יום שני, 5 בדצמבר 2011

שיחות הר"ש / הרב שג"ר בשיעור על גבורות הדיבור והאפשרות להתפלל בכנות - מתוך שעור בליקוטי מוהר"ן של רבי נחמן מברסלב


ליקוטי מוהר"ן תורה לז – דיבור של אמת, גבורות.

המקור של הדיבור הוא הגבורה, הדיבור צריך להיות דיבור שיש בו שכנוע, ודאות פנימית, שיש בו כוח... הודאות הפנימית הזו הכח הזה הוא שורשו של הדיבור. מה שנותן לדיבור את משמעותו, את עוצמתו הם חמשת הגבורות, חמשת מוצאות הפה. יש חמש גבורות וחמשה חסדים בדעת, וחמשת הגבורות הללו הן למעשה השורש לשל הדיבור. הדיבור תמיד צריך להיות דיבור שיש בו כח, שיש בו עוצמת שכנוע, שהוא תוצאה של הודאות הפנימית של אותו הדיבור... שאתה מנמק את דבריך, אתה יכול לתת את ההוכחה המתמטי, החיצונית, הלוגית, אבל מה שנותן את עוצמת השכנוע... זה לא בדווקא ההוכחה השכלית, אלא הודאות הפנימית והעוצמה שיש לך לדיבור. גם בתפילה זה אותו הדבר. לא הבנה שכלית היא זו שנותנת לדיבור את המקום שלו אלא הכח הפנימי שלו, וזה העלת הדיבור לשורשו... בהקשר הזה הדיבור הזה מקבל את כוחו לא מבחוץ, לא מהתוכן, אלא מבפנים, מהגבורות, מהשורשים... זה יכול להופיע לפעמים לא רק ברמה של כח, זה יכול להופיע ברמת שכנוע אחרת, דיבור עם חיות, והחיות עצמה זה גם כן סוג של גבורה... רבי נחמן שם את המשקל על הגבורה שבדיבור, על החיות הפנימית שיש בדיבור, שהוא המקור של הדיבור. מה שנותן לדיבור את הגבורות שלו זה העובדה שהוא משמעותי שיהוא אומר משהו שיש בו איזה שכנוע ולכן שורשו בגבורות. ולכן בתפילה זה באמת נכנס לאיזה סוג של מקום אחר, שמתוכו הדיבור מדבר לי, איזה רוח מסוימת שמתוכה נוצר הדיבור של התפילה. זו הכוונה שהדיבור שורשו בגבורות, אתה נכנס לגבורות של הדיבור...


....אני רואה כמה אפשרויות של תפילה... תפילה אחת, דומה למקובלים, שאני אומר טוב ד' לכל, כפי שהמקובלים מציירים המלכות בעולם יכולה להתגלות גם בהסתר פנים גם דרך לפעמים אלקים מתלבש דווקא במידות הגבורה והזעם והנחם שלו וכן הלאה... המקובלים תמיד אומרים שזה גם תלוי בבני אדם איך אלקים יבוא למציאות, לכן טוב ד' לכל, בצד מסוים זה צידה לכך שיהיה טוב לכל, שהאלקות עצמה תתעלה למקום הגבוהה שלה, מבחינה זו התפילה היא לא הצהרה של עובדה אלא ביטוי של תפילה של כיסופים, ולא רק הביטוי, אלא שהביטוי הזה עצמו הוא חלק ממה שיכונן ויביא את אותו מקום שטוב ד' לכל, שהוא לא רק מקום של העולם אלא גם מקום של האלוקים. אנחנו לא מדברים מבחינת העצמות של האין סוף, שהיא מבחינתנו, מעבר לעניין של הדיבור, אנחנו מדברים מבחינת נוכחות של האלוקים בעולם... יש מצבים שהמלך ובת המלך נשבו על ידי כוחות אחרים, ובנקודה הזו הניגון של טוב ד' לכל, יהיה ניגון של תקווה של משאלה של כיסופים של רצון באמצעות הדיבור עצמו להביא את אותו הדבר שכרגע הוא לא קיים, הוא לא קיים עדיין, לפחות בצד הנגלה שלו. אפשר לדבר על אמירה עוד יותר דרמטית שהיא  בעצם להפוך את התפילה למחאה. זו גם כן תפילה. על אף העובדה שיש בזה איזה חומר נפץ, זו דתיות, כלומר מחאה... סימן שאלה. טוב ד' לכל ורחמיו על כל מעשיו, מה קורה כאן?.. אבל זו תפילה... מכיוון שבאופן מסויים דווקא דרך המחאה הזאת... זאתי היא עם הבעה דתית נשגבה מאד משום שהמחאה עצמה מביעה אמון, כי במקום שאין אמון אין לך מה לצעוק. דווקא המחאה מביעה מגע עם האין סופי, יחד עם זה... זה מחייב הרבה התגברות על הגאווה שלנו, אבל אני מרגיש שניתן לומר טוב ד' לכל, מעבר לכל הרוע והאכזריות וגם בתוך אותם אירועים עצמם יש איזשהי נקודה של טוב, וזה חשוב לנו מאד... כי בסופו של חשבון הגרעין של המציאות, הגרעין העמוק שלה זה הנקודה של הטוב... אם זה נעשה דרך נתיב החמלה, נתיב הרחמים.

תגובה 1:

  1. תהלים יט: "אין אומר ואין דברים, בלי נשמע קולם"

    השבמחק