יום שני, 19 בדצמבר 2011

הזעקה האילמת - לפרשיות יוסף ואחיו / שלמה קסירר


ב"ה כ"ג כסלו תשע"ב




'הצעקה' מאת אדוארד מונק, 1893



לאחר שיוסף מאשים את האחים בריגול, ומתכונן לעצור אחד מהם כְּעָרֵב, מכים האחים על חטא ישן:
וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנֲנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת (בראשית מב, כא)

מדוע לא נזכרו תחנוניו של יוסף במקומם הטבעי ברצף הסיפור (בראשית לז, כד)? הרמב"ן מציע שלושה הסברים (שם, מב, כא):

חשבו להם האכזריות לעונש גדול יותר מן המכירה, כי היה אחיהם בשרם מתחנן ומתנפל לפניהם ולא ירחמו. והכתוב לא סיפר זה שם:
(1) או מפני שהדבר ידוע בטבע כי יתחנן אדם לאחיו בבואו לידם להרע לו וישביעם בחיי אביהם ויעשה כל אשר יוכל להציל נפשו ממות.
(2) או שירצה הכתוב לקצר בסורחנם.
(3) או מדרך הכתובים שמקצרים במקום אחד ומאריכים בו במקום אחר.

לדעת הרמב"ן, יוסף אכן זעק והתחנן אל אחיו, והאחים מכים על חטא זה דווקא, משום שההתנכרות חמורה יותר מעצם המכירה. אם כך, מדוע לא נזכרו תחנוניו במקומם? משום שהדבר מובן מאליו (פירוש 1), או, כדרכו של המקרא לקצר במקום אחד ולהאריך במקום אחר (פירוש 3) על פי שני הפירושים הללו אין משמעות מיוחדת להעדרה של הזעקה (אם כי גם על פי פירוש 3, אפשר שפרט מסויים מוזכר במקום שבו הוא נחוץ יותר מבחינת העלילה וכדלקמן). לעומת זאת, על פי פירוש (2), הכתוב מעוניין לצמצם את העיסוק בגנותם של האחים, והעדרה של זעקת יוסף ממקומה הטבעי היא הסתרה מכוונת. לרעיון ההסתרה נשוב לקמן.

כיוון אחר, המבטא רגישות להעדרה של הזעקה, נמצא בשירו של עוזי שביט:

וכשהגיע לשדה
ויקיפוהו עשרה
הוא לא שוע ולא מרר
ולא זעק זעקה מרה

ולא נשא קולו בבכי
כשפשטו את כתנתו
ולא פתח פיו בתחנה
כשלבור זרקו אותו- 

רק תהה מה מוזרים
דרכי האלהים
כמה בודד יכול להיות
אדם
בין עשרה אחים

כאן מודגשת ומועצמת דווקא השתיקה, המעידה באילמותה על עומק הבדידות, ומכאיבה במיוחד על רקע האחווה שהכזיבה. שביט אינו מתייחס במפורש לפסוקים המעידים על כך שיוסף כן התחנן וזעק. אך דומה שכוונתו היא שמטרת הסיפור להנכיח את הניכור שחווה יוסף, ומטרה זו מושגת באמצעות 'מחיקת' זעקותיו.

יוסף נבעת ממבטי השנאה של אחיו, הבדידות אופפת אותו, אוזנם של האחים ערלה ואטומה, ואין אל מי להתחנן ולבכות. זעקתו הולכת מסוף העולם ועד סופו, אולם היא איננה מצליחה לבקוע את חומות הניכור, ובאין שומע, היא נותרת אילמת.

וכאן ברצוני להוסיף: ייתכן שהתורה מעוניינת להעביר אותנו 'חוויה מתקנת': אף אנו, הקוראים, חווים על בשרנו את הניכור, האלם, ואולי אף את האדישות. לאחר שאנו קוראים את דברי האחים אודות תחנוניו של יוסף (מב, כא), אנו נזכרים, במעומעם, שלא שמנו לב לתחנונים הללו, מיד אנו מדפדפים כמה דפים לאחור (אל לז, כד) ותוהים: הכיצד? האם 'פיספסנו' משהו? הייתכן שאף אנו לא שמענו את הזעקה בשעתה? שמא שותפים אנו לדבר עבירה? עתה, לא רק האחים חשים אשמה וחרטה, אלא אף אנחנו.

אנחות רבות מהדהדות בחללו של עולם, צעקות שבר וקולות נהי עולות מכל עבר, אולם האיומה מכולן היא הזעקה שאיננה נשמעת. אנקתם של אלו שכבר אינם נותנים אמון באיש ולא מתחננים עוד. שוועתם האילמת כלואה בין חומות האטימות והניכור, וקבורה בבור תחתיות של כאב ויאוש. הם מאבדים את בטחונם באחווה האנושית, מהרהרים מחדש אודות הערבות ההדדית, ולעיתים אף רוקמים תכניות נטישה. הניכור הולך מעמיק, והוא עלול להכות שורשים של קבע. כיוסף, הם מפסיקים לספר את חלומותיהם התמימים לאחיהם, גרוע מזאת: אט אט הם עלולים להפסיק לחלום.

הם אינם זועקים ולא מתחננים, לא בוכים ולא מפצירים, אולם שתיקה זו כואבת ומדאיגה הרבה יותר. האם יש מי שישמענה?

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה