יום חמישי, 15 בדצמבר 2011

אמא

בהופעה באמפי בקיסריה שולי רנד סיפר על כך שהיה בלחץ משתק ביום ההופעה. הוא פנה לעזרה אנה ואנה, עד שפנה לאמו וזו יעצה לו לשתות תה עם קוניאק. אין אפס, זה עבד 'אמא זה אמא' הכריז רנד, לקול תשואות הקהל.

הקטע הזה עזר לי להבין משהו שלא היה ברור לי עד הסוף. יש ספר מאוד נחמד, שמאוד מצחיק אותי כשאני קורא אותו לילדיי וככה סתם, קוראים לו 'ניקולא הקטן'. מתוארות שם בחביבות יתירה סיטואציות בעיניים של ילד שובב, התכתשויות עם הרשויות השונות (הורים, מורים, ועוד) אלימות מילולית ופיזית, ובכל זאת הקריאה מאוד נעימה, לא הבנתי למה. פתאום ירד לי האסימון, ניקולא השובב, על אף ההסתבכויות החוזרות עם אמו ואביו, עונשים, בלאגן, מה שלא יהיה, תמיד הוא חוזר ומכריז שאמא שלו ממש מדליקה, ושהוא תמיד משתדל לעשות מה שהיא רוצה. 'אמא זה אמא'.

מהו הקסם הזה שיש באמא שלנו? נכון, זה כל כך פשוט שזה כבר מוזר לחשוב על זה, אבל בכל זאת, מה הכוח הזה שיש לה עלינו? ומה נכון בפתגם האמריקאי MAMA KNOWS BEST (אמא יודעת הכי טוב)? הרי יש אנשי מקצוע וסתם אנשים שכנראה חכמים יותר, אז למה דווקא המרק של אמא הוא זה שיוציא אותנו מהצינון? והתרופות שלה יעזרו באיזה אופן מיסטי לא ברור?

אז ככה, נראה שהדומיננטיות של האימא הייתה חזקה משחר ההיסטוריה התנכי"ת שלנו. שרה הייתה הקובעת בבית אברהם, ואפילו ה' גיבה אותה בלי גבול 'כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה'. רבקה החליטה מי ימשיך את השושלת תוך כדי הטיה קלה של רצון יצחק, ורחל ולאה סחרו ביעקב בכיר האבות. מתברר שאצלנו הנשים חזקות. יותר מזה, גם בענייני חינוך התנ"ך מראה לנו מי הבוס: 'שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך'. את המוסר והתוכחה תשמע מהאבא, אבל התורה עצמה מגיעה מהאמא.

אפשר להבין את משמעות הפסוק הזה כיותר מעצה טובה איך לחלק את הקשב שלנו בין ההורים. יש כאן הבחנה עמוקה לגבי המיקום של ההורים במקום הכי אישי והכי עמוק בתודעה שלנו. הפסיכולוגיה מספרת לנו שהאבא הוא החוק, הוא זה שמכניס אותנו אל תוך הקודים החברתיים, והוא מופיע בדילמות הכי קשות של האסור והמותר. חז"ל מספרים שכאשר אשת פוטיפר התלבשה על יוסף וכמעט שהצליחה, הופיע לעיני יוסף דמות דיוקנו של יעקב, אבא שלו, וכבר לא היה לה סיכוי.

האמא, מספרת לנו הפסיכולוגיה, נמצאת במקום ראשוני יותר, היא מכניסה אותנו אל תוך השפה, אל אפשרות התקשורת, אל האפשרות בכלל להיות. לא סתם קוראים לשפה המקורית של האדם שפת – אם. זה נכון שיש שפה, וכולם מדברים אותה, אבל האימא היא זו שגורמת לנו להבין את השפה כמו שאנחנו מבינים אותה, כל אחד ואחת בשינויים הקטנטנים שלו ושלה.

ככה גם אפשר להבין את המושג אמא – אדמה. בזמנים האלה, בהם הקשר עם האדמה עצמה הפך כבר לעניין אידיאולוגי, מתחדדת יותר התחושה הבסיסית שמתוארת במושג הזה. האדמה היא האפשרות שלנו לעמוד, להיות על משהו ולא לצוף באוויר. האדמה היא המקום שממנו בא לנו אוכל, וממנה נובעים מים חיים. האדמה היא הנוף שלנו, והיא מה שתוחם את האופק שלנו. התרבות והחוק וכל מה שקורה, הכל דברים חשובים מאוד, אבל הכל קורה על הבסיס הכולל כל, אדמה, אם כל חי.

בשפת הקבלה, האימא היא ספירת הבינה, היא התבונה, היא הלב, היא עולם החירות. החירות היא המקום שבו אין לסטרא אחרא (הצד האחר, המתנגד לעצמיות של האדם) רשות או יכולת להפריע וללכלך אותנו. הרבה פעמים כשבאים לעשות משהו אז מרגישים כל מיני סוגים של התנגדות. כל מיני קולות מתעוררים ומנסים להפריע, ולומר שלא כדאי לעשות את זה, ובשביל מה, ומה הוא עשה בשבילך שככה אתה עושה לו? ומה יגידו? ומה אתה יודע בכלל? עזוב לך לישון. במצב של חירות, האדם הוא חופשי להיות כמו שהוא, לעשות מה שהוא מבין שנכון לעשות, הוא אחד עם עצמו.

החירות היא מצב של להיות עם האימא. ניקח דוגמא קיצונית. תינוק על יד האימא שלו, הוא האוצר בעצמו. כל מה שהוא עושה שווה זהב, וכל שטות שהוא מפיק זה מרגליות. הוא בלע את האוכל - מקסים, הוא פלט - זה נפלא. אם הוא עומד - תראו איזה יופי, אם הוא יושב - תראו איזה מוכשר, מתגלגל - כבר בגיל כזה??!! מדהים, אני חייבת לצלם, לשדר אותך ביוטיוב, שכל העולם ואשתו ידעו איזו תופעה מופלאה יש בעולם הזה, יש אלוהים!! והוא שוקל סך הכל 6 וחצי קילו (לא נורא, הוא יאכל ויגדל, נכון? נכון מחמד נפשי, נשמה כפרה עליך? מושמוש? - גררר.... שמעת את זה? שמעת??!! אין, אין, הוא פשוט נפלא).

על יד האמא כל מה שאנחנו עושים זה טוב, איפה שאנחנו נמצאים זה המקום להיות בו, ואיך שאנחנו נראים (שניה אחת, היא מנקה את הלחי שלי עם טיפת רוק) זה פשוט מעולה.

אבל מה לעשות, כולנו גדלים ואנחנו כבר לא תינוקות מתחת לסינור של אמא. עם הזמן החברה מסביב, הבוס בעבודה, המפקד בצבא, בן או בת הזוג, הבהירו לנו שאנחנו בהחלט לא אלהים, ואף אחת לא מתפללת שנעלה במשקל. מה עושים? איך מגיעים אל החירות?

כדי להיות במצב של חירות, צריך לחזור אל האימא, לחזור במובן העמוק. הזוהר מדבר על כך שעיקר הכח שיש לכלה, עיקר היופי שלה הוא מזה שהאימא שלה משאילה לה בגדים (הקדמת הזוהר, דף ב עמוד א). לכלה אין בגדים משלה, אז אמא שלה מביאה לה בגדים. בדברים אלו אפשר להבין שהזוהר אומר לנו שהאמא שלנו מעבירה לנו את הטעם שלה, את הסטייל שלה, את המידות שלה, את הסגנון שלה. היד שמנענעת את העריסה, היא הקובעת את מה נאהב ואת מה נדחה, דבר יפה בעיניה עובר מול העריסה היא מנענעת בנעימות, משהו שמעצבן אותה, התינוק יידע שזה דבר מעצבן.

כאן בדיוק מתעוררת הבעיה, זו שלא הזכרתי עד עכשיו, המתח שמתעורר בין האמא לצאצא שפרס כנפיים: לא מתאים לי הבגדים שלה! לא מתאים הסגנון שלה! היא מיושנת, אנחנו לא באותה מידה בבגדים, יש לי תואר שני באוניברסיטה ולה אין בכלל בגרות, אני בכלל דומה לאבא שלי.

אבל, כמו הרבה פעמים בזוהר, הבעיה היא התחלת הפתרון. הזוהר מדבר גם על הצד הקשה והמתוח שיש בבינה – אמא (זוהר חלק ג, דף סה, עמוד א). ממנה מגיעה גם הביקורת שאותה אנחנו יונקים עמוק לתוך הבשר והדם שלנו, ההגנות שהיא בונה סביבנו לפעמים הופכות בעינינו לחומות של כלא. לפעמים זה נראה לנו שהיא מלבישה אותנו בבגדים לא מתאימים, מאכילה אותנו באוכל שלא מזין אותנו, ובמקום לתת יציבות היא מערערת את עצם קיומנו. הבעיה הגדולה היא, שאי אפשר לברוח מכל מה שהיא עושה לנו, כי זה עמוק בתוכנו, לאן שלא נלך היא איתנו.

רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן, מט) מסביר שהפתרון הוא להחזיר את כל המתחים הללו, את הדינים הללו שיוצאים ממנה, אליה בחזרה. להמתיק את המרירות של אותם מתחים יחד איתה. לא לעזוב את האמא רק לחזור אליה, עם כל המתחים. אולי בצורת דיאלוג, ואולי פשוט להיות ביחד. לראות יחד את ההבדלים בין הדורות, את המקום אליו התפתחנו לעומת המקום שממנו יצאנו ולזהות את הדרך שהובילה משם לכאן. מתוך הבנה של השונות, ובכל זאת אנחנו ביחד. להסביר לעצמנו שאנחנו מעשירים את הסיפור המשפחתי בעוד כיוון, אישי. לראות שהכל מגיע מהאמא ואל האמא בחזרה, כי אמא מבינה הכל, אמא זה אמא, והיא באמת מדליקה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה