יום ראשון, 27 בנובמבר 2011

צלילי הימים - אישים זמנים וג'אז / דרור בר-יוסף

דיזי גילספי - ימים של המהפכה




בשנות הארבעים של המאה ה-20 כבר ניתן לדבר על סגנון הג'אז, כעולם, עולם המבטא את הסגנונות השונים, והמגוון הרחב של המוסקאים השונים שפעלו בו (כדוגמת האבות המייסדים, ג'ו אוליבר, בני גודמן, ועוד). בעיתים אלו הג'אז כבר מקבל אופי מעוצב עם חוקים ותבניות המתאימות לו. בתוך הסצנה הזאת עלה והתפתח אחד המהפכנים החשובים של המאה ה-20, דיזי גילספי.


ג'ון בירקס גילספי נולד כבן זקונים למשפחה בת עשר נפשות ב21 באוקטובר . אביו היה פועל בנין קשה יום, שהביא את פרנסתו בין לבין התעסקותו בביתו לתזמורת המקומית שהנהיג. תחביבו של אביו הביא לבית הקטן ורב המשתתפים כלי נגינה רבים שהאב אחסן כמשמורת עבור הנגנים בלהקתו. מילדותו גילה גילספי שובבות רבה, ואנרגיה בלתי נדלית, שלא דוכאה על ידי סביבתו ומשפחתו, למרות מזגו הקשוח של אביו (שלטענת גילספי, אולי בשל אופיו זה, הצליח אביו לשמור על החום הרב והרגישות הפנימית).


בהיותו בן עשר נפטר התייתם דיזי מאביו, בלי שזה זכה לשמוע את בנו מנגן בחצוצרה (אם כי הוא הספיק לשמוע אותו מכה בפסנתר פעמים רבות) ומשפחתו ידעה קשיי פרנסה רבים. דיזי המשיך לבלות את זמנו במשחק בכלי נגינה שאולים וכבר התאהב במוסיקה עד כלות. בגיל ארבע עשרה הצטרף דיזי לתזמורת בית הספר ונאלץ להסתפק בטרומבון שהיה הכלי הזמין היחיד בתזמורת, אך זרועותיו היו קצרות מדי בשביל כלי רב מימדים זה. אולם לאחר מספר חודשים קיבל בהשאלה חצוצרה משכן וכך החל את דרכו כחצוצרן.


דיזי נהג לבלות שעות רכבות בהאזנה ברדיו לתזמורת של טדי היל ולנגן החצוצרה האגדי רוי אלדריג', שפתח דרכים חדשות בעולם הג'אז והרחיב את הדרכים בהן לואיס ארמסטרונג פתח). ב-1935 המשפחה עברה לפילדלפיה ושם קיבל דיזי לראשונה חצוצרה משלו, והחל את דרכו כנגן ג'אז בברים ומועדוני לילה. שמו כנגן מצוין החל לצבור תאוצה ברחבי העיר, והתחרה רק עם השמועות על מזגו הפרוע והשובב. לאחר כשנתיים של נגינה בעיר, עברה להקתו של לאקי מילנדר בפילדלפיה, והוא הציע לדיזי להצטרף ללהקתו ולהמשיך איתם לניו יורק. ההתקשרות בין השניים לא נמשכה זמן רב, ודיזי מצא עצמו מובטל, בעיר הגדולה, בעודו פחות מבן עשרים.


שנים אלו בניו יורק, ובעיקר בהארלם, היו תור הזהב של עולם המוסיקה בארה"ב, נגנים רבים זרמו לעיר ובנקודות שונות בה, התפתחו הרכבים ונרקמו קשרים, שבעתיד יוציאו לאור סגנונות ועולמות חדשים שטרם נראו כמותם. נגנים היו נפגשים בשעות הבוקר המוקדמות, ולאחר שעות של עבודה בברים השונים בעיר, לג'אם סשיינים שנמשכו עד לזמן קריאת שמע של היום למחרת.




בשלב מסויים טדי היל הציע לדיזי להצטרף אליו לסיבוב הופעות באירופה כנגן שלישי. דיזי לא היסס והחל להכיר את העולם הגדול. מזגו הסוער ונגינתו המעט רברבנית לא הוסיפה לחנו בעיני חלק מעמיתיו הנגנים, אולם מעטי מעט הבינו וראו מול מי הם עומדים, ועודדו אותו להמשיך, עד שלבסוף מונה כמחליפו של רוי אלדריג', גיבור ילדותו. למרות שובבותו הנצחית, שהעניקה לו את כינויו 'דיזי', גילספי לא היה מהמר, שיכור תמידי או מסומם, כרבים מחבריו למקצועו ונהג לשלוח באופן קבוע חלק ממשכורתו לאמו שבפילדלפיה. ב-1938 התמסד דיזי ובחר לחלוק את חייו עם זמרת יפיפה, לוריין וויליס. לפי עדותה, היא נהנתה יותר מבישוליו מאשר מנגינתו, והעמידה את תכונתו זו כסיבה לכך שהסכימה להתחתן עימו.


עם השנים והנסיון החל דיזי לשחק יותר ויותר עם הצלילים והמנגינות ששמע, כאשר חשב על רעיונות חדשים מיד התיישב על הפסנתר לסשן קצר של טעיה ונסיון עד שהיה בוחר להעתיק את הרעיונות לחצוצרה. משחקים אלו לא העניקו לדיזי את הערכתם של נגני ג'אז ותיקים ואף העניקו לו לא מעט נזיפות ממנהיג התזמורת קאב קאלווי, שהוא זכה להצטרף ללהקתו ב-1939. אולם, גם כאן הצליח דיזי להצית את הדמיון של מעט מהנגנים הותיקים שעודדו את דיזי בדרכו החדשה.


סצנת הג'אז בניו יורק המשיכה לצבור תאוצה, ומידענו, טדי היל פתח מועדון חדש, מינטונ'ס פליי האוס, ששימש כאכסניה לנגני ג'אז צעירים בעיר. שם פגש דיזי בפסנתרן תלוניוס מונק ובמתופף קני קלארק, במשחקי הנגינה של שלישיה זו, כבר ניתן היה להריח את המהפכה העתידה לבוא. נגן נוסף שהם פגשו בו מדי פעם, אך טרם נוצר הקשר החם ביניהם, היה צ'רלי ('בירד') פארקר. הנהירה של נגנים צעירים לבר, והחופש שניתן להם לעלות לבמה ולנגן החלו לעקב את השלושה, שלאחר מחשבה, טיכסו עצה. מונק ודיזי (כבר חברים טובים) נהגו להפגש אחר הצהריים ולהלחין מנגינות שיהיו מורכבות מדי לנגנים בינוניים מדי, וכך בשעות הלילה המאוחרות, אלו בחרו לרדת מן הבמה מעט אחרי שעלו.







ב-1943 דיזי מצטרף ללהקה חדשה, שמנהיגה ארל היינס, היה פתוח יותר לנסיונות ולרעיונות חדשים, וגם הנגנים בה (בהם הזמרת שרה ווהן) היו מסוגלים למחשבות אלו. בעת נגינתו בלהקה זו שמע דיזי את אחד החצוצרנים מנגן לתומו קטע סולו שהצית את דמיונו. דיזי מיד שאל, מאיפה הבאת את זה, ונענה שזה קטע של צ'ארלי פארקר.


דיזי צהל ושמח והחל להפגש באופן קבוע עם הסקסופוניסט המוכשר. השניים נהיו לצמד חמד, כאשר פארקר הפך להיות לחלוץ הנגינה בסגנון החדש ודיזי ל'מוח' שממציא ומביא רעיונות ומנגינות חדשות ללא לאות. ב-1944 הצטרף דיזי לראשונה ללהקה שיעודה היה מוסיקת בי בופ, ושנה לאחר מכן הקים דיזי להקה משל עצמו. לקבוצה קטנה זו הלחין דיזי את הסטנדרטיים האלמותיים, לילה בתוניסיה, וגרובין היי. רוחו החופשית, המורדת והיצירתית של דיזי הובילה את סגנון הג'אז לגלות הרמוניות חדשות ולקבל השפעות זרות מהעולם הרחב ובמיוחד ממוסיקה לאטינית וקובנית, אך גם ממוסיקה יהודית.



המהפכה לא גררה אחריה תמיכה המונית, רבים היו המבקרים לסגנון החדש, וגם דיזי הודה כי קרה ובסגנון זה היו שאיבדו מעט מהסווינג של הג'אז, ואין ג'אז בלי סווינג. אולם, גם השנים הוכיחו, כי לנשמה וליכולות של דיזי ובירד לא היה אח ורע. הטכניקה הגבוהה, המלודיות המורכבות, המקצבים המרומזים והפיסוק השונה דרשו הרבה יותר מהנגנים, אך הנשמה נותרה בעינה ורק באה יותר ויותר לידי ביטוי בקרב ענקי האמת. דיזי שהיה ידוע כל ימיו כשובב בלתי נלאה ובעל חוש הומור נפלא זכה גם להורות את המוסיקה החדשה לנגנים רבים שרק ביקשו ללמוד, ובכך זכה להיות אחד האנשים המשפיעים ביותר על התפתחות הג'אז לדורותיו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה