יום שלישי, 5 ביולי 2011

האמת כרב תרבותית - רשומה קצרה מאת דרור בר-יוסף על ספרו של אלן באדיו 'אתיקה - מסה על תודעת הרוע'. עדי אפעל. רסלינג 2005.


האמת כרב תרבותית
ברשימה זו ננסה לבחון את ספרו של באדיו 'מסה על תודעת הרוע', תוך התייחסות לספר, 'שש מסות על נאורות ומודרניזם', בעריכתו של עזמי בשארה. כך, ננסה להבין טוב יותר את השינויים שבאדיו עורך בהגדרתו למשוג 'אמת' ולעמוד כך על יתרונותיו וחסרונותיו של מהלך זה. באדיו בונה בספר תפיסת עולם, שבמהלכה הוא מגדיר מושגי יסוד בסיסיים מחדש (בהם 'אמת', 'טוב', 'אתיקה' וכו'), ומנסה, מחד לערער על התפיסה הרווחת כיום, ומאידך לבנות משהו חדש. להערכתי, באדיו משקף בספרו מעבר מדיבור על תכנים ותכלתיות (כפי שהיה בתקופת הנאורות), להתמקדות על 'דרך'. נראה, שעל ידי התמקדות 'בדרך' (ולא בתכלית) מנסה באדיו לשמור על יחסיות ורב תרבותיות, גם במושגים של 'אמת', 'טוב' ו'אתיקה'. אנו ננסה לבחון זאת עם מושג ה'אמת', וננסה לראות כיצד באדיו מעביר את כובד המשקל להתרחשות, ארוע, שעצם היותו מכונן דבר כאמיתי. כך, להערכתי, מצליח לשמור באדיו על מושג כמו 'אמת' גם בעולם יחסי ורב תרבותי.

האמת של באדיו
באדיו פותח בביקורת חריפה על האדם בתקופה המודרנית, הקיום היומיומי של האדם מושווה לקיום חייתי פשוט. קיום שנמצא מתחת לטוב ולרוע, מתחת לאמת ולשקר. קיום שאינו קורה בו כלום. 'הדלק' המוסרי והקיומי בחברה המודרנית הוא ההימנעות מהרע – הטוב, אינו טוב, אלא 'לא-רע'. נראה שלפי באדיו אפשר לחלק בין היישות ה'נצחית' באדם לבין יישותו 'החייתית'. היישות החייתית איננה דבר שלילי או חיובית היא לא רלוונטית לאמירה מסוג זה. "מקורה של ההתנהלות הרגילה של החיה האנושית מצוי במה ששפינוזה כינה "ההתמדה בישות", שאינה אלא החתירה אחר העניין, קרי אחר שימור העצמי. שימור זה הינו החוק של ה"מישהו" כפי שהוא יודע את עצמו"1'.

מה שמכונן את האדם היא היישות הנצחית שבו, היא המאפשרת את קיום הסובייקט, 'האמת', 'הטוב' או 'הרע'. באדיו מבסס את קיומו של האדם הנצחי, על התנגדות האדם להיותו או להתייחסות אליו כאל חיה. באדיו מבסס את טענתו על ההתנגדות של בני האדם להשפלתם כחיות, "התנגדות שונה מזו של הסוסים, התנגדות שאינה מתרחשת בגופה השברירי אלא בהתעקשותה להישאר מה שהנה, כלומר בדיוק דבר מה שונה מהוויה קורבנית, שונה מהוויה-לקראת-המוות – דבר אחר מישות בת תמותה.
ישות נצחית: הנה מה שהמצבים הקשים ביותר שעוברים אל האדם מעידים עליו שהוא"2.

לפי המודל שבונה באדיו הסובייקט נברא מהתרחשויות בהן מתנער האדם 'החייתי' על ידי ארועים 'נצחיים', אותם הוא מחלק לארבע טיפוסים כלליים, מפגש אוהבים, מציאת בסיס מדעי חדש, המצאה אומנותית ומהלך של פוליטיקה של חירות3. המהלך של 'שבירת' המצב הרגיל והנאמנות, ההמשכה הממשית, של נקודת המשבר היא, על פי באדיו, תהליך של אמת. "אתיקה של אמת", לפי באדיו, היא "עקרון התמשכותו של תהליך אמת, או באופן מדוייק ומורכב יותר: הוא זה אשר מעניק עקביות לנוכחות של "מישהו" בקומפוזיציה של סובייקט המוסק על ידי התהליך של אמת זו"4.

לפיכך, אי אפשר לדבר על אמת אחת, "ואין בנמצא סובייקט אחד, אלא כמניין האמיתות כך מניין הסובייקטים; כמניין הסוגים הסובייקטים כך מניין תהליכי האמת... כל חיה אנושית, משתתפת באמת ייחודית מסוימת, רושמת את עצמה באחד מארבעת הטיפוסים הסובייקטיביים.
פילוסופיה מסוימת מציעה לבנות מרחב של מחשבה שבו הסוגים הסובייקטיביים השונים, הניתנים באמיתות הייחודיות של זמנה, מתקיימים בצוותא. אולם קיום בצוותא זה אינו האחדה – לכן לא ניתן לדבר על אתיקה אחת"5.

נקודה זו היא אחת מהנקודות הבסיסיות בהגותו של באדיו, כל טענה שתנסה לצמצם את האינסופיות של ההויה לכדי דבר אחד הרי היא פוגמת באמת. לכן, אין אל, כי האחד איננו (עמ' 41). על כן, להבדיל, הנאצים הם ההיפך מהאמת ומהטוב, כי במקום להתבסס על האינסופיות של הריק, של השבר של הנצחי ביומיום, הם מילאו את נקודת הריק "בפרטיקולריות הסגורה של המכלול המופשט (ה"גרמנים" או "הארים"). פעולתה הקבועה היא ההבניה הבלתי פוסקת של מכלול זה, אין לה כל אמצעי לעשות זאת זולת זה של "ריקון" מה שמקיף אותו"6 . כפי שאלי שיינפלד מציין באחרית הדבר לספר, "האמנם האמת אוניברסלית?", "היכולת לאשר את הלא-יש, לעמוד לנוכח הבלתי-ניתן-לחישוב היא זו המאפיינת את האדם כנצחי"7.

נראה, כי נקודה זו ('הריק' של השבר) היא האמת האוניברסאלית. היכולת לשבר אימננטי, הקיימת אצל כל אדם באשר הוא, ההיפתחות לאחד מארבעת טיפוסי האמת היא האמת הכללית, שיכולה (מתוקף היותה ריקה ואינסופית) להיות אמת בכל מקום ובכל זמן. לכן, להערכתי ניתן לומר כי באדיו שינה את ההתמקדות מהאמת כקיימת וכתכלית אליה ניתן להגיע, ל'דרך'. בעצם, לפי באדיו האמת נמצאת אצל כל אחד ואין זה משנה מה היא מכילה, כי האמת מכילה הכל. מכך יוצא, שהשבירה של ההתכנסות בעצמי, היא האמת. אותה שבירה של התכנסות החוזרת בעצמי היא זו שתלמד אותי שאני לא היחיד, ולכן, גם לאחרים יש אמת.

ביקורת נאורה
נפתח בהתמקדות על מספר נקודות בנאורות (גם אם הן לא הבלעדיות, אנו נתייחס אליהן ביחס לעבודתו של באדיו), הרעיון של האוניברסאליזם ועקרון התבונה. (במבוא לספר מציין בשארה נקודות אלו (יחד עם האינדבידואליזם), כמושגי יסוד שעוצבו במאה השמונה עשרה8. עקרון האונברסאליזם חשוב לנו בשני הקשרים:
א. האוניברסאליות של ערכים ונורמות.
ב. המתח שבין הפרט לציבור.
(בשארה עומד על המתח בין הפרטי לציבורי אצל קאנט ומשווה אותו לדיון אצל מנדלסון9.
נראה, שאצל באדיו, העיסוק בתחום זה כלל אינו קיים, המבחן היחידי לאמת מתקיים אצל האדם עצמו.

לגבי האוניברסאליות של הערכים, באדיו מתייחס באופן ישיר לגבי אי קיומה של "אתיקה כללית – מכיוון שהסובייקט המופשט, זה שהיה יכול לאחוז בה כשריון גם הוא נעדר ישנה רק חיה מסוימת, הנקראת על פי נסיבות מסויימות להיעשות סובייקט, או שמא נאמר: להכנס אל הקומפוזיציה של סובייקט. משמעות הדבר שכל הווייתה של החיה – גופה, יכולותיה – נדרשת ומגויסת ברגע מסוים, כדי שאמת אחת תוכל להמשיך בדרכה. ברגע זה נקראת החיה האנושית להיות אותה הוויה נצחית שטרם היתה"10. בקצרה, אתיקה אפשרית רק כתוצאה של תהליך של אמת שעבר על הסובייקט, לכן דיבור על אתיקה אוניברסאלית וערכים אוניברסאלים אינו אפשרי.

כך גם לגבי הנקודה השניה של המתח בין הפרט לציבור, נראה שדיון זה כלל לא מתקיים אצל באדיו. הסכמה חברתית שבאה מהחכם או ממוסכמות החברה היא חסרת כל משמעות לאדם אצל באדיו. אדם שחי כך בעצם חי מתחת לאמת ולשקר, משום שערכים אלו לא יצרו אצלו את השבר האימננטי בקיום (חיים לפי הסכמות חיצוניות כאלו הן מה שבאדיו יוצא כנגדם).

לסיכום, נראה שההבדלים בין הפרטים אצל באדיו הם חסרי חשיבות, הם לא מקרבים אותנו ולא מרחיקים אותנו 'מהאמת' שהיא, "הביאה להוויה". עבורו, ההויה הנצחית איננה תלויה בהבדלים בין האנשים (וגם בין אדם פרטי לציבור), מה שקובע הוא "מסוגלותו לאמת"11.

נקודה שניה החשובה לנו היא התייחסות לתבונה, המייצגת 'את הדרך ל'אמת'. במאמר, מתוך: מסה על יסודות הפילוסופיה או: על עקרונות הידיעה האנושית, מאת ז'אן לה-רונד ד'אלמבר, כותב ד'אלמבר כי התבונה היא הכלי להתקדם לעבר האמת, ותפקיד הפילוסוף הוא להבחין בטעויות קודמיו (המרחיקות אותנו מן האמת) ולעזור לנו ולחברה לצבור את הידע הממשי האמיתי12. יכולת הבחנה זו של החכם נכונה גם לטעם ולמוסר13, וכן גם לסוגיות אמוניות, כך שהוא יוכל להבחין בין "אמיתות האמונה לבין אלה של התבונה"14 (עמ' 37). ההתייחסות כאן, ונראה שהיא מאפיינת את הנאורות בכלל, היא אל התבונה כמגלה את 'האמת'. האמת נמצאת במקום חיצוני לאדם והתבונה מסייעת לו להתקרב, ככל שניתן. התבונה והאמת הם אוניברסליים והחכם יכול להבחין בחוקי טבע אלו ולשם לכוון את החברה15. לתבונה ולאמת חשיבות אינטרומנטלית רבה, הן מקדמות את החברה ולהן תועלת רבה. כך נוסף מדד נוסף לאמת, כדאיותה, והעובדה שקבוצות אחרות יחקו את החברה שהפילוסוף מוביל16.

ההתייחסות לאמת כתכלית, כיעד ממשי הנמצא אי שם, ותפקידו של הפילוסוף להאיר אותנו אל מקום זה באמצעות התבונה מקבלת זוית שונה אצל באדיו. לפי באדיו, "אין רקיע של אמיתות", האמת איננה יעד שאליה אנו מנסים להגיע, האמת היא, "שבר אימננטי – "אימננטי" מכיוון שאמת מתרחשת בתוך המצב ולא בשום מקום אחר". האמת היא מהלך, התרחשות אינסופית המתקיימת באדם. לפיכך, דיונים על אמת אוניברסאלית אותה יש לגלות אינם רלוונטים. אמיתות הערכים והחוקים נובעים רק מהיותם תוצר של תהליך של אמת, תהליך אישי אצל כל אדם ואדם או קבוצה שבה התרחש שבר כזה. אך גם כאן התנאי הוא לשבר 'ריק' שמבין שהוא אחד מיני רבים, ולא האמת הבלעדית היחידה האוניברסאלית (כי אם כך, כאמור לעיל, הוא בעצם לא יצא מעצמו).

נקודה נוספת המייחדת את באדיו לעומת עקרונות אלו, היא התייחסותו לתבונה. התבונה יכולה לסייע למהלך של אמת, אך היא לא הקנה מידה, הכלי היחיד או קשורה מהותית לאמת. בהחלט יתכן מצב של אדם חכם החי בעולם מתחת לאמת ולשקר בעולם של סברות. אדם חכם שהוויתו היומיומית כלל לא זועזעה מעולם. על פי באדיו, תגלית מדעית או תוצר תבוני שסחף את האדם הבודד או החברה בהחלט יכולים להחשב כאמת, כך "היצירה הגלילאית של הפיסיקה... יצירת תאוריית ה"טופוס" על ידי המתמטיקאי גרוטנדיק"17, הם ארועי אמת. אולם, אין קישור הכרחי בין התבונה לאמת, ומכאן עוד יותר מתחדדת האבחנה כי האמת אצל באדיו היא בעצם 'הכלי', 'הדרך' ולא תוכן האמירה.

סיכום
ספרו של באדיו מתמודד מחדש עם מושגי יסוד בתקופת הנאורות. באדיו מנסה לבנות מחדש פילוסופיה, שבעצם מתנגדת לתפיסה הליברלית מודרנית הרווחת כיום. במסגרת זאת, הוא מתייחס, בונה על מושגים שהתבססו על ידי הוגים בתוקפת הנאורות. באדיו מנסח את האמירות מחדש, כך שבעצם הדגש עובר כולו אל האדם עצמו, המנסה 'להשתחרר' מקיום סתמי אל משהו אמיתי יותר. במהלך זה מתרחשים מספר דברים מעניינים:
א. מושג האמת אצל באדיו משתנה לחלוטין, ובמקום מטרה קיימת אותה יש לגלות, האמת הופכת לדרך חיים, לארוע המכונן את הסובייקט. על כן, האמת היא שונה ומרובה אצל אנשים שונים ותרבויות שונות. בנוסף לכך, מכיוון שתהליך האמת 'אדיש' לתוכן, הוא יכול להכיל את כל ההבדלים והשוניות. לכן, רב תרבותיות היא לא רלוונטית לאמת. כך יוצר באדיו מציאות בה ניתן לדבר על 'האמת' אוניברסאלית (התוכן והתנאים משתנים, מה שחשוב זה הדרך, אמיתות התכנים היא רבה מספור).
ב. ניתן להשוות את המאמץ של באדיו למאמץ של אותם הוגים, אלא שאת תפקיד שהתבונה מלאה בתקופת הנאורות, כמשחררת מחוקים ישנים ומגלה את האמת, מנסה להרחיב באדיו. היום באדיו מבין, כי התבונה 'הדרך' 'לאמת', אלא היא כלי אפשרי אחד בלבד מיני רבים. מלבד לטיפוס המדעי (שאותו אני רוצה להשוות לתבונה), מציע באדיו עוד שלושה, האומנותי, האוהב והפוליטי.

בספר עוד רעיונות שונים עלהם ניתן להעביר ביקורת, אך להערכתי, בנקודה זו עושה באדיו מהלך מעניין, שמחלץ את הנאורות מהבקורת שהוטחה כנגדה, כמייצגת אך ורק את האדם הלבן, המשכיל, הארופי. בעצם בצורה זו, הוא מצליח לשמור על רעיונות יסוד בנאורות גם בבקורת של העולם היום.





בביליוגרפיה

אלן באדיו, אתיקה מסה על תודעת הרוע, עדי אפעל, רסלינג, תל אביב 2005
הנאורות - פרויקט שלא נשלם? שש מסות על נאורות ומודרניזם. עזמי בשארה, הקיבוץ המאוחד, תל אביב יולי 1998.

דניס דידרו, דידרו דיאלוגים, עידו בסוק, הוצאת מאגנס, ירושלים תשס"ה.

1 אלן באדיו, אתיקה מסה על תודעת הרוע, עמ' 59, עדי אפעל, רסלינג, תל אביב 2005.
2 שם, עמ' 30. עוד על הנושא ראה ע"מ 27-30..
3 שם, ע"מ 53-55.
4 שם, עמ' 58.
5 שם, עמ' 44.
6 שם, עמ' 81.
7 שם, עמ' 102.
8 הנאורות - פרויקט שלא נשלם? שש מסות על נאורות ומודרניזם. "ובכן מהי נאורות? (מבוא)", עזמי בשארה, עמ' 20, הקיבוץ המאוחד, תל אביב יולי 1998.
9 שם, עמ' 12. אני רוצה להשוות מתח זה לעקרון 'הרצון הכללי' אצל רוסו, עקרון שעמוס הופמן טוען כי דידרו ניסח עוד לפני רוסו. ראה, דידרו דיאלוגים, עידו בסוק, "מבוא דידרו ותרבות ההשכלה בצרפת", עמ' 31, עמוס הופמן הוצאת מאגנס, ירושלים תשס"ה.
10 באדיו, עמ' 54.
11 שם, ע"מ 42-3.
12 הנאורות - פרויקט שלא נשלם? שש מסות על נאורות ומודרניזם. עזמי בשארה. "מתוך: מסה על יסודות הפילוסופיה", ז'אן לה-רונד ד'אלמבר, ע"מ 31-2, אריאלה אזולאי, הקיבוץ המאוחד, תל אביב יולי 1998.
13 שם, עמ' 35.
14 שם, עמ' 37. עוד על חשיבות התבונה כמובילה 'לאמת' ראה באותו ספר (הנאורות - פרוייקט שלא נשלם?) חיבורו של עמנואל קאנט בתרגומו של ידידיה פלס, "הנאורות מהי?" בפתח המאמר כותב קאנט, כי "אזור אומץ להשתמש בשכלך שלך! היא איפוא סיסמת הנאורות" (עמ' 45).
15 דידרו מציג תפיסה דומה לזאת של ד'לאמבר לגבי החוקים וטוען כי בעצם מערכת החוקים הטבעית היא הטובה ביותר, ומערכות החוקים שהאדם כפה הן הבעיתיות (בעיקר חוקי הדת. אם ננסח זאת על פי ד'לאמבר, יתכן שניתן להגיד כי חוקי הדת הן הטעויות שעל הפילוסוף לגלות ולקרבנו אל האמת). ראה, דידרו דיאלוגים, ע"מ 261-2.
16 הנאורות - פרויקט שלא נשלם? שש מסות על נאורות ומודרניזם. עזמי בשארה. "מתוך: מסה על יסודות הפילוסופיה", ז'אן לה-רונד ד'אלמבר, עמ' 30 ועמ' 32.
17 באדיו, עמ' 55.