יום שישי, 23 בדצמבר 2011

תהום לתהום קורא : ביקורת ספרים לתרופה / רולי בלפר

















לוֹ נוֹדֶה בְּפֶה הֶגְיוֹן[1]
אבירם רביצקי, לוגיקה אריסטוטלית ומתודולוגיה תלמודית: יישומה של הלוגיקה האריסטוטלית בפירושים למידות שהתורה נדרשת בהן, הוצאת ספרים ע״ש יʺל מאגנס, האוניברסיטה העברית, תש"ע 2009.


אז נתחיל מהתגובות, לא לספר עצמו אלא לזה שאני קורא אותו בזמני החופשי: רגע אחד הדבר ברור מאליו – הרי חייב להיות משהו מעניין בהשוואה או אפילו בקשר בין הפיסגה של המחשבה האנושית בעת העתיקה, לבין העיון ההלכתי המפיק את פיתולי התורה שבעל פה מהפסוקים של התורה שבכתב! (תגובה המשותפת בעיקר לזן של תלמידי ריאלי שמרגישים שמחביאים מהם משהו בלימודי הגמרא בתיכון). וגם אם אין קשר היסטורי עלום ומופלא בין החכמות הקדומות[2], הלא התורה ש"הפוך בה והפוך בה, דכולא בה" יכולה לפרנס גם את הלוגיקה, לא? ורגע אחר זה מתהפך: "למה לך לרעות בשדות זרים, הרי הרב הנזיר לא סתם הפריד בין ההגיון העברי השמעי לזה היווני!", אותה הרתיעה המסורתית מעירוב בין חכמת האמת לחכמה שאנו אנוסים להאמין שיש גם לגויים, בלבוש חדש או בגרסאות ישנות יותר שלה. והמעבר בין חיוב נלהב לשלילה חוזר חלילה. וברקע מישהו שרואה אותי קורא את הספר ושואל "לוגיקה? ברצינות? ואף אחד לא מכריח אותך?".
אז זהו, שיותר מאשר התוכן של הספר, מה ששיכנע אותי בחשיבות שלו – המצדיק ביקורת ספרים בעלים לתרופה, הוא סבב התגובות הנ"ל ומה שביניהן. כולן – גם השליליות – שיכנעו אותי בחשיבות של תוכן הספר וגם חלקים גדולים של אופן הצגתם בגוף הספר (לא שיש בו משהו פגום, אלא שקורא לא קדמי ירצה לדלג על חלק מהעיונים המלומדים בזיהוי טקסטים ומחברים וכדומה – שחשיבותם במקומה מונחת וכל הרוצה יבוא ויטול). אני חושב שלמתלהבים יש מה ללמוד על העיון ההלכתי שלא יספרו להם בבית המדרש אבל היו בהחלט חלק מבתי מדרש בעבר; למתנגדים, מרוכזות הרבה מן השיטות המתנגדות לשילוב בין חכמת יוון ללימוד התורה, ותיאור של השיטות המשלבות שניתן יהיה עם קצת מאמץ להראות כמאולצות או טריוויאליות (בקיצור 'דע את האויב' במיטבו). ולנרתעים מלוגיקה יכולבהחלט להיות כאן פתח להערכה של חשיבות הנושא דרך החלון של שילוב התחומים.

קצת רקע למי שמעולם לא שמע את המילה לוגיקה אריסטוטלית.
הלוגיקה האריסטוטלית ייצגה במשך דורות (לאורך העת העתיקה וימי הביניים) את הפיסגה של יצירת המחשבה המוסדרת, אבן הבוחן למדידת כל אופני ההבנה של המילים והדברים בתרבות המערבית, אמת המידה הפילוסופית להיסק. גם הלוגיקה המודרנית לצורותיה חבה רבות ללוגיקה האריסטוטלית. לרקע של ההיסק ההלכתי וזה הפילוסופי שייכים לעולמות שונים, אך נוכחות של המחשבה הלוגית בפרשנות התלמוד אינו חסר לגמרי[3], והיו נסיונות מסוגים שונים לקשר במפורש בין התחומים בדרגות שונות של עומק והצלחה, ובהקשרים מגוונים של תרבות לימודית. ספר זה עוסק בתחנות מרכזיות בממשק זה בימי הביניים.
הלוגיקה האריסטוטלית על מרכיביה השונים – הדיאלקטיים והרטוריים[4] – הינה תחום שנפרד לגמרי מן השיח התלמודי ועולמו, אך המופעל ביחס ל, ובשילוב עם, העיון התלמודי:

"הלוגיקה השפיעה על פרשנות המידות לא רק בכל הנוגע לעיסוק מוגבר בעקרונותיה הפורמליים של הדרשה, אלא גם באופנים נוספים. היא השפיעה באימוץ מודלים לוגיים להבהרת ההיגיון ההיסקי של המידות, באימוץ הבחנות לוגיות כדי להבהיר את ההבדלים בין מידות דומות, או בשימוש במושגים ובמונחים לוגיים שכל מי שמצוי בהם עשוי להבין ביתר קלות את אופי המידה הנידונה.
ככלל, תחומי הלוגיקה האריסטוטלית השפיעו על הבנת עקרונות הדרשה ההלכתית באופנים אלה: תחום הסמנטיקה(תורת המשמעות) השפיע על הדרך שבה ניסו הפרשנים לברר את מובנם ומשמעותם של המונחים המשמשים בדרשה ההלכתית. תחום הסופיסטיקה (תורת ההטעיות) תרם לפיתוח שיטות פרשניות שונות לטקסטים התלמודיים, שיטות שיועילו ללומד להישמר מטעויות ויראו לו כיצד המקורות התלמודיים עצמם כתובים באופן של הישמרות מטעויות . תחום הסילוגיסטיקה (תורת ההיקש) הביא חכמים לנתח את תקפותן הלוגית של הדרשות ההלכתיות , ותחום הדיאלקטיקה (תורת הניצוח) יושם באפיון הדרשות ההלכתיות בפרט, והטיעונים ההלכתיים בכלל, כעקרונות המשמשים במשא ומתן שבין בני פלוגתא.
כמו כן, לצד השפעות ישירות של הלוגיקה בפרשנות רציפה למידות שהתורה נדרשת בהן, קיימות גם הצהרות המכריזות על הקבלה או על זהות בין תחום המידות ובין עקרונות הלוגיקה." [5]

יותר מאשר תחומים אחרים השייכים לעולמות אחרים ואפילו מוקצים, הלוגיקה כהסדרה של המחשבה האנושית מסוגלת לתפקד בחפיפה להיסק המדרשי והתלמודי. בניגוד לציטוט הפופולארי השגוי של מניעת הבנים מן ההגיון[6], הרי שהיסק לוגי מבצבץ מבין עפעפי העיון התלמודי והמדרש ההלכתי, הוא נוכח גם עבור מי שלא מחפש דווקא חיבור בין עולמות.[7] הלוגיקה, מבין כל המקצועות הפילוסופיים, מסוגלת לשמש יחד עם המתודולוגיה התלמודית מבלי שבהכרח יידלקו פעמוני אזהרה. אך כמובן שהיו אלה שטרחו להזהיר מפני עירוב התחומים.[8] עם זאת, לא נס ליחו של החיבור בין הלוגיקה האריסטוטלית והעיוןהתלמודי עד לימינו.[9]

סדר העיון
בספר הינו היסטורי-פילולוגי, מתקופת הראשונים ועד לעת החדשה.
המחבר סוקר את השיטות השונות לאורך ההיסטוריה של הספרות העוסקת במידות הדרש ואפשרות חיבורן ללוגיקה האריסטוטלית. הדיון כולל את הניתוח ההיסטורי, הפילולוגי והפילוסופי המתבקש מן המחקר האקדמי של בתי מדרשות ואסכולות פרשניות מגוונות. אך מעבר לכך נגזרות כמה מסקנות הרלוונטיות לחיבורים מודרניים בין לוגיקה ותלמוד, ולנושא הפילוסופיה היהודית בכלל.
פרקים ב' וג' עוסקים בשיטו הרס"ג והרמב"ם, כמפרידים בין מידות הדרש לבין הלוגיקה. שיטת הרמב"ם מתוארת כמבחינה בין ההיקש ההלכתי הגמיש והמאפשר הסקת מסקנות, לבין ההיסק הלוגי החמור, אך הדמיון (בין הדיאלקטיקה והדיון התלמודי, בין המידות וה"מקום" - טופוס) הביא לכך שהיו בדורות מאוחרים יותר שהצביעו על הרמב"ם דווקא כהשראה לשילוב הלוגיקה - בפירוש הפורמאלי של יישומה - והדרש. הרס"ג מבצר את סמכות חכמים להשתמש במידות (כמדרש הסומך ציווי מוכר) בנפרד מן ההיקש השכלי הכללי, באופן המשתלב עם ההפרדה בין המצוות השמעיות לשכליות במשנתו. שיטה זו אומצה בצורות שונות על ידי דוגלי הפרדת התחומים.
המפרשים המציעים חיבור מפורש בין הלוגיקה האריסטוטלית והדרש, נחקרים בפרקים הבאים.
ראשית עוסק רביצקי בחלוצי הבנת הדרשה ההלכתית באמצעות הלוגיקה האריסטוטלית אצל מפרשים שלא עסקו כל זמנם בהלכה:
פרק ד' מביא את פירושו של רבי דוד אבן ביליה למידות הדרש, אותן פירש במונחים של הלוגיקה האריסטוטלית. מתוארת גם שיטתו ההרמנויטית ותמונת הספרות התלמודית במשנתו, פרי ניתוחו של רביצקי.
בפרק ה' נחקרת ספרות כללי העיון התלמודי ויחסה אל הלוגיקה האריסטוטלית. מחברים כגון ר' שמשון מקינון[10], ר' יוסף אבן כספי ור' משה נרבוני מן המאה ה14 [11] מוצגים לקורא בשימושים השונים שלהם בלוגיקה – כתשתית של התבנית ההיסקית של מידות הדרש (ר' שמשון מקינון); פרשנות נכונה של המקורות[12] והבנת עקרונות הדרש (אבן כספי); וזיהוי קונקרטי בין אלמנטים בלוגיקה ובהיסק התלמודי[13] (נרבוני).
הפרקים הששי והשביעי עוסקים בספרות המעמיקה הלאה את העיון המשווה בין הלימוד ההלכתי והלוגי: 'שערי צדק' המיוחס לרלב"ג, ופירושו של ר' אברהם אליהו כהן למידות שהתורה נדרשת בהן.
בהמשך, עם הבשלת המהלך הפילוסופי[14], הוא חודר לבית המדרש פנימה (מלכתחילה או כאמצעי פדגוגי למשיכת הלומדים):
חוגו של ר' יצחק קנפנטון במאה ה15 (כגון מהר"י אבוהב, ר' יצחק די ליאון ר' שמואל אבן סיד, ותלמידיהם) מופיע בפרק השמיני. תלמידי חכמים אלה עסקו בלוגיקה שהתאזרחה בבית המדרש.[15]
הפרק התשיעי ממשיך אל המאות ה16-18 והשפעת הלוגיקה האריסטוטלית על ספרות הכללים בהן, כגון 'מדות אהרן' לר' אהרן אבן חיים ו'דרך תבונות' לרמח"ל. מעניינת עמדתו של ר' אהרון גאליפאפה המסוגל לקבל את חשיבות הלוגיקה עבור חשיבה מוסדרת באשר היא – כולל את חשיבותה של זו לעיון התורני - מבלי להצריך את התיאום המלא בינה ובין ההיסק ההלכתי.

נודה בפה
תרומה ממשית יש כאן לבעלי עניין בלוגיקה הקלאסית[16] - לא רק כפרק בהיסטוריה של הרעיונות אלא גם כמהלך חי ועשיר בהתפתחות של העיון התלמודי אליו לא נחשפים הלומדים במסגרת מערכת החינוך הישיבתית (על סוגיה שונים). גם כמדריך לעיון במידות שהתורה נדרשת בהן וספרות הכללים[17], ניתן להשתמש בחלקים של הספר כמקור ביבליוגרפי ואף כמקור לניתוח והסבר.
כמובן שהרבה ניתן ללמוד מן הספר בתחומו האקדמי הרשמי, אך גם לומדי תורה המתעניינים במחקר יצאו ממנו נשכרים (אפילו אם הם ידלגו על ניתוחים הנדרשים מצד חוקר בבואו אל 'כתב-יד-המיוחס-ל' ולא בהכרח חשובים עבורם). רביצקי מציג נושא המצוי בצומת חשובה ללומד שחשוב לו המחקר ולחוקר המעוניין בלימוד, אכן "מפתה לומר שהשפעתה הרבה של הלוגיקה על עולם ההלכה נעוצה בניטראליות שלה כלפי המסורת הדתית"[18]. בקבלו את העמדה הרואה בפילוסופיה היהודית מרחב של עימות – הכלה והרמוניה או התנגשות בין תכנים שונים – רביצקי מציב את מושא מחקרו כסמן אפשרי של תחום הפירוז בין הפנים והחוץ של היהדות.
רביצקי עושה שימוש באבחנה שבין אליטות ואליטות-משנה (כפי שנעשה בחקר הקבלה) בתיאור ההתפתחות ההיסטורית המסויימת של חיבור המידות והלוגיקה בספרות הכללים. זהו כיוון מעניין שראוי לבדוק בהקשרים נוספים, ולעקוב אחר ההשתמעויות שלו. אך כקורא, מתבקשות סיבות נוספות, מרכיבי עלילה שיעבו את התמונה המצטיירת ושכמעט מתבקש קיומם ברקע.
כמו כן, אותי אישית מעניין גם הציור הרחב יותר שיכול להתאפשר בשל עבודת רביצקי - על בחינת ההתפתחות של הלוגיקה הסכולסטית[19] (למרות מושאה התיאולוגי השונה בתכלית מזה ההלכתי) והמוסלמית (אליה יש כמה התיחסויות במהלך הספר) במקביל לתיאור בתי המדרש ההלכתיים והפילוסופיים המפנימים את הלוגיקה האריסטוטלית.

מידה גדושה
בסוף הדברים[20] מובאים דווקא דברי אזהרה לגבי היישום של לוגיקה במתודולוגיה התלמודית-הלכתית: ראשית מצביע המחבר על הבעייתיות שבכפיית מערכת מוסדרת עקבית וחסרת גמישות על ההלכה המתפתחת אורגאנית. המחבר מצביע על הנסיונות המודרניים לשלב לוגיקה והלכה שעלולים להתגלות כמאולצים, ושכדאי ללמוד מלקחי העבר. ראוי לתת את הדעת לכך שהלוגיקה המודרנית עברה כמה וכמה שלבי התפתחות שמעמידים אות כשונה מאד מן הקלאסית בקשיחות של ההיסקים, במטרה של העבודה ואפילו בסוג היומרות (שעדיין קיימות, כמובן) למונופול על האמת. עם הרקע של פיתוחי הלוגיקה המודאלית (לצורותיה החדשות) והאינטואיציוניסטית, הלקחים ההיסטוריים (והתוכניים) ממשפטי גדל על הלוגיקה הפורמאלית, החיבור עם ההגיון התלמודי יכול להתבצע בצורות חדשות ומעניינות – שוב, עם לימוד עמוק של לקחי העבר. השפות הלוגיות המגוונות שמפותחות חדשים לבקרים דווקא יוצאות נשכרות מן ההסתכלות על הלוגיקה התלמודית, וזו בתורה מונהרת לאור הפורמליזם שיכול לישר עקובים עבור דור של לומדים שחושב במונחים של לכידות, עקביות ושלמות (או תיכוניסטים שקראו את התרגום של גדל-אשר-באך ולא מפחדים ממעגליות ספיראלית ופוגות הלכתיות-בודהיסטיות-רזונטיביות). אמנם סכנת האילוץ אכן רובצת לפתח העיון המוסדר לפי שיטה המוכתבת מבחוץ, אך כאמור הלוגיקה האריסטוטלית בצורתה זו כבר איננה העומדת בראש, ומערך היחסים איננו של הכפפה אלא של דו שיח מפרה, ולא כפיה מבחוץ של מערך מושגים אלא הצרנה של המחשב ההלכתי הדורש גם יציקה של כלים חדשים בתחום הלוגיקה גופא.
החלק השני של האזהרה מגיע עם תובנות המקובלות במחקר המודרני ושהיו נגישות (אינטואטיבית) לזהירים שבחכמים הקדומים, אך עם המבט ההרמוני יותר שמצביע על קשרים בסיסיים יותר מאשר התפלגות למחנות או אילוצי חיבורם, עם אופטימיות שאכן מן הראוי לחתום איתה:

יש לתת את הדעת לכך שיישום עקרונות מדעיים בהבנת המחשבה ההלכתית נושא בחובו לא רק קונסטרוקציות אידיאות ומערכים מושגיים חדשים. הוא נושא בחובו גם מסרים אידיאולוגיים וחינוכיים שהשלכותיהם תלויות בהקשרים היסטוריים ותרבותיים. באמצעות יישום המדע בעולמה של הלכה אפשר להציג את התורה כחכמה ובכך להקנות לה מימד מדעי ובר-סמכא. לחלופין, אפשר באמצעותו למצוא את החכמה, שמקורה ההיסטורי והספרותי חיצוני למסורת, בתורה עצמה, ובכך להכשירה עבור מי שרק המסורת הפנימית היא בעיניו מקור מוסמך לידע. יישום זה יכול גם להביע את האמונה הזכה שעולם התורה ועולם המדע ניתנו מרועה אחד ומשום כך אי-אפשר שעקרונות המדע לא יאירו ויעמיקו את הבנתנו בעולמה של תורה.[21]



[1] מתוך הפיוט "אור צח ומצוחצח", לר' אברהם ענתבי (חלב, 1765-1858)
[2] על קשרים שכאלה,כולל הרבה גאוות קדמוניות מוצדקת יותר או פחות, ראו אברהם מלמד, רקחות וטבחות, המיתוס על מקור החכמות , ירושלים: מאגנס, תש"ע.
[3] ראו מספר דוגמאות מאלפות (עמ' 306-307) מן הרי"ף (צורה וחומר וערכיות מטבע - "צורתא עבידא דבטלא"..), שיטה המקובצת (שיטת הר"י מיגאש בהחלת דברי שכיב מרע על דבר שיש בו ממש – דווקא עצם ולא מקרה), ספר המצוות (אזהרה ושלילת החיוב), הרז"ה (היקף ההתחיבות הממונית המשתמעת בסם בהתאם לסוג הפריטים לפי אופיים הפרטי או הכללי) והצהרה כללית של רבנו בחיי - "ודבר ידוע כי שבע חכמות כולם הן הן סולם לעלות לחכמת האלהות..".
[4] יש וראו את ההבדל ביניהם כנוגע לקהל היעד – האליטות או ההמון (עמ' 65, שיטת קרמר, דיאלקטיקה), או בין אוניברסליות לפרטיקולריות.
[5] עמ' 7-8.
[6] ברכות כח ע"ב, כפי שמביא רביצקי באגרת אבן כספי, עמ' 303. ראו: מרדכי ברויאר, "מנעו בניכם מן ההגיון", מכתם לדוד- ספר זכרון הרב דוד אוקס, רמת גן תשל"ח, עמ' 242-261; אסיף - מפרי העט והדעת, ירושלים תשנ"ט, עמ' 237-259. כמו כן שאול ליברמן, יוונים ויוונות בארץ ישראל, ירושלים תשמ"ד, עמ' 227.
[7] בשל כך ניתן להבין כיצד מידת ה"קל וחומר" נתפסת לעיתים קרובות כשונה מחברותיה, כבסיסית יותר וניתנת להחלה באופן רחב יותר. הרעיון של הוכחה על בסיס אי-שוויון (גם אם לא נכנסים לאיפיון הבעייתי של מהי חומרה ומהי קלות) נתפסת כקשורה כמעט לקושחה של המחשבה האנושית.
[8] למשל ביקורתו של ר' יצחק פולקר ב"עזר הדת". לדעת שלום רוזנברג (המובא בעמ' 12) ההבדל העקרוני לשיטתו בין ההיקשים הלוגיים לתלמודיים הוא העיסוק בהכרחי (לוגיקה) לעומת האפשרי (תורה). גם הרא"ש התנגד ליישום הלוגיקה השכלית הנוגעת לחכמת הטבע, על קבלה תורנית שמקורה הוא סמכותי.
[9] עמ' 14-25.
[10] היוצא דופן בחבורה זו בהיותו חכם תלמודי מובהק בןהמקום והזמן של השאר. ב'ספר כריתות' הוא עוסק בדקויות הלוגיות של המידות (ראו עמ' 153-161) : "כל דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טוען אחר שהוא כענינו, יצא להקל ולא להחמיר" , " כל דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טוען אחר שלא כענינו, יצא להקל ולהחמיר" , "דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש, אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש".
[11] רביצקי מבהיר כי זו ההופעה הספרותית המפורשת של השפעה שכזו, אך ניתן לזהות אצל מחברים קדומים יותר שמתודולוגיה תלמודית העסיקה אותם (הרז"ה) השפעה לוגית מובהקת (עמ' 152-153).
[12] מתוך 'משנה כסף' (עמ' 163): "כי התורה הקדושה שלנו נחלקת תחלה לשני סוגים עליונים: הסוג האחד מה שנזכר בה מספור והגדה שהוא אומר גוזר, והשני מה שנזכר בה מציווי ואזהרה ובכלל מה שאינו אומר גוזר". הסוג הראשון כולל את הסיפורים ונושאי האמונות והדעות – ואינו נכנס תחת תחום היישום של הלוגיקה. השני כולל את הציוויים החיוביים והשליליים ועליהם כן ניתן להפעיל את הסילוגיזם. אבן כספי גם מפרש באמצעות הלוגיקה את מנגנון הדרישה של חז"ל גופא (עמ' 164)
[13] חלק מן הזיהויים עניינם מידות הדרשה ההלכתית, וחלקם עם דרך הניתוח בתלמוד: האנלוגיה מזוהה עם הגזרה השווה, האינדוקציה עם הההיסק התלמודי של 'נאמר כאן כך ונאמר להלן כך', מודוס פוננס עם כל שכן, מודוס טולנס עם 'אי הכי ואי אמרת בשלמא'. במקביללאיבן ביליא, היקש החילוף מזוהה עם "ואי לא תימא הכי".
[14] רביצקי (עמ' 314\43) עומד על הבעייתיות שבמציאת תכלית והתפתחות עלילתית עם משך הזמן, ומדגיש שאין בהכרח השפעה מוגדרת היטב בין הספרות הפילוסופית המוקדמת יותר על זו של חוג ר"י קנפנטון במאה ה15. אך הקורא מקבל לידיו את החומר, והזהירות האקדמית במקומה מונח.
[15] הנושא המרכזי של הממשק הוא הסכמטיזציה והניתוח התוכני של הקל וחומר והיחס שבין שמות מדות הדרש ומהותן.
[16] ולמי שנהנה בלימודי הלוגיקה הקלאסית ממרובע הניגודים, השימוש בו או בדיאגרמות וון המקבילות אליו בסילוגיזם, יכול ליהנות (!) גם בתוך בית המדרש מן השימוש בו בספר המליצה ומילות הגיון (ולא ניכנס כאן לשאלת הרמב"מיות של הספר..), ראו עמ' 157..
[17] הספרות על המידות היא נרחבת. ניתן לעיין בספרים כגון המדות שהתורה נדרשת בהן של הרב משה המאירי (אוסטרובסקי). מומלץ גם לתת את הדעת לקורס של ד"ר שמואל טולידאנו על ספרות הכללים במכללת ליפשיץ.
[18] עמ' 310.
[19] ראו בהרצאה המתוקשבת של רביצקי באתר אוניברסיטת בן גוריון (פורטל מרכז גולדשטיין-גורן למחשבת ישראל) על פירוש המידות בהשפעת הלוגיקה הסכולסטית: פירושו של רבי אברהם אליהו כהן.
[20] עמ' 317-318. גרסה יותר מורחבת של ניתוח זה מובאת בהרצאה האונליין.
[21] עמ' 318. לשאיפה הנאצלת הזו הדים עתיקים וגם חדשים, כגון תורת 'שני הספרים' בראשית העת החדשה (book of god’s works, book of god’s words)– ספר מפעלות הא-ל (הטבע) וספר דברי הא-ל (התורה) שקיבלה תאוצה באנגליה של המאה ה17 – פרנסיס בייקון עשה בה שימוש מפורסם. הרעיון של מקור "ספרותי" משותף מלווה את הדמיון האנושי מספר יצירה ועד לכרך "ההוכחות מן הספר" (proofs from the book - הוכחות מתמטיות כה אלגנטיות שהן חייבות כנראה להיותלקוחות מן הספר של ההוכחות בישיבה של מעלה). פרוייקטים מודרניים של תורה ומדע מעלים על נס כיוון זה של הספרים הקשורים בטבורם (אפילו יותר מאשר העיון של היוצר הדמיורגי בדפתראות ופנקסאות).

2 comments:

  1. יש קשר למחקרי הלוגיקה-והלכה של הרב מיכאל אברהם?

    השבמחק
  2. קשור אבל נפרד. רביצקי מתייחס למחקרים כולל אלה של הרב מיכאל אברהם (דפי "מידה טובה" שלו מחולקים לפי פרשות שבוע, ושספרי לוגיקה ותלמוד בשיתוף פעולה עם פרופ' דב גבאי מבר אילן מייצגים את שיטת העבודה שלו. בימים אלה הוא מלמד קורסים ושיעורים בנושאי לוגיקה והלכה, ואני חושב שבעתיד יצא לאור ספר המרכז את הנושא.). אני רומז למעלה להבדל שבין הביקורת של המחבר על הנסיונות לחיבור לוגיקה לחשיבה תלמודית, לבין פרוייקטים כגון אלה שהרבמיכאל אברהם מעורב בהם. אני מסכים בהחלט בנוגע לנסיונות אחרים (מהעידן המודרני) שמבטם מכוון אל לוגיקה אריסטוטלית.
    על החיבור בין לוגיקה מודרנית לבין הלכה יבוא פוסט בהמשך - בנושא משפטי גדל וההשראה ההלכתית.

    השבמחק