יום שלישי, 1 בנובמבר 2011

You can't always get what you want


Ah, yes, but as the philosopher Jagger once said
You can't always get what you want
II
מבנה קלאסי של פרק – אותו הכותבים מצליחים לפרוץ לא פעם בדרכים מעניינות הפך לתהליך אליו מצפים חובבי הסדרה, לא משהו משעמם וחדגוני.
רפואית: סצנה קצרה עם החולה התורן, שאינו תמיד המועמד האינטואטיבי בהקשר. הפתיח של האוס מעמיד אותו מול העולם\מישהו אחר\ עצמו בדרכו אל המשרד באיחור של כשעה-שלש, עם תיק בצפר (שלא ברור מה יש בו) וצליעה.
המקרה הרפואי מספיק מעניין (משלל סיבות שחלקן לא קשורות לרפואה) את האוס מוצא את דרכו לטיפול של צוות הדיאגנוסטיקה שלו, המורכב מאנשים שיודעים הרבה יותר מדי פרטים בשלוף. ולידו הם נשמעים אידיוטים. הוא משתמש בהם – באכזריות מדודה – כקופסת תהודה לרעיונות זמניים ולתהליכי מחשבה אותם הוא מבטא כמטאפורות. בין 1-3 גלולות של משככי כאבים בצורות שונות של צריכה אקסטרווגנטית. וכמובן, דיון במקרה הרפואי המשולב (לפעמים תוך כדי משפט) באינטריגות אישיות של הצוות, מנהלת בית החולים וכו'.
תהליך הניסוי-וטעות של פרק האוס כולל דיאגנוזה וטיפול ראשוני, שלא מצליח; מצטברים עוד ועוד נתונים שהולכים ומבלבלים את הצוות ולפעמים אפילו את האוס עצמו; בשלב כלשהו חיי הפציינט נתלים על חוט השערה. במקביל לדיאגנוסטיקה המבדילה (על כך בפרק אחר) הרפואית, נחקרת גם ההיסטוריה האישית, לגביה אין אמון של ממש בדברי החולים. כולם משקרים. כן כן. גם האוס כשהוא אמר את זה. אז כל האמצעים כשרים למציאת האמת, פריצה לבתים, תחבולות לעבוד על פציינטים, משפחות וועדות רפואיות, עימותים עם כל הנ"ל אין ממש גבול למה שהאוס מסוגל לעשות – ולגרום לצוות שלו לעשות[1]. המצב הולך ומידרדר, לפעמים מעבר לכל סיכוי. ואז האוס עולה על משהו, בדרך כלל תוך שיחה עם חברו ווילסון, ונוטש אותו באמצע משפט עם מבט מוכר בעיניים. הסצנה בה הוא מציג את הפיתרון היא שרלוק-הולמסיות רפואית במיטבה.
הדיאגנוזה נכשלה, הפציינט חי
איכשהו, אחרי פרק שלם של טעויות קולוסאליות ו"טיפולים" שאינם אלא בדיקות רפואיות במסווה[2] ("אם הוא יכנס לתרדמת – נדע" , "נראה איזו תרופה תגרום לו להדרדר מהר יותר", "אני חייב להסיר את אונה הימנית של המוח! היא מפריעה לי לדיאגנוזה!", "זה עדיין לא חוקי לעשות ניתוח-שלאחר-המוות על אדם חי?"), הפציינטים כמעט תמיד יוצאים בשלום תחת ידי האוס. כשחושבים על זה, יותר חשוב לו לפתור את התעלומה אבל בכל זאת הוא מצליח להימנע כמעט כל הזמן מסיטואציות של "החידה נפתרה אך הפציינט מת".
בין לבין המקרה הראשי האוס חייב לעשות שעות בקליניקה של בית החולים ולטפל בחולים רגילים. ממש לדבר איתם וכאלה. הוא משתדל להתחמק מכך בכל הזדמנות, אבל הרבה מהאסימונים נופלים לו דווקא בעיסוק המאוס הזה של רפואה יום-יומית.
לפעמים האוס אפילו מרפא את המצבים הקודמים של הפציינטים, מחולל ניסים רפואיים ששייכים לאותו זנב סטטיסטי של המקרים הרפואיים. מקרים אלה שייכים באופן מאד כללי וגס ל2 סוגים:
א. הזברות: המצבים הנדירים מאד מאד מאד (הופעות של עשרות בודדות בכל העולם) ושמוצאים את דרכם לביה"ח פרינסטון פליינסבורו.
ב. הסוסים הצבועים: מצבים רגילים ומוכרים אך בפרזנטציה בלתי רגילה שמסתירה את זהותם.
הסטטיסטיקה של המצבים - אותם דגים הכותבים מהמציאות הרפואית עצמה לא פחות מהדמיון היצירתי – היא הפיל הלבן עליו לא מדברים בתוך הסדרה. ברגע שזה יקרה, יישבר ה"קיר הרביעי" האמיתי: הדמות של גרג האוס על טהרתה האפלטונית כבר מזמן היתה מעירה על המופרכות של המציאות בה היא שורה, ובעצם על מציאותה גופא, והיתה מתפוגגת בענן של הגיון[3]. ואז היתה יורדת על אפלטון.
הסופר והדמות, הרופא והפציינט
הרבה מאד מהפרקים מכילים פציינט עם תכונה\בעיה\מצב שמקביל להאוס האומלל, הבודד, המבודד, האומלל ומאמלל, הפגום והמושלם, המתכחש לעצמו ולאחרים אך חד כאזמל באבחנותיו. אחד מהמוטיבים המאגדים את הפרקים כולם הוא הנסיון (האבוד, אבל זו בכל זאת סדרה אמריקנית) לריפוי עצמי - אסיא - אסי חיגרתך[4]. אבל ככותרת למעלה, זה לא משהו שאפשר באמת להגיע אליו. צלילי השיר מלווים את הסדרה ברגעים רבים של הזדמנויות מוחמצות. דמעה בודדת לא מוצאת את דרכה ללחי.

[1] היו לא מעט תלונות מצד אנשים מן השורה הרפואית על התדמית שניתנת לרפואה בה ניתן לעשות כמעט הכל בלי שיהיו לכך תוצאות מיידיות וסופיות. כמעט אין פרק בו אחד מהם עושה משהו שבכל מציאות ממשית היה מעיף אותו\אותה לועדת משמעת או לבית סוהר. אבל ככה זה בעולם של האוס. ובכל זאת יש תחושה של ממשות לעולם הזה.
[2] מהלך שנשחק בסגנון הילד שצעק זאב עד שהאוס, עם כל הפז"מ והיכולת, מאבד די מהר את האמון של כולם, ומביא אותו לסיטואציות שמצריכות שיחה כזו: Does sound that way, doesn't it? But this time, no sugar pills. I'm gonna cut into your brain to make you think I'm fixing it. And if our fake test confirms it, I'm gonna be cutting into your son's brain too because I'm just that committed.
[3] ותודה לדאגלס אדאמס ולדג-בבל במדריך הטרמפיסט לגלקסיה...
Now it is such a bizarrely impossible coincidence that anything so mind-bogglingly useful could have evolved purely by chance that some thinkers have chosen to see it as a final and clinching proof of the nonexistence of God. The argument goes something like this:
"I refuse to prove that I exist," says God, "for proof denies faith, and without faith I am nothing."
"But," says Man, "the Babel fish is a dead giveaway, isn't it? It could not have evolved by chance. It proves you exist, and so therefore, by your own arguments, you don't. QED." "Oh dear," says God, "I hadn't thought of that" and promptly vanishes in a puff of logic.
[4] בראשית רבה פרשה כד – דברי נשות למך לאדם, "אדוני הרופא, הקדם ורפא את עצמך" במשמעות של נראה אותך עושה משהו לגבי הכשל שאתה יודע להצביע עליו. או במילות הברית החדשה (לוקס 4,23) 'רוֹפֵא, רַפֵּא אֶת עַצְמְךָ!' החביבות כל כך על הקהל האנגלופילי כ: “Healer, Heal Thyself!”.
מה, אין קליפים?


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה