לשבת ובע"ה יוסיף מעט שמחה. להקת הקולקטיב מונה שבעה חברים, צעירים, שיוצרים ביחד קולקטיב מיוחד של סגנונות מוסיקה שונים מבלוז ורוק דרך פולק ועד ג'אז ונגיעות אלקטורוניות. את הקולקטיב הזה של אנשים ורעיונות מובילים שני סולנים, עידן רבינוביץ ורועי ריק, למיצג נעים ביותר בצורת אלבומם onwards.

בליקוטי מוהר"ן מובא שככל שהתלמיד 'קטן' יותר כך הוא זקוק למלמד 'גדול' יותר, כך שהוא יוכל להלביש ולהמשיג לו את הדברים בצורה פשוט ובהירה יותר.טענה זו, הינה טענת יסוד בכל מהלך חינוכי אפשרי, והיא נכונה על שלל השלכותיה, אדם שאינו יכול להסביר מהלך מורכב בצורה פשוטה, זה בד"כ נובע מכך שתוכן הדברים לא ירדו 'לסוף דעתו'.

אולם דבר זה איננו נכון רק ללימוד ויחסי מורה תלמיד, ג'רי סיינפלד הוכיח כי הדברים נכונים גם לתוכנית טלוויזיה פופולרית המחויבת למשפטים קצרים וקולעים המכילים בתוכם תובנה מזווית יחודית על חיי היומיום. את שעשה ג'רי סיינפלד לתוכניות הסיטקום בטלוויזיה ממשיכים חברי להקת הקולקיטיב בתחום המוסיקה.

הקולקטיב מצליחים להכין מוסיקה קלילה,שמחה,קצבית ופשוטה, הנעימה גם לאוזן העסוקה בדברים נוספים ובחיי היומיום, אך בד בבד מכילה בתוכה עשירות שתשמח את הדקדקן שבשומעים (בתנאי שהוא מצויד במספיק חוש הומור והשיל מעצמו מעט מכובד רציניותו). אלמנט קטן זה נוכח בכל יצירה ומחשבה גאונית, ובעצם מבחינתי הוא עומד בתשתית יצירתו ההיסטורית של מיילס דיוויס so what, שכשמה כן היא, חסרת יומרות, אך בהחלט מהווה, לפחות עבורי, כמה דקות בגן עדן.

אינני משווה את אלבומם של הקולקטיב ליצירתו של דיוויס  (וגם לא לסיינפילד בתחומו), אבל בהחלט המרכיב החשוב ביותר, המסמן במקרים רבים את הגאונות האמיתית, קרי היכולת לנסח רעיונות מורכבים בצורה קולעת ופשוטה, נוכחת במיטבה באלבום הנפלא של הקולקטיב onwards.

מאפיין ייחודי נוסף לקולקטיב, שגם כן מהווה חריגה לקלילות הנפלאה של היצירות שלהם, זה האלמנט הפוליטי החריף והחריג. שירם 'כשאת אומרת כיבוש' למה את מתכוונת הוא שיר מרענן ומוצלח, שללא קשר להסכמה או שלילה של מסריו הפוליטיים, מצליח לשלב בתוכו היטב את הציניות החביבה והמרירה יחד עם המלל והעיבוד המוסיקלי הקציבי והנעים אך הטומן בחובו את אותה הציניות הזכורה לטוב.

בקיצור, מומלץ. 

יום שלישי, 26 ביולי 2011

תפילה מעבר לסובייקט - חלק ראשון

בשורות הבאות אבחן את תופעת התפילה מנקודת מבטן של שתי תיאוריות ביקורתיות בנות המאה העשרים: מושג הספרות המינורית של דלז וגואטרי, כפי שהוצג בספרם "קפקא - לקראת ספרות מינורית";1 והתיאוריה הפרפורמטיבית של המגדר, כפי שהציגה אותה ג'ודית באטלר בספרה "צרות של מגדר"2 ובמסה "קוויר באופן ביקורתי".3 התפילה בה אעסוק היא תפילת הקבע הנהוגה ביהדות האורתודוקסית, המורכבת מנוסח קבוע החוזר על עצמו בתוספת מרכיבים שונים שלוש פעמים ביום, עם שינויים מספר בשבתות וחגים. הבחירה בתיאוריות אלה נובעת מכך ששתיהן מציגות עמדה ביקורתית לגבי היחס בין הסובייקט לשיח. יחס זה עומד במרכזו של הדיון המודרני ביחס לתפילת הקבע, המתמקד לרוב במתח שבין הניסיון לעגן את הדתיות בסובייקט לבין הקביעות האנונימית של נוסח התפילה. בשיח זה נתפס הסובייקט כמוקד של חירות בו שוכנת האמונה בטהרתה, ונעשים מאמצים לאפשר לו לבטא את עצמו במסגרת התפילה האורתודוקסית או לצידה. בניגוד לכך, התיאוריות בהן אשתמש מניחות כי הסובייקט הוא תוצר של השיח והפרקטיקה המלווה אותו, כאשר כאן מדובר בפרקטיקה הדתית שהתפילה עומדת במרכזה. כינון זה של הסובייקט כפוף למערכות כוח הקובעות את זהותו ומגבילות את האפשרויות העומדות בפניו, ולכן הוא אינו יכול להתפס כמוקד של חירות. עם זאת, תיאוריות אלה מציעות גם אפשרות של שינוי ופעולה מתוך הפרקטיקה עצמה, ולכן אנסה לתאר על פיהן אפשרות של תפילה אחרת. תפילה זו חורגת מהניגוד השגור שבין הסובייקט החופשי למסגרת הקבועה, כיוון שהיא מניחה כי הסובייקט הוא דווקא תוצר של אותה מסגרת; אך ניתן עם זאת להשתמש במסגרת זו על מנת לפרק את הזהות שהיא מנסה ליצור ולפתוח כיוונים אחרים.

תיארתי כאן את הרקע המשותף לתיאוריות בהן אשתמש, אך כל אחת מהן מתבטאת בשפה אחרת ופונה לכיוון שונה. לכן אפתח כעת ביישום התיאוריה של באטלר ביחס לתפילה, ברשימה הבאה אפנה ליישום החשיבה של דלז וגואטרי בנושא זה, ולבסוף אשווה בין הגישות ואבחן את ההבדלים ביניהם.


ג'ודית באטלר – התפילה כמשחק

העיסוק של באטלר במגדר כאקט פרפורמטיבי מאפשר לה להוליך את התיאוריה של פעולות הדיבור לאפיקים ביקורתיים, ככלי לשינוי חברתי. כאן אנסה להשליך את המהלך שהיא מציגה לתחום התפילה, ולבחון את האפשרויות לעשות בו שימוש דומה בתחום זה.

על מנת להבין את התפילה כאקט פרפורמטיבי יש לשאול מה היא עושה. אם נענה לשאלה זו מנקודת מבטו של המאמין המתפלל [ובייחוד זה המודרני], התשובה תכיל בתוכה את עמידתו של האדם מול האל, את סוגי התקשורת השונים שהתפילה יוצרת ביניהם [שבח, בקשה, הודאה], ואת הציפיה למענה או לפחות לשמיעה והבנה. תיאור זה מכיל את המרכיבים של מה שאכנה "מרחב האמונה" – הסובייקט המאמין, האל השומע, והקשר המתקיים ביניהם. מנקודת מבט זו תובן התפילה כמתקיימת במרחב זה, מתבססת עליו כהנחת מוצא. המתפלל הוא אדם מאמין, חלק מרכזי בזהותו הוא האמונה בכך שחייו מתנהלים [גם] במרחב אותו תיארתי, מרחב בו קיים גם האל ויש אפשרות לתקשר אתו. מעבר לכך, הצלחתה של התפילה עשויה להימדד במידה בה אמונה זו היתה נוכחת בה, במידה בה המתפלל היה מודע לעמידתו בפני האל, לדברים שהוא אומר בפניו ולהקשבתו.

תיאור זה של פעולת התפילה, שבמרכזו עומדת מודעותו של המתפלל למרחב בו היא מתקיימת, נמצא בעימות מתמיד עם היותה של התפילה אקט מוסדר ומחייב החוזר על עצמו בזמנים קבועים ללא כל שינוי. סביב פער זה בנוי עיסוק רב בנושא התפילה עוד מימי קביעתה כחובה, ובמיוחד בתקופה המודרנית ששמה דגש על עמדת הסובייקט. בהקשר זה הדרישה לכוונה בתפילה היא ניסיון לעגן את התפילה בסובייקט, להפוך אותה לביטוי שלו המייצג את מצב העניינים הפנימי בנפשו, למרות היותה טקס שבאופן מובהק אינו נובע ממנו.

המתח הזה הוא בדיוק המקום בו מתבקש לבחון את הדברים מנקודת המבט שמציגה באטלר. ע"פ גישה זו יש לראות את הסובייקט כתוצר של השיח ולא כמקור לו, ולהבין את כוח הפעולה של הדיבור כמבוסס לא על כוונת הדובר אלא על הציטוט החוזר ונשנה המעניק לטקסט את סמכותו. היישום של הדברים ביחס לתפילת הקבע הוא פשוט – כוחו של נוסח התפילה נובע ממקורו הקדום, אי שם במעמקי המסורת העתיקה, ותפיסתה של התפילה כמוצלחת תלוי בהיותה ציטוט מדויק של המטבע העובר מפה לפה במשך מאות שנים. הצלחה זו היא לא רק הציפיה להקשבה או היענות מצד האל, אלא גם הפיכת האדם למתפלל, כינון מרחב האמונה שתואר לעיל. ההבדל בין אדם המדבר אל עצמו למתפלל המדבר עם בוראו הוא לא שאלה של כוונה ורצון, אלא שאלה של ציטוט.4

תיאור הדברים מנקודת מבט זו מאפשר להבין את מרכזיותה של תפילת הקבע בהוויה הדתית. יש להבין אותה לא כהתקבעות של מה שהיה או אמור היה להיות תנועה אישית ספונטנית, אלא כמה שיוצר את המרחב בו אפשר לדבר על תנועה כזו. כפי שטוענת באטלר, ה"אני" אינו קודם לשיח אלא נוצר בתוכו, בעמדות שהשיח מגדיר לו, וחופש התנועה שלו מוגבל לנתיבים שמוגדרים בשיח עבור "אני" כזה. חובת התפילה היא מרכיב מכונן בהבניית הזהות הדתית, כיוון שבה מוגדרת בצורה ברורה העמדה שמוענקת לסובייקט המאמין במרחב בו הוא מתקיים. עם זאת, יש לשים לב להבדלים בין המגדר בו עוסקת באטלר לבין הזהות הדתית: בעוד המגדר מתכונן ע"י הצגתו כגורם טבעי, הזהות הדתית נתפסת דווקא כהכרעה אישית המתבטאת בתפילה. אך גם במקרה זה החירות מוגבלת למסלולים קבועים מראש: הזהות הדתית5 דורשת עמידה מוחלטת בחובות התפילה, הנתפסות כמבטאות את עמדתו הקבועה של הסובייקט המאמין, בעוד הזהות החילונית לכאורה אינה מאפשרת תפילה כלל.6 יש הכרה חברתית מסוימת בזכותו של הפרט לעבור מזהות אחת לאחרת [גם אם כל קהילה עשויה להטיל סנקציות על העוזבים אותה], אך כנגד כך ישנה דרישה לשמירה על גבולות מוגדרים בין הזהויות. השמירה על הגבולות אמנם אינה הופכת את הזהות הדתית לטבעית כמו המגדר, אבל היא מעניקה לה מימד של עומק ורצינות, מעגנת אותה במקומות "יסודיים" יותר בנפשו של הסובייקט.

מתוך כך, ניתן לבחון את מקומם בתחום התפילה של הטיעונים בהם משתמשת באטלר ביחס למגדר. באטלר טוענת מצד אחד כי המגדר אינו "משהו שלובשים אותו" לפי בחירה, אלא תוצר של רצף פעולות חוזרות ונשנות המכוננות את עמדת הסובייקט של היחיד, תחת משטר חברתי מגביל וכוחני במידות משתנות. מצד שני, היא מדגישה כי אין בכך כדי לחסום לחלוטין את אפשרויות הפעולה, שכן ההבניה לעולם אינה מושלמת. החזרתיות של הביצוע הפרפורמטיבי, היותו בנוי על רצף ציטוטים מתמיד, חושפת את היותו מאמץ של כינון המתיימר לטבעיות. טענה דומה ניתן לומר ביחס לחזרתיות של התפילה: זהותו של הסובייקט המאמין אינה קודמת לביצוע התפילה אלא נוצרת בתוכו, ולכן יש צורך מתמיד בחזרה על מעמד זה על מנת ליצור רושם של רציפות. מכאן החשש המעוגן גם בצו ההלכתי מפני החמצת תפילה אחת, והצורך להשלים את החסר במהרה, כאילו אם יעברו שעות ספורות ללא תפילה יתפוגג מרחב האמונה ויעלם. כמו המגדר, גם האמונה היא משחק שלעולם אינו משוחק עד הסוף, תמיד נשארים בו חללים ברצף הזמן שדורשים השלמה דמיונית על מנת ליצור רצף של זהות.7 כפי שטוענת באטלר, חללים אלה הם בדיוק המקום בו יכול השינוי להתחולל, הם מסמנים את נקודות הרפיפות של הזהות היציבה, ומהווים פתח ליצירת אפשרויות חדשות וגמישות יותר. השינוי לא יכול להיעשות מתוך עמדת סובייקט חלופית, שכן אז הוא עלול לגלוש מיד אל הדיכוטומיה של דתי/חילוני; על מנת שתתאפשר הגמשה של מעגל הזהויות יש לחשוף את מימד ההבניה שבזהות הדתית עצמה, את הצורה בה מתפקדת התפילה בתוכו.

ערעור הזהות הדתית צריך אם כן להיעשות בתוך הפעילות החזרתית בה היא נוצרת, במרחב של התפילה. מה יקרה אם ישתתף בתפילה אדם המזוהה כחילוני? באפשרות זו, המתממשת לרוב בתפילת יום הכיפורים, דן עדי אופיר בספרו "עבודת ההווה".8 אופיר מתאר את טקס התפילה כפרקטיקה המעצבת את זהותם של המשתתפים בה, בין אם הם דתיים ובין אם חילוניים. ע"פ הניתוח שלו, יכולתו של אדם חילוני להשתתף בטקס זה מבוססת על המאפיינים הייחודיים שלו: הדגש על הכלל המאפשר ליחיד להשאיר בצד את אורח חייו היומיומי, והעיסוק בחטאים המשותפים לכל המתפללים. מאפיינים אלה ודומיהם מאפשרים לתפילת יום הכיפורים להתקיים במעגל סגור שנשאר מובחן מההתנהלות האישית בשאר ימות השנה, המשמש לכינון השותפות הלאומית המסורתית. הדגש של אופיר הוא על השפעתה של התפילה על עולמו של החילוני המשתתף בה, שעבורו היא אכן מתקיימת במרחב-זמן תחום; אך עבור הדיון כאן המיקוד הוא על מקומה של התפילה בעולמו של האדם הדתי, בו כאמור היא מתיימרת לבטא את זהותו הקבועה. כיוון שהמתפלל הדתי תופס את התפילה כביטוי מזוקק למרחב הקיום כולו, הוא צריך להבין את תפילתו של החילוני כביטוי להשתתפותו בזהות זו לפחות באופן זמני, כתוצאה מהתעוררות הנקודה היהודית שבליבו ביום הדין. לעומת זאת, ככל שהשותפות של המתפלל החילוני תיתפס כאקט מקרי יותר, כפעולה שאינה מבטאת דבר, כך היא תחשוף את התפילה עצמה ככינון ולא כביטוי לזהות קודמת. במקרה כזה תהפוך התפילה לאירוע קטוע המכונן מרחב אמונה שברירי, בו מתקיים סובייקט רופף ולא רציף.

בדומה להצגת הדראג, הנקודה כאן היא הפיכת התפילה למשחק, לפעולה שאינה כבולה לביטוי של עמדה קודמת ולמחויבות אליה. המשחק יכול להיווצר כאשר המבצע מוגדר מראש כאדם חילוני, והוא חודר למרחב האמונה של התפילה בצורה שאינה מאפשרת לתפוס אותו כמצטרף אליו מתוך הרצינות הנדרשת. אפקט המשחק עשוי להיווצר גם ע"י אדם המוגדר כדתי, כאשר התפילה מתבצעת בהקשר תיאטרלי – כחלק מהצגה או צילומי סרט. מצבים אלה מציגים את אקט התפילה כולו כמשחק: הביצוע אינו יכול לעולם להנכיח את הזהות אותה הוא מתיימר לבטא, לכן לא ניתן להבחין בין תפילת המאמין לתפילת השחקן; התוצאה היא ערעור על עצם המושג של תפילה "אמיתית", על משמעותה של עמדת הסובייקט המתפלל.

השלכותיו של מהלך כזה עשויות להגמיש את הגבולות שבין גושי הזהות המוגדרים, ולאפשר את צמיחתן של אופציות אחרות. זהויות אלו לא יהיו "חילוניות" יותר מאשר "דתיות", שכן לא ניתן לקבוע מראש את תפקודה של התפילה במערכת שונה. התפילה כמשחק חורגת אמנם מהשיח המקובל כיום ביחס לתפילה ולזהות דתית, אך ניתן בכל זאת למצוא במסורת היהודית כיווני חשיבה שימצאו באפשרות זו פוטנציאל לעבודה דתית ולא רק לפירוק ולחילון - החל מדוד המשמש כבדחן המלך ועד תיאור הכהן הגדול/הצדיק כבדחן בסיפור "מעשה ממלך עניו".

ברשימה הבאה אעבור לבחינת הדברים מנקודת מבטם של דלז וגואטרי, ואנסה להראות כיצד השיח שלהם פותח אופציות שונות.


1ז'יל דלז ופליקס גואטרי, קפקא - לקראת ספרות מינורית, תרגום: רפאל זגורי-אורלי ויורם רון, רסלינג, ת"א 2005.

2ג'ודית באטלר, (2001). קטע מתוך 'צרות של מיגדר', תרגום: דפנה רז, מכאן 2, עמ' 202-219.

3ג'ודית באטלר, קוויר באופן ביקורתי, תרגום: דפנה רז, רסלינג ת"א 2001.

4קיימים כמובן גם מסלולים מקבילים לתפילה אישית, אך אלה תמיד נשארים מובחנים מהתפילה הממוסדת ובמידה רבה אינם מצליחים לעצב מרחב אמונה בצורה דומה. נראה שעבור רוב המתפללים ה"רגילים" יראה עדיין ביצוע כזה כדיבור של האדם עם עצמו ולא כ"תפילה".

5מדובר כאן בזהות האורתודוקסית, בה נשמרה מרכזיותה של תפילת הקבע ועל כן היא המתאימה ביותר לניתוח שאני עושה כאן.

6מסיבות מובנות הזהות החילונית היא גמישה יותר, נושא שאעסוק בו להלן. עם זאת, נראה שגם בה מתקיימות סנקציות חברתיות על החורגים מהכללים ופולשים למרחבים לא-להם.

7ביטוי נאה לכך ניתן לראות בדבריו של הרב קוק:”אין התפילה באה כתיקונה כי אם מתוך המחשבה שבאמת הנשמה היא תמיד מתפללת. הלא היא עפה ומתרפקת על דודה בלא שום הפסק כלל, אלא שבשעת התפילה המעשית הרי התפילה הנשמתית התדירית היא מתגלה בפעל” [עולת ראיה, מוסד הרב קוק ירושלים תשמ”ג]. כאן התפילה אינה רק ביטוי של אמונה פנימית, אלא היא מופנמת ומונצחת כהתרחשות מתמדת הקיימת כל העת מתחת לפני השטח.

8עדי אופיר, עבודת ההווה, הקיבוץ המאוחד 2001, עמ' 117-150.

יום שני, 25 ביולי 2011

מים עליונים ממש!

מים תחתונים בוכים 'אנן בעינן למהוי קדם מלכא'

גם מי שלא ממש משתכנע מתיאורים של נתן אביעזר על תקן "כל הקוסמוגניה המודרנית כתובה בספר בראשית" , קשה שלא להנות מגילוי מים בחלל העמוק (מרחק 12 ביליון שנות אור), הגועשים ורוחשים סביב חור שחור.
לחובבי
לכל חובבי הגלישה, מי שלא ראה את APM 08279+5255 לא ראה חתיכת גל מימיו (פי 140 טריליון מהאוקיינוסים המקומים). DUDE!
כשאני רואה כזו תמונה הגיק-דוס שבי בוכה על שאינני חי ברומן של זילאזני, ומברך על שאני לא ב"קרח 9" של וונגוט.

יום ראשון, 24 ביולי 2011

הורים כועסים והורים שמחים

סמס שקיבלתי היום המזכירות של היישוב (תקוע):
שימו לב, היום ומחר ישמעו יריות וזיקוקין לרגל קבלת ציוני הבגרות לשכנים