יום חמישי, 29 בדצמבר 2011

כולם אומרים החג עבר ואני אומר הוא נכנס - הרבי מטשערין / יואב שפיז


בס"ד

"כולם אומרים החג עבר ואני אומר הוא נכנס"הרבי מטשערין


אחר כל חג נהג הרבי מטשערין לומר "כולם אומרים החג עבר ואני אומר הוא נכנס", וכל שנותר לנו הוא להסתכל על חג החנוכה שעבר עלינו לטובה, ולבחון מה למעשה נכנס בנו .

גלות יוון היא הגלות הקודמת,ולמעשה הגלות ממנה יצאה הגאולה האחרונה מבין ארבעת הגלויות המנויות בתורה. חנוכה הוא היום-טוב האחרון אותו תיקנו חז"ל ויוצא מכך שמצוות חג החנוכה, היא המצווה הכת"ר במניין המצוות (באופן כזה, ישנם תרי"ג מצוות דאורייתא ונוספות עליה ז' מצוות דרבנן שהאחרונה בהן היא מצוות חג החנוכה).
כמו-כן ידוע שכל מצווה ומצווה היא כלי להתמודדות עם קשיי העולם הזה ועל כן חנוכה הוא הכלי האחרון שהותקן לנו בכדי להתמודד עם הקשיים, ולמרות שבתוך תהליך הגלות והגאולה עצמו נבנו בנו כלים להתמודד עם העתיד לבוא, אנו רוצים להבין ולקבל את הכלי בדעת כפי שמצוות החג מרמזת לנו על-כך- שהרי השמן מסמל את הדעת.

אז מהו הכלי להתמודדות שחנוכה מציע לנו?

בחנוכה יש שוני משאר המועדות בכך שבכל המועדות יש איזה-שהוא צד של הכנה שקודם למועד כגון- ניקיון ,צום או כל דין כזה או אחר. אך בחנוכה אין צד של הכנה, כאשר מגיע זמן צאת הכוכבים כל אחד פוסק ממעשיו היכן שהוא נמצא ומתפנה להדלקת הנרות, ואף כל הלילה כשר לכך. בנוסף אין חובה בחנוכייה אלא רק באופן העמדת הנרות ונרות ושמנים הם מצרכים שקיימים בכל בית ( לכל הפחות כאשר תיקנו את המועד זה היה קיים בכל בית). וכל העניין של הנ"ל הוא הלל והודאה שמזכירים הנס ההוא ברבים ע"י ההדלקה ובהוספות בתוך תפילות הקבע.

במהלך הגאולה הכללי ישנה תמיהה- כתוב בתורה: "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ד' אלוהיך" כלומר, לאחר מהלך ההשגחה ההיסטורי באחרית הימים, כשהאדם ירגיש שצר לו אזי מתוך תחושת צרות ישוב להשם יתברך וזו תהיה התשובה שלעתיד לבוא.אומנם בתקופה זאת לא יהיה רעב ללחם או למים, כדברי הנביא אבל עדין תהיה לאדם תחושה של "בצר לך", תחושה של דאגה ובדידות כיוון שהעולם חסום בעדו, תחושה של חוסר שובע ושל תחושה שאין מי שיבין אותו ואין הוא יכול להיות גלוי באמת בפני איש.

מהלך שיבה ממקום נפשי שכזה להשם יתברך היא הגאולה העתידה לבוא בב"א ,ה-גאולה של אחרית הימים, ומתמיהה שהתורה מורה לנו שמתוך מציאות של ברירת מחדל שכזו תבוא הגאולה של אחרית הימים, שכן על-פי סברה שכלית הדבר לא מתקבל על הדעת.

בחנוכה אמורים להימצא הכלים להתמודד עם תחושה זו של "בצר לך" כנ"ל .חג חנוכה על-פי הסוד מתחיל במערכת היום והשנה בזמן ייחודי לו שמרמז על עומק ההארה שהוא מביא. במהלך היום ,בבחינת יום לשנה, חנוכה היא כנגד צהרי היום שבו יש ריבוי אור יותר משאר היום. ובמהלך השנה- בפשט ,החל מחנוכה הימים מתארכים (אפשר לראות זאת היטב בזמני כניסת ויציאת השבת) וכאן נשאלת שאלה נוספת -הרי אנו רגילים שהאור בא לגרש את החושך ואם כן במה מועילים הנרות כאשר האור בשיאו-במהלך היום, והתגברותו -במהלך השנה ?

ואחר כך באו בניך לדביר ביתך וכו'....
"ואחר כך באו בניך לדביר ביתך .." כך נהוג לציין בנוסח על הניסים בברכת המזון ובתפילת שמונה-עשרה במהלך החג. מתקנת חז"ל זו אנו למדים שיש פן של "בנים אתם לד' אלוהיכם" שמתעוררת דווקא בחנוכה, ועוד כפי שהזכרנו בתחילה-חנוכה היא המצווה הכת"ר במניין המצוות כך שמדובר על הארה בבחינת בן מלך, שהרי הוא אוחז בכת"ר.
המציאות של בן מתעוררת כאשר הבן נמצא במצוקה גדולה, ושיא המצוקה של האדם הוא בחשכות הנפש אף יותר מחשכות הגוף ,שהרי זה שצר עליו עולמו הנפשי כל אבריו כבדים עליו עד שהוא נחשב כמת, וגם אם מצוי אור סביבו, הדבר לא יועיל לו ולכן דווקא שם צריך להאיר ביותר.

"וקבעו... בהלל ובהודאה..."
חנוכה באה ללא הכנות מסוימות וכאשר מחברים את המציאות של 'ללא הכנות' עם בן, ועוד בן מלך שאביו הוא עשיר ובעל יכולות מופלגות התוצאה היא בן שמבקש ללא הרף, בעזות פנים וחוצפה. כמו עני שמרוב עוניו ,ומרוב חולשתו הוא ניגש ומבקש בתקיפות "יש לך כסף ?מה זה? זה לא מספיק!"
ו
אותו הבן ממשיך לבקש ללא הרף, הוא כל-כך שבוי במציאות ה"צר לך" שהוא איננו רואה שהוא מקבל באהבה מאבא שנותן ונותן, כיוון שתחושת ה"צר לך" לא באה ממקום של חיסרון חומרי אלא מתחושות של בדידות ותלישות.
כשאדם פונה בדיבור להקב"ה ללא הכנה מוקדמת הדברים שיצאו מליבו לא יעברו דרך מסננת השכל והנימוס אלא יבואו ויעלו כמו שהם כואבים ישירים, אך בתוך התוקפנות והכאב הכן מוצאים את הקב"ה כשותף.

"Happiness only real when shared"

מסכם יפה גיבור הסרט-INTO THE WILD וזוהי למעשה מציאות של גלות באור יום.
ההלל והודאה הם הכרה בנותן, העזות פנים הזאת שבאה ללא הכנה מצד הבן היא, עזות דקדושה. הדרך הזאת אומנם נראית לרגע לא מקובלת, לא כך חינכו אותנו, חוצפה?!- זה עניין חג החנוכה?!
רבי נחמן שהעיד על עצמו שאורו יוקד עד ביאת משיח ,ועל כן הנהגותיו תואמות את רוח הכלי שחג החנוכה מביא עימו, טיפח את ההנהגה הזאת בעולם.
בתורה כ"ה תנינא בליקוטי מוהר"ן, על עניין ההתבודדות אומר רבי נחמן מברסלב, לנהוג באופן כזה:
"ההתבודדות הוא מעלה עליונה וגדולה מן הכל, דהיינו לקבוע לו על כל פנים שעה או יותר להתבודד לבדו באיזה חדר או בשדה. ולפרש שיחתו בינו לבין קונו בטענות ואמתלאות" ורק אחר-כך "בדברי חן וריצוי ופיוס".
ובדקות אפשר לראות שהעצלות והרופסות המאפיינים את אותו בן צפונבוני מקבלות יחס מקדים ליכולותיו בתורה הנ"ל ,כבר בקטע המצוטט.

רציתי לסיים את הקטע הזה בזעקה גדולה שאומרת "אבא די כבר נמאס" ולפצוח בקללות נמרצות, אך הכתיבה פייסה אותי ועל כן אני מוצא את הקטע הבא מהפיוט של אשר מזרחי יותר מתאים לסיום:

"אנא בחסדך תרוממני, די נפשי סבלה...".



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה